היא חיה עם מזוודה ארוזה בתוך החדר. פעם בכמה שבועות היא פותחת אותה, מחליפה את הבגדים שלה ושל הבנות לפי העונה, וסוגרת. המזוודה עומדת תמיד בפינת החדר, מוכנה ליציאה.
"יש ימים שאני בהדחקה ויש ימים כמו היום, כשאנחנו מדברות, שאני צריכה להתמודד עם המציאות", היא אומרת בשקט. "גם עכשיו אני לא מאמינה שאני זו שמספרת את הדברים האלה. אני טובעת בסיפור של עצמי".
קשה לקלוט שאת יושבת ומדברת עם אישה שהחיים שלה בסכנה, גם בשעה שהיא איתך. אין ל-ע' מושג איפה תהיה בשבועות הבאים, בטח לא בעוד מספר חודשים. איש אינו מצליח להגן עליה מבעלה בנפרד, אדם מוכר בתחומו ממרכז הארץ, שנמצא (גם לפי עדויות נוספות שהגיעו אלינו) במצב נפשי לא יציב עם התפרצויות אלימות – אבל לא כזה שמאפשר להרחיק אותו ממנה ומהבנות באופן קבוע.
בתרחישים שהיא מעבירה בראש אין אפילו אחד אופטימי. יכול להיות שהיא תמשיך להתחבא עם בנותיה בחדר בבית קרובי משפחתה, תצא משם רק כשתהיה חייבת. יתכן שברגע שהסכנה תתקרב היא תיקח את המזוודה, תכנס עם הילדות למונית ותעבור לחדר במקלט לנשים מוכות שמחכה לה. ויש גם אפשרות שהיא תחזור אליו. לא כי היא רוצה, אלא כי המערכת לא תצליח למנוע ממנו לאורך זמן לפגוש את בנותיהם שלא תחת פיקוח עובדות סוציאליות.
"אם מישהו יתן לו להיות לבד עם הילדות, אחזור אליו הביתה", היא אומרת. "אני לא אתן להן להיות לרגע אחד לבד איתו". אין לה ספקות, אבל גם לא תקוות. מחכים לה איתו ימים ולילות של טירוף, השפלות, התפרצויות של אלימות פיזית – אחרי שכבר נגח פעם אחת בפניה ושבר את אפה – וסיכוי שלא תצא משם בחיים.
זה הפחד שמנהל אותה
ע' נמצאת כעת בהליך גירושין מ-ד'. ההליך הזה חושף ביתר שאת את אוזלת ידה של המערכת אל מול האלימות והסכנה שנשקפת לה ולבנותיה. היא הוגדרה במרכז למניעת אלימות במשפחה "בסיכון גבוה", והומלץ לה לחזור למקלט לנשים מוכות (שבו שהתה בעבר). אבל מנגד, מצליח ד' שוב ושוב לתעתע במערכת, ולקבל חוות דעת שיאפשרו לו בעתיד להיות לבד במחיצת הילדות. השבוע היא קיבלה פנייה מבית המשפט לענייני משפחה, לאפשר לו, לבקשתו, לראות את הילדות ללא השגחה.
לעזרתה של ע' נחלצו דווקא החברות של ד', שהבינו בשלב מסוים מה קורה בתוך המשפחה, ומנסות בימים אלה לגייס כסף לטובת סיוע בהליכים שעליה לעבור באמצעות קמפיין מימון המונים ("עזרו למנוע את הרצח הבא"), וכן אשת ציבור מפורסמת שהיתה מיודדת איתו על רקע עבודתו, עד שמשיחותיה עמו החלה לחשוד שהוא אלים ומכה את אשתו.
"ע' היתה צריכה ללכת מהתחלה למשטרה, אבל היא היתה לכודה במלכודת של טרור, ופחדה שזה יגרום לו להיות אלים עוד יותר", אומרת אשת הציבור שמכירה היטב ומבפנים את התחום. "ברור שהיא חייבת לעשות את זה גם עכשיו, בדיעבד, כדי להגן על עצמה, אבל עכשיו היא תחשד מיד. יגידו לה 'את עושה את זה כי את לא רוצה שהוא יפגש לבד עם הילדות'. אין ברירה, היא צריכה ללכת למשטרה – לספר את כל הסיפור מהתחלה, כי אין כיום תיעוד לאלימות שלו, אבל היא עדיין פוחדת לעשות זאת.
