אם תשאלו את ג'עפר פרח, הוא יגיד לכם שהוא לא מופתע. האלימות שבה טיפלו השוטרים במפגיני מחאת הטראנס בשישי בכיכר רבין, בטענה שהמפגינים הם שהיו אלימים, היא בדיוק אותה אלימות מופרזת עליה מצביע כתב האישום החמור והנדיר שהוגש השבוע נגד השוטר ליאור חתם, ששבר את רגלו בחיפה לפני יותר משנה. זהו כתב אישום נדיר כי מח"ש נוטה בדרך להשתיק או לטאטא מתחת לשטיח מקרים כאלו. לשוטרים בדרך כלל יש עדיפות מול האזרח.
אבל במקרה של חתם, שהכה עוד שבעה עצורים אחרים באותו לילה בבית המעצר, זה היה יותר מדי – הכאת עצורים כבולים, ורעש בינלאומי כשהתברר שאחד מהם הוא מהדמויות הבולטות בציבור הפלסטיני הישראלי. מבחינת פרח, הפרט פה מעיד על הכלל. "השוטר הוא לא תפוח רקוב, אלא נציג של מערכת רקובה", כתב פרח במאמר למקום הכי חם לפני כשבוע. מבחינתו, גם כתב אישום, שהגיע אחרי שנה של הכחשות מצד המשטרה, נועד להמשיך את ההסתרה וההשתקה על חשבון הזדמנות לחשיפת האמת.
"מאז שנפצעתי פגשתי אנשים רבים, יהודים וערבים, שלא הכרתי לפני כן. מרבים מהם שמעתי סיפורים דומים על שוטרים אלימים. הפגיעה הפיזית והנפשית בי, בבני משפחתי ובחבריי היא רק קצה הקרחון של תרבות השקר והאלימות המשורשים במשטרה", הוסיף פרח. "ראוי שכל אזרח הגון יקום ויצטרף לדרישה לבדוק מה קורה בתחנת משטרת חיפה, ובמשטרה בכלל".
אחרי סוף השבוע האחרון יצטרפו אל פרח עוד כמה אזרחים הגונים. הטיפול והמעקב אחר אלימות משטרתית הוא נושא דגל ב"מקום הכי חם" מזה שנים. והוא כזה כי הוא עומד נגד ובא להרתיע מפני הזכות הבסיסית למחאה. ממעוף הציפור ומהניסיון שלנו במקרה הזה, ניתן לראות את התמונה הגדולה יותר ואת הקו המקשר בין כל המקרים הקשים, רק בעשור האחרון, וביתר שאת מאז התגברות המחאה החברתית אחרי הקיץ של 2011.
לצפיה במוקד אלימות: לחצו על הצ׳קלקות
קו ישיר או רשת שלמה מחברים בין השוטרים שחבטו בנער החרדי יענקי רוזנברג עד זוב דם לפני שבועיים, בעוד הסובבים מתחננים לשוטרים ומסבירים להם ש"הוא חינוך מיוחד", לבין השוטר שירה למוות ביהודה ביאדגה, צעיר עם מוגבלות נפשית בבת ים. בין השוטר חתם שבעט בברכו של ג'עפר פרח העצור וריסק אותה לפני כשנה, לשוטרים שירו לתוך הרכב הנוסע לאיטו של יעקוב אבו אל קיעאן ופגעו בו ולא אפשרות לעזרה רפואית להגיע אליו עד שמת. בין השוטרים ששברו ידיים במרכז תל אביב בהפגנות המחאה שאחרי קיץ 2011, לאלה שירו רימוני הלם על מפגינים במהלך המאבק האתיופי בכיכר רבין. בין שוטרים שמפנים עם זרנוקי מים וגוררים על הכבישים בירושלים, כמו שגוררים בובת סמרטוטים, חרדים שמוחים נגד חוק הגיוס – לבין מפקדי תחנות המשטרה הקטנות שהחליטו השנה לבטל פסטיבל אחר פסטיבל ולגרום סבל, תסכול, ונזקים של מאות אלפי שקלים.
רק אם נראה את הקו הזה משורטט בבהירות, לאורך שנים, לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל, חוצה קהילות, נוכל להימנע מהתגובה האינסטינקטיבית שאולי בכלל המפגין או האזרח אשם. הפגנות הן מקום סוער, רווי יצרים ואלים לפעמים, מפגינים מנוסים יודעים לייצר פרובוקציות ולהוציא שוטרים משלוות נפש כפויה, אבל הפגנת הכוח נטולת הפרופורציה שמח"ש קבע שהיתה במקרה של חתם, או כפי שהוכח השבוע ב"הארץ" במקרה של אבו אלקיאן – היא יותר מזה. למשטרה יש בעיה, היא לא מוכנה להודות בה וממשיכה להאשים את האזרחים ב"הפרת הסדר הציבורי" ובאלימות כלפי שוטרים.