"ד' הוא מאד מתעתע. אני ראיתי תסקיר של עו"ס שראיינה אותו וחושבת שהוא מקסים ומתוק ואבא נהדר, וגם השופט אוהב אותו. ובאמת, יש לפסיכופת הזה הרבה קסם אישי. גם אני ואפילו הילדים שלי מאוד חיבבנו אותו במשך השנים. עד שהבנתי שמדובר בד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
"בגלל המלכוד שנוצר, הפתרון כרגע הוא מערכות תומכות מכל כיוון אפשרי. דבר ראשון סיוע משפטי טוב וחזק, ובמקביל צריך טיפול פסיכולוגי, פרו בונו, לילדות ולה. הן מפורקות ומותשות. לשמחתי בית קרובי משפחתה נראה מקום תומך, אבל הם חסרי אמצעים כלכליים, ואין להם יכולת לתמוך בה".
היא בעצם אחראית למלכוד שנוצר?
"ברור שלא. איך אשה יכולה להיות אחראית לזה שהיא קורבן למפלצת מניפולטיבית? ופעם שניה היא קורבן של מערכת שלא מסוגלת להעניק לה סיוע נורמלי או תמיכה סבירה, בין היתר כי הם מטפלים בעוד אלפי מקרים וקורסים, אבל את גם יכולה לזהות אטימות אנושית בנקודות קריטיות.
"אין להם שום הבנה שהפחד הוא שמנהל אותה. מתייחסים חלקית למילים הרשמיות שהיא אומרת, אבל יש עיוורון לזעקה שלה ולזה שהיא מבוהלת, שהיא לא מספרת עליו הכל. מה עוד צריך לקרות כדי שהמערכת תבין שנשים מוכות שותקות? היא פוחדת שמה שהיא תספר למשטרה ולעו"ס, יגיע לעו"ד שלו ומשם אליו, ושהוא יעניש אותה על זה".
"מה עוד צריך לקרות כדי שהמערכת תבין שנשים מוכות שותקות? היא פוחדת שמה שהיא תספר למשטרה ולעובדת הסוציאלית יגיע לעו"ד שלו ומשם אליו, ושהוא יעניש אותה על זה"
"היא חושבת רק על הילדות, וזה מטריף אותה. היא אמא טובה, שבילתה את כל חייה בלגונן עליהן מהטירוף שלו, והיא יודעת שאם זה יגיע למצב שהוא יראה אותן לבד, היא תחזור לחיות אתו כדי להגן עליהן. היא לא תפקיר אותן בידיים שלו לבד שניה אחת. ואני חוששת שאם זה יקרה – הוא עלול לרצוח אותה. היא בסכנת חיים".
"אני יכולה לספר לך על האלימות הפיזית והתקיפות, זה מאוד ברור", אומרת ע', "הרבה יותר קשה להחזיק את הזיכרון של המילים. אני מתתי מפחד. לא נשמתי לידו לפעמים. לא חייתי בשום צורה. היתה לנו איזו שכנה שהיתה מזמינה משטרה ויודעת מה קורה. היא הכירה אותי מלפני, ראתה איך אני הולכת לאט לאט נהיית אישה מוכה לפי הספרים. הולכת עם ראש מושפל, לא מסתכלת בעיניים. זה נכנס למקומות הכי עמוקים של הנפש, זה בבית שלך, אין מקום לנוח. זה היה יכול לקרות בכל שלב ובכל מצב.
"אני יכולה לספר על האלימות הפיזית, זה מאוד ברור. הרבה יותר קשה להחזיק את הזיכרון של המילים. זה נכנס למקומות העמוקים של הנפש, זה בבית שלך"
"מספיק היה מבט שלו בשביל להקפיא אותי. אני יודעת למה הוא מסוגל, פשוט לא יודעת מתי זה יקרה. הוא מסוגל לעשות לי דברים נוראיים, ואז לכתוב לי מכתבי אהבה מטורפים. כל כמה ימים מחדש הייתי אומרת לעצמי – הנה, הוא נרגע, אין מצב שהוא יכול שוב להגיע למקומות האלה, זה עבר לו. עוד שנייה יהיה בסדר, זה יעבור, זה יתאזן. שוב זה לא יקרה – ותמיד זה היה קורה. תמיד".
על אוטומט של לשרוד
הם הכירו כשהיא היתה בתחילת שנות העשרים לחייה, הוא מבוגר ביותר מ-20 שנה. היא צעירה יפהפיה ומרשימה שבדיוק עברה לחיות בדירה משלה, הוא כאמור איש מקצוע בולט בתחומו, אהוד על כל מכריו.
"ראיתי אותו וזה היה מטורף", היא מספרת, "הרגשה מטורפת, בנאדם שאי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו, מאד מאד עוצמתי. אני הייתי במקום מעורער בחיים שלי, כלכלית ומשפחתית, רק בדיעבד אני מבינה בדיוק איפה נכנסה לי ההיכרות איתו. אהבתי אותו, לקחתי אותו כמשפחה שלי. בדיעבד, מהיום השלישי היו נורות אדומות מטורפות שפשוט לא ראיתי. התעלמתי מכולן".
התעלמת או לא ראית?
"גם וגם. בדייט השני שלנו סיפרתי לו שיש לי חברה שעובדת קרוב. קפצנו לבקר אותה, ואחרי כמה דקות השיחה ביניהם התדרדרה בצורה מטורפת, אפילו לא הבנתי מה קרה. הוא יצא משם, נכנס כל כך עצבני לאוטו ואמר לי 'אם אלה החברות שלך אין לנו מה לעשות יחד. היא מקנאה בך'. היא במקביל שלחה לי הודעות שהיא לא מרשה לי ללכת עם הבנאדם הזה, שהיא לא מוכנה לשמוע שמצאו אותי מתה באיזה דירה מסריחה.
"הוא התחיל להלחיץ אותי – את בוחרת עכשיו מה קורה, או שאת איתי או שזה נגמר. ואז הוא התחיל לבכות, ואחרי זה עשה צחוקים, והוביל אותי למקום שהרגשתי שהוא הקורבן, שאני צריכה להיות איתו שם, שרק אני אעזור לו, רק אני מבינה אותו. יצא שהלכנו לבית שלו".
והחברה?
"לא עניתי לה. נעלמתי. מחקתי את כל ההודעות שלה – פחדתי כבר אז שהוא יראה אותן. אחרי כמה שנים היא כתבה לי מזל טוב באינסטגרם על התמונות של הילדות. לא עניתי".
עד היום לא דיברתן?
"התקשרתי אליה לפני חודשיים, אמרתי שאני חייבת לה את הקלוז'ר הזה וכמה היא צדקה. היא אמרה שהיא כל כך פחדה להיות צודקת, אבל ידעה. שהיא לא פחדה בחיים מהרבה אנשים, אבל ממנו כן, כי הוא נראה פסיכופת. היא שמחה שאני והילדות בסדר ושאני חיה.
"מאותה פגישה היו עוד ועוד נורות אדומות. כל הזמן האשמתי את הסיטואציה, את עצמי, את כל העולם ואחותו – רק לא אותו. ידעתי שהוא עצבני ורגיש, אבל שאני בנאדם נורא מעצבן שצריך להגיד תודה שהוא איתי בכלל ולשתוק".
בבקשה תסבירי לי את הפער הזה בתפיסת המציאות.
"הייתי כל כך בטוחה שהוא הדבר הכי טוב שקרה לחיים שלי, ששכנעתי את כולם. כשהוא בצד הטוב שלו הוא הבנאדם הכי כובש. יש לו מלא חברים ואנשים שמטורפים עליו ומעריכים אותו, הרבה מהם את מכירה – אישית או ציבורית. הוא הכי רגיש, הכי חכם, הכי עדין ומקסים ורומנטי, הכי טוב לב. בפער גדול מכל השאר. כשהוא לא בטוב – יש לו מבט מפחיד מפחיד מפחיד. הוא יכול להגיד משהו הכי טריוויאלי בצורה מקפיאת דם.
"זה המקום שכל כך בלבל אותי כל השנים. יש כל מיני סוגים של אלימות, אבל אני מבינה שהוא פשוט בנאדם חולה. הבסיס והכוונות שלו טובים, וזה המקום שהיה לי קשה לעמוד מולו. בנאדם שאת חושבת שרוצה רק טוב, ואז משפיל אותך או מתנפל עליך. אמרתי לעצמי 'זה לא מסתדר, זה לא נתפס'. הוא עשה לי שטיפת מוח נגד החברות שלו, טען שעזבו אותו כל החברים שלו בגללי, כי גרמתי לו להיות בנאדם עצוב וכי אני בנאדם שכל כך לא נעים להיות בחברתו".
אנשים שהיו קרובים ל-ד' מעידים שראו את ההידרדרות במצבו. "הפסקתי לפגוש אותו אחרי מספר התפרצויות שהיו לו על אנשים בסביבתו", מספרת חברה שלו, אחת מאלה שמנסות לעזור ל-ע' להשיג סיוע. "הוא יכול היה לקבל לא טוב מילה שמישהו אמר ופשוט להתפרץ ולא להפסיק. כל הזמן חששתי שזה יצא עליי אם אגיד משהו שלא יבוא לו טוב.
"בפעם האחרונה שהייתי אצלו הוא נאם במשך שעתיים לפחות נאומים מלאי שנאה על זוג חברים משותף שלנו שפגע בו. הרבה מאוד קללות ואלימות מילולית. הוא היה חוזר על הדברים שוב ושוב ושוב, אי אפשר היה לענות או להגיב. היה ברור שמשהו במוח שלו לא נורמלי. זה היה כמו להקשיב למישהו באמוק. כשחזרתי הביתה באותו יום הרגשתי את האנרגיה הרעה ממש חזק והבנתי שאני לא יכולה להיות שם יותר".
"ראיתי אותו פעם אחרונה בבית שלו ושל ע'", מוסיפה החברה. "הוא התפרץ על אמא שלה שהביאה לה משהו שהיא אוהבת לאכול. הוא התפרץ עליה בצורה מפחידה: 'מה את אומרת לי, שאני לא מכיר את אשתי?? שאני לא יודע מה היא אוהבת??' כזה. היה ממש קשה, האמא היתה המומה, אני רק רציתי לברוח משם".
"הוא צעק על אמא שלי כבר בחתונה", מספרת ע', "היא שאלה שאלה כמו 'מה העניינים' והוא התפרץ. היא יצאה בוכה, איכשהו הצלחתי להחזיר אותה. הוא הרחיק אותי שנים מכל גורם תמיכה שהיה לי. אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שהיינו אצל ההורים שלי עם הילדות, והיה נורא כשהיו באים לבקר. הייתי רואה כמה הוא מוקף באנשים סופר נורמטיביים ומדהימים והייתי אומרת – אולי הבעיה בי. אולי אני כל הדברים שהוא אומר. אולי אני יכולה להוציא אדם מדעתו. אולי אני אשמה, אולי זה מגיע לי, כל האולי האפשריים".
הצליל של המפתחות שלו
ע' מראה צילומי מסך מההתכתבויות שלהם בשבועות האחרונים, ניסיונות הדדיים לשמור על קשר עם הילדות, לחגוג חגים בזום וכדומה. הדפוס ברור לעין: אחרי שתיים או שלוש הודעות שבהן ד' נשמע ענייני או לפחות מנסה לשלוט בעצמו, הוא מידרדר במהירות לעשרות הודעות רצופות, מהירות, שהולכות ומאבדות קשר למציאות והופכות להאשמות שונות ומשונות נגד ע'. בין היתר הוא מאיים שיעשה הכל כדי לקחת ממנה את הילדות.
"הדבר שאני הכי סוחבת איתי זו האלימות הנפשית", היא אומרת, "כמו בשבי, שעושים כאילו הולכים להוציא אנשים להורג, אחרי זה כבר לא צריך להרוג. לפי הדרך שהוא היה פותח את דלת הכניסה לבניין, ידעתי באיזה מצב הוא. אני זוכרת את הצליל של המפתחות והבטן שלי מתכווצת, את לא יודעת איך הוא יתפרץ ובאיזו עוצמה. את מתנהלת בחיים שלך, ובגלל שהזזתי טיפה את השולחן או את התרופה שלו במקרר מצד לצד, מתפרצת מלחמת עולם. את נמצאת בסיטואציה שהיא לא בשליטתך ואין הגיון במה שקורה פה.
"הייתי רואה אותו מוקף באנשים מדהימים והייתי אומרת – אולי הבעיה בי. אולי אני כל הדברים שהוא אומר. אולי אני יכולה להוציא אדם מדעתו. אולי אני אשמה"
"אחרי זה הוא יכול לעשות הכל. הוא היה יורק עלי מלא, זורק דברים. פעם אחת בהתקף של טירוף הוא ניסה לזרוק עלי את המיטה של הילדה אבל היתה כבדה והוא עף אחורה וחטף מכה, הוא זרק עלי צלחת של הילדה שפעם אחת נשברה לי על הראש. נתן אגרוף למשקוף, לארון".
בטלפון של ע' שמורות הקלטות, אחת מהן היא של ד' תוקף אותה, ונוגח בפניה. ההקשבה להן כמעט בלתי אפשרית. שומעים אותה צורחת, מתחננת שיעזוב אותה, ואת הקול שלו משתנה, כאילו אדם אחר מדבר מגרונו.
"ראיתי שהרצפה מלאה בדם", היא מספרת כעת. "התחננתי שנזמין מד"א. הוא אמר שאם אתקשר, הוא ילך יתאבד. צעקתי שלא יעשה את זה, שיש פה ילדות. הוא אמר 'בואי נלך ביחד מהעולם הזה, מה אנחנו עושים כאן', בקול של טירוף מוחלט. השכנים הזמינו משטרה. הוא אמר לי 'את אומרת שהחלקת כשלא הייתי בבית, שלא יראו שאת מפחדת ממני. אם את אומרת משהו אני מת, אני גומר עם עצמי'.
"רגע אחרי הוא פותח את הדלת למשטרה. 'לא הייתי פה, היא החליקה אחי, אני לא מבין למה כל הזמן מזמינים לי משטרה'. הזמינו מד"א, פינו אותי לבית חולים, התברר שהוא שבר לי את האף בנגיחה. לקחו אותו, נתנו לו צו הרחקה של שלושה ימים. עשיתי מה שהוא אמר – 'החלקתי' ו'למה לוקחים אותו'. משקרת בשבילו בחירוף נפש. גם להורים שלי אמרתי שהחלקתי. הם לא האמינו, אז כעסתי עליהם.
"הלכתי לתחנת משטרה אחרי כמה ימים ושוב אמרתי שהחלקתי. החוקר אמר: 'אין לי אפילו אחוז אחד של אמונה שזה מה שקרה. עד שאת לא מגישה תלונה שום דבר לא ישתנה, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר'. נתן לי את הטלפון שלו, זרקתי אותו אחרי כמה ימים. ד' בכה שזה לא יקרה יותר ושזו פעם אחרונה. אחרי כמה ימים הוא אמר – 'חבל שלא הרגתי אותך שם. אם זה היה יותר חזק, זה היה משתיק אותך לנצח'. ואני אומרת – אין מצב שהוא מתכוון לזה. אני רק מנסה להשיג שקט".
מתי הבנת?
"אנשים סביבי התחילו להבין. אחרי שהוא תקף אותי, מישהי שהיתה קרובה אלי – לא חברה, כי כאלה כבר לא היו לי – נתנה לי מספר טלפון של חברה שלה שיצאה לפני שנים למקלט לנשים מוכות, והצליחה לצאת ממערכת יחסים אלימה. החברה שלה נתנה לי את הטלפון של מרכז למניעת אלימות במשפחה. במקום זה הלכתי פעמיים לפסיכולוגית כי הייתי בטוחה שאני מטורפת, והיא אמרה 'את לא מטורפת, את במערכת יחסים אלימה'. הלכתי משם, לא יכולתי להכיר בזה, הייתי חייבת לשמור עליו ושאף אחד לא ידע. אבל משהו בדרך שהיא אמרה את זה, גרם לי להבין שאני חייבת ללכת למרכז הזה.
"הלכתי לפסיכולוגית כי הייתי בטוחה שאני מטורפת, והיא אמרה 'את לא מטורפת, את במערכת יחסים אלימה'. הלכתי משם. לא יכולתי להכיר בזה"
"הלכתי במצב של הכחשה מטורפת והאשמה עצמית. כל החיים איתו הייתי על אוטומט מטורף של לשרוד את המצב הזה, את היום הזה. בפגישה הראשונה מי שישבה שם אמרה לי 'את חייבת לפנות למקלט עכשיו'. זה לקח לי שנה, הייתי כל כך רחוקה מזה. הלכתי רק אחרי שהוא תקף את הילדה".
טלטל את הילדה וצרח וצרח
"המצב בבית היה ממש קשה", מספרת ע', "הילדה, שהייתה בת כמעט ארבע, חזרה להרטיב במיטה ולא הסכימה שאשים לה חיתול. היא אמרה שרק לתינוקות שמים. לילה אחד נרדמתי מרוב עייפות ולא הספקתי להחליף את הסדינים והבגדים. הוא התעורר ושאל למה לא שמתי לה חיתול, אמרתי שלא הסכימה ואני לא יכולה לתת לה את התחושה שהיא ילדה קטנה ואני לא מאמינה בה. הוא פנה אליה ודיבר אליה בצורה משפילה ומעליבה, השווה אותה לחיות. אמר 'את לא הבת שלי אם את מתנהגת ככה'.
"הלכתי ולקחתי אותה אלי. אחרי כמה דקות היא חזרה לסלון וזרקה לו מילה ששמעה שהוא קורא לי. 'מטומטמת' או 'חרא', לא בטוחה. הוא זינק עליה, תפס אותה מהגרון, התחיל לצרוח, תפס אותה בכתפיים וטלטל וצרח וצרח".
היא מורידה את הראש, לוחשת "איזה מטומטמת. כמה טעויות עשיתי בדרך", ומתחילה לבכות.
"הוא תמיד היה קצת משונה, אבל התחלתי לשים לב לזה יותר לאחר שהילדות נולדו", מעידה אשת יחסי הציבור, "בהתחלה זה היה עצבנות יתר ודיבור מנותק מהמציאות על כישורים מדהימים שלכאורה יש לו, אבל העולם חוסם אותו, ואיזה תסכול תמידי שלו. במקביל הוא גם התחיל לספר לי על מריבות ביניהם, שבהתחלה נשמעו כמו ויכוחים רגילים בין הורים צעירים, אבל אחר כך התחילו להטריד אותי.
"ראיתי שהוא מאבד את זה. פחות מחובר למציאות, מלהג כל מיני תאוריות ניו אייג'יות מבולגנות, מתנהג בצורה משונה. לפעמים אחרי תקופה שלא נפגשנו הוא היה מחבק אותי, אבל פתאום החיבוקים הידידותיים הפכו להיות מרסקי עצמות. הרבה אלימות כבושה, מבט תועה, מדבר שטויות.
"כשהוא סיפר על המריבות עם אשתו שאלתי אותו ישירות אם הוא מכה אותה. הוא הזדעזע מהשאלה ונשבע לי שלא. האמנתי. הוא הרי אדם כל כך עדין וחמוד. בדיעבד אני ממש מכה על חטא. הייתי צריכה להבין מוקדם יותר. אז כבר חיברתי אותו לטיפול פסיכיאטרי, כי היה ברור לי שהוא מתחפף, אבל הטרגדיה היא שהיתה מישהי שהיתה זקוקה לעזרה הרבה יותר ממנו.
"נפל לי האסימון כשהוא סיפר על מריבה איתה, אם לשים חיתול או לא, היא רצתה לגמול והוא רצה שהיא תשים כדי שיהיה שקט בלילה וסקס חופשי. סיפר שהם התפייסו והכל היה סבבה אבל אז הוא התעורר שוב בלילה מעצבים, העיר גם אותה, והתחיל את המריבה מחדש. פה, כמו שאומרים, חשדתי. זה כבר נשמע פסיכופתי.
"לדבר איתה לא יכולתי. היא לא פתחה את הפה כשהיתה איתו, חשבתי שהיא שתקנית. בדיעבד הבנתי שתחת צילו המאיים היא נאלמה דום. התחלתי לעקוב יותר ביסודיות ולהיות מודאגת. קבעתי איתו פגישה מחוץ לעבודה, ואמרתי לו ישירות שאני חושדת שהוא אלים כלפי אשתו. הייתי מאוד תקיפה. בסוף הוא אמר 'אספר לך הכל אבל לא תשפטי אותי?', אמרתי לו 'ברור שאשפוט!', אבל אז הוא כבר היה בתוך המלל וסיפר לי בבכיינות שהיא ברחה ממנו למקום שהבנתי שהוא בעצם מקלט לנשים מוכות. הוא גם הודה שהיכה אותה.
"אמרתי לו דברים קשים, והוא התחרפן ואמר שכל הנשים בחיים שלו, כולל אמא שלו, מתהפכות עליו עכשיו, שהוא 'ליקק את האבק שלנו', ככה הוא אמר, ושאנחנו כפויות טובה. הלכתי משם ומיד התחלתי לחפש אותה. מעולם לא החלפנו כמעט מילה, אבל רציתי שתדע שאני איתה ולרשותה, ושלא תחשוב חס וחלילה שאני מתייצבת לצידו בגלל שאני ידידה שלו. השארתי לה הודעות, מצאתי את הטלפון של אמא שלה ודיברתי גם אתה. העברתי את המסר שאני יודעת מה קרה, שניתקתי איתו את הקשר, ושאני איתה לכל מה שהיא צריכה. השארתי לה גם הודעה קונקרטית שאם היא בסכנה והיא צריכה לברוח – היא יכולה לבוא אלי מיד בלי הודעה, גם אם אנחנו לא בבית. איפה המפתח, מה הקוד, כאלה. עבר הרבה זמן עד שהיא חזרה אלי בסוף. משהו בין חצי שנה לשנה"
נשים עם פנים מפוצצות
ע' קיבלה כתובת סודית ויצאה לדרך. "נסעתי למקלט ברכבת עם הילדות", היא מספרת, "מנסה רק לצחוק איתן וטיול ואיזה כיף, כשבתוך תוכי אני מתה מפחד. לא ידעתי אפילו לאן אני נוסעת. אמרו לי להגיע לנקודה ואז שלחו לי מונית לכתובת שנתנו ואז לחכות שמישהי תבוא ותיקח אותנו.
"אני מגיעה ופתאום רואה נשים עם פנים מפוצצות וכל כך הרבה ילדים, ואני צריכה לחכות במבואה כי אין מקום. בוכה. פתאום זה הכה בי, לאן הגעתי וכמה נשים יש שעברו את מה שאני עוברת, שאני יודעת מה הן מרגישות. זה ריסק אותי.
"האבסורד הוא שהמקלט הוא מקום ממש קשה, כמו כלא. יש בדיקת חדרים, תורנויות, אין כזה דבר לצאת, אין פרטיות, שני שערי כניסה ענקיים לפני שמגיעים לדלתות – ואני הרגשתי שם כל כך חופשיה, אחרי כל כך הרבה זמן. פתאום יכולתי לנשום, לא להיות בכזה לחץ.
"האבסורד הוא שהמקלט הוא מקום ממש קשה, כמו כלא. ואני הרגשתי שם כל כך חופשיה, אחרי כל כך הרבה זמן. פתאום יכולתי לנשום, לא להיות בכזה לחץ"
"בלילה הראשון שהיינו שם, באמצע הלילה, אישה התחילה לצרוח, פחדתי שנכנס מישהו שרוצה לרצוח אותה. הן היו אומרות לי – אל תאמיני לאף אחד, לא למשטרה, לא לסוציאליות, כולם רוצים לעזור לך וברגע האמת ישאירו אותך לבד. חלק מהן היו אחרי גירושין, ועדיין נכנסו למקלט פעם שניה ושלישית, ואמרו 'אף אחד לא עושה כלום'. עד שלא רוצחים אותך, הם לא מבינים באמת את חומרת המצב.
"היתה במקלט מישהי עם פנס בעין מהגרוש שלה, והם שנים לא ביחד. צווי הגנה לא עוזרים, זה חתיכת נייר שהמשטרה לא לוקחת בחשבון. הדבר היחיד שמגן זה להיכנס למקלט. כל כמה זמן את חייבת, ואת לא יכולה לנהל חיים. הוא נכנס לכלא ויוצא – ואז את נכנסת.
"הגברים הולכים למשטרה ואז או שלא נפתח תיק או שנפתח יושבים זמן מגוחך בכלא ויודעים שאין ממי לפחד. במשטרה לא עושים כלום. מה שהיה עוצר אותו בבית זה שעוד מילה אחת אתקשר למשטרה. אם הייתי יודעת שגם זה לא מפחיד אותו – מה היה עוזר לי?"
בכלל לא התלוננת במשטרה.
"עד היום לא הגשתי תלונה במשטרה. אני עדיין שומעת אותו אומר שאם אפתח תיק יגמרו לי החיים".
את לא מתכוונת להתלונן?
"הדבר היחיד שאני צריכה לעשות זה להגן על הילדות שלי. המערכת לא עושה את זה. במקלט ראיתי ילדה שאמרה 'אני מפחדת ללכת לראות את אבא שלי', והיא היתה חייבת לצאת מהמקלט ולפגוש אותו. הבנתי איזו הפרדה מטורפת הם עושים בין אלימות כלפי נשים ואלימות כלפי ילדים. היתה שם מישהי עם פנים חתוכות, ובבית משפט מתנהל משפט על אם הוא יכול להיות עם הילדים שלו. אב שאנס את בתו, ויש דיון על כך שהוא יכול להיות אחראי על הילדים האחרים שלו.
"הנשים שם הסבירו לי שיתנו לי מרכז קשר (פגישות עם ההורה תחת פיקוח; ע"פ), זה שנה גג, ואז זהו. הוא יבוא, ישחק אותה שהכל בסדר, ואז יקבל את הילדות. זה לא יקרה אצלי. הוא כבר תקף את הילדה פעם אחת, ולא אתן בחיים שזה יקרה שוב. הילדה היתה מחזיקה לי את הרגל וחוששת ממנו. ביום שהוא נגח לי בפנים התינוקת היתה עלי. מספיק שהייתי זזה רגע. אני חושבת על זה והכל מתחיל לכאוב לי. הוא היה מסתכל עליהן ואומר 'אמא שלכן היא השטן, אתן צריכות להיזהר ממנה'.
"יצאתי למקלט כשהייתי בהתחלה של ההתחלה של הכרה בזה שאני במערכת יחסים אלימה. אפילו לא סיפרתי לעובדת הסוציאלית שם על התקיפה של הילדה. היא אמרה לי בכל פגישה שיש חוק עו"ס נוער ושיש לה חובת דיווח. עלי היא לא יכולה לדווח, אבל אם ילדים נמצאים בסיטואציה מסוכנת עבורם – היא מחוייבת ללכת למשטרה. לא רציתי להגיש תלונה. פחדתי פחד מוות. החזקתי הכחשה מול עצמי שהדברים לא חמורים כמו שהם באמת ושלא היה צריך להגיע לזה.
"ברגעים המעטים שהבין מה עשה, הוא היה בוכה שיתאבד אם יקרה משהו וכמה הוא אוהב ואני החיים שלו ואם אעזוב אותו אין לו כלום. יום אחד רציתי ללכת לנוח אצל ההורים שלי ללילה, אבל המצב הידרדר והוא הזמין משטרה – בטענה שלקחתי לו את הילדים. ואז גם הם הבינו את הסיטואציה. הייתי חייבת לצאת משם".
מתייחסים לזה כסכסוך גירושין
היא נשארה שם מספר שבועות. "ואז חזרתי אליו. דיברתי איתו מהמקלט, שכנעתי אותם לתת לי טלפון. חזרתי אליו למרות שבתוך תוכי ידעתי שאני לוקחת סיכון, החלטתי שאני משנה את ההתנהגות שלי ולא נותנת לו שום פתח להגיע למצב שיקרה אסון: אני לא אשתוק יותר לגבי איך שהוא מדבר אלי, כי גם זו התעללות מטורפת בילדות.
"זה מישהו שאצטרך להתנהל איתו כל החיים שלי, הרגשתי שאני חייבת לנסות לעשות הכל כדי שקודם כל הוא יטפל בעצמו, כדי שגם כשלא נהיה ביחד תהיה לי התנהלות מול מישהו שהוא איכשהו שפוי.
"אין לי שום רצון או חשק לנתק אותו מהילדות. היו כל כך הרבה סיבות, ונלחמתי שיהיה איתן בקשר, אני רוצה שהן יגדלו עם דמות אבא טובה.
"כשהדברים הידרדרו שוב, אמרתי שאני שלא יוצאת שוב למקלט אלא מנסה להיות אצל קרובי משפחה, ואם משהו יוצא משליטה אחזור למקלט. במשך כמה זמן הייתי על הקו, פוגשים את הילדות במקומות ציבוריים, אני עם טלפון פתוח למשטרה למקרה שמשהו יקרה.
"הגשתי בקשה ליישוב סכסוך, עוד לפני בקשה להליך משפטי, כי הכי הלחיץ אותי שהוא יאסוף את הילדות מהגן וייעלם. ניסיתי להמשיך להתנהל, עד שפעם אחת הוא איים עלי באמצע הרחוב, אמר שבא לו להוריד לי סטירה ולגמור אותי מרוב שאני מטומטמת, ואז אמרתי לו 'לא נפגשת איתך יותר לבד'.
"ואז התחילה הקורונה, היה סגר, היתה יומולדת לאחת הבנות אחרי חודש שהם לא נפגשו ונשבר לי הלב מזה. נפגשנו אצלו בבית פעם אחת והיה נורא ואיום, והוא התחיל להגיע אל ההורים שלי. לפני היישוב סכסוך הוא ניסה לשכנע אותי שאבוא אליו ללילה ונישן מחובקים ונלך לשם ביחד. לא הסכמתי. נפגשנו שם והוא התעצבן ממשהו והתחיל בלגן, השומר אמר לו שהוא לא יכול לצעוק שם, ד' אמר לו דברים מחרידים. העובדת הסוציאלית התקשרה למרכז לאלימות ואמרה שאי אפשר לשים אותנו באותו חדר ואין מה לדבר על יישוב, אלא ללכת למשפט גירושין עכשיו".
ד' אינו משלם באופן קבוע את המזונות שנפסקו לו בשלב זה. ע', שמצבה הכלכלי ירוד, טובעת בחיפושיה אחר מי שיתן לה את ההכוונה והסיוע המתאימים ושיעזור לה לעמוד מול המערכת.
"באחד המקרים הכריחו אותי לשבת איתו", היא מספרת, "הוא התפרץ ויצאתי בוכה מהחדר של העובדת הסוציאלית. היא הבינה והתנצלה שלא עצרה את זה קודם, אמרה שלא הייתי צריכה לעבור את זה. היא התעקשה ללוות אותי לחברה שגרה ליד, שלא יחכה לי שם.
"אחרי כמה ימים היא מגישה את הדוח שלה, וכותבת שם 'האבא היה נסער בגלל שלא ראה את הילדות' ואני 'יצאתי בוכייה בגלל תוכן הדברים שהטיח בפני'. הכל נכון, אבל שום דבר על הסכנה האמיתית. הבנתי שהנשים במקלט צדקו, יש רצון של המדינה לשמור על התא המשפחתי, ועד שאת לא נרצחת – יש ספק שאולי הוא בסדר. מבחינת הרווחה ההורות זה החוק הכי חזק שיש. אבא רצח אמא מול הילד, ועדיין מדברים על אם הוא יכול להיות אבא.
"הבנתי שהנשים במקלט צדקו, יש רצון של המדינה לשמור על התא המשפחתי, ועד שאת לא נרצחת – יש ספק שאולי הוא בסדר"
"הם מתייחסים לזה כמו לסכסוך גירושין. הוא בא לבית משפט ואמר שלא ראה את הילדות חודשים, רק כי לא רצה שאתלונן על אלימות סרק מצידו. לעו"ס ולשופט רק דחוף שהוא ייפגש עם הילדות, ואני צריכה לשבת לידו בוועדת תסקירים למרות שביקשתי לא, ואני רועדת. הם אומרים לי ש'ההתנהגות שלי מעוררת אצלו התנגדות' ו'הדמעות שלי צורמות'. באחד הדיונים היה פסיכולוג ילדים שדפק על השולחן ואמר לו 'אתה מפסיק, אתה אלים כלפיה מולנו עכשיו'. ועם זאת, השבוע כתבו לי מבית המשפט אם יש אפשרות לוותר לו על מרכז הקשר. זה מתקרב כל הזמן".
בחוץ מתחיל להתקרר. ע' פותחת את המזוודה בחדרה ומארגנת מחדש את הבגדים. מכניסה דברים, מוציאה אחרים, וסוגרת אותה הכי מהר שאפשר. אין דרך לדעת מתי יגיע הרגע שבו תצטרך לאחוז בידית, למשוך אותה אחריה, ולהיעלם משם.
לתמיכה בקמפיין לגיוס כסף עבור המלחמה של ע׳ – לחצו כאן