רק אם נראה את הקו משורטט בבהירות, לאורך שנים, לאורכה ולרוחבה של ישראל, חוצה קהילות, נוכל להימנע מהתגובה האינסטינקטיבית שאולי בכלל המפגין אשם
רק אם נבחין בקשר שבין המקרים, נוכל להימנע בעצמנו מ"תגובת הפרופיילינג" שהמשטרה לוקה בה – כלומר, ייחוס מסוכנות לאדם בשל השתייכותו לקבוצה גזעית, אתנית, לאומית או דתית ללא שום מידע קונקרטי על מסוכנות כזו. למשל, חוסר האמון הבסיסי שמתעורר ביהודים כשרואים ערבי שנפגע על ידי המשטרה ("הוא בטח מחבל"), בלבנים כשרואים אדם ממוצא אתיופי, במיוחד אם הוא צעיר ("בטח עבריין"), במפגיני ימין ושמאל אלו כלפי אלו (כל קבוצה חושבת שבמקרה שלה המשטרה אלימה, בעוד כלפי הצד השני "היא שומרת על הסדר"), במיין סטרים כלפי בליינים ובעיקר חובבי טראנס ("מסוממים"), והאדישות המוחלטת של המרכז החילוני כלפי אלימות חסרת מעצורים ומעצרי שווא סיטונאים של חרדים, שהם אולי נפגעי הפרופיילינג הקשים ביותר. מעבר לצבע עור, מבטא וצרכים מיוחדים (שאדם אינו יכול לשנות) או דעה פוליטית (שאין לה ביטוי חיצוני), יש להם זיהוי גופני בולט ומכוון, הנתפס כבוטה, קיצוני ומתריס.
ההנחה בציבור ש"כל השוטרים מטומטמים וחמומי מוח" היא רחוקה מהמציאות. השוטרים נוהגים לפי מדיניות מוכתבת מלמעלה, בין אם במפורש ובין אם בשיטת "רוח המפקד" – הציפיות לא נאמרות אבל מובנות בשתיקה. עכשיו נותרת פתוחה השאלה, מהי המדיניות של המשטרה, אם יש כזו בכלל, כלפי פיזור הפגנות? איך נאבקת המשטרה בנטייה האנושית של ראשיה ושוטריה ל"פרופיילינג" שמפיל קורבן אחר קורבן?
למשטרה יש בעיה, היא לא מוכנה להודות בה וממשיכה להאשים את האזרחים ב"הפרת הסדר הציבורי" ובאלימות כלפי שוטרים
כי ממה שראינו בשנתיים האחרונות נראה כי המשטרה יורה בערבים, מכה באתיופים, גוררת חרדים ומעיפה אותם בזרנוקים – ולעתים נדירות בלבד, כמו במקרה החריג של פרח, נאלצת להתנצל או לבדוק את עצמה. השבוע נדרש הפרופיילינג כדי לעבור בשלום את מצעד הגאווה בירושלים (וככל הנראה נעשה בו שימוש סביר), אולם בשני מקרים שבהם פרופיילינג יכול היה להיות שימושי באמת, לאפשר לשוטרים שמודעים לשונות לשרטט פרופיל מדויק ולהימנע מאלימות – המקרים של רוזנברג וביאדגה – הצליחו השוטרים להתעלם מהמוגבלות (למרות שבמקרה של רוזנברג היא נמסרה להם באופן מפורש) לטובת הפרופיילינג הישן והטוב של "אתיופי" ו"חרדי". לביאדגה זה עלה בחייו, רוזנברג יצא מדמם והלום.
הגיע הזמן שהמשטרה תיתן דין וחשבון על האלימות הזו. המשמעות של "שמירה על הסדר הציבורי" היא לא להתמסר לפרופיילינג האוטומטי, להפחיד, לאיים ולדכא עד תום את האפשרות למחות. יש קו אחד מדמם שמחבר בין כל המקרים של השנתיים שלוש האחרונות, הקו הזה עובר בין כל חלקי החברה הישראלית ואי אפשר לשתוק לגביו. קשה להאמין שהוא מקרי, וספק גדול אם ללא טיפול שורש הוא ישאר לאורך זמן תחום לקבוצות הקיימות, ולא ילך ויטפטף הלאה, פוגע בעוד ועוד אוכלוסיות, מסכן את חייו או בריאותו של כל מי שמסכן איזשהו סדר ציבורי.
השקיעו בעיתונות עצמאית
עיתונות עצמאית אינה נתמכת על ידי בעלי ההון או משרתת את השלטון. היא מחויבת אך ורק לציבור – ולכן חייבת את תמיכתכם כדי להמשיך ולפעול. בזכותכם, נוכל להמשיך לעשות עיתונות חופשית, חוקרת ובועטת – שאינה מוותרת לעצמה או לאחרים.
השקיעו עכשיו בעיתונות עצמאית – כמו שהיא אמורה להיות: