עוד לפני שראש הממשלה בנימין נתניהו תקף את ה"נערים" וכינה אותה "סדרה אנטישמית שמוציאה שם רע לישראל", חודשים לפני שהוגי הדעות של הימין התחרו זה בזה בהשמצות, איומים והסתה נגד שלושת יוצריה – התסריטאי והבמאי תאופיק אבו ואיל כבר קיבל אזהרות ולחצים קשים מהצד הפלסטיני, שלא להעיז לגעת בסדרה הזו. רגע לפני תחילת הצילומים, הוא נשבר, והחליט לפרוש מבימוי הסדרה. לקח בדיוק שלושה ימים עד שהוא חזר.
"יום אחד, כשעוד היה לי פייסבוק, שלחו לי מאמר שהתפרסם בעיתון מקומי בירושלים בערבית", הוא מספר, "הכותרת היתה 'אל תתנו לשרוף את מוחמד אבו חדיר שנית'. והמסר: הפלסטיני שמספר את הסיפור שלו בסדרה ישראלית, שורף אותו עוד פעם. אז עוד לא התפרסם השם שלי, אבל האבן נזרקה למים".
שני היוצרים הישראלים-יהודים שלה, חגי לוי ויוסף סידר, ספגו זעם אדיר בשל הפער בין הפרסומים הראשונים על סדרה שהיתה אמורה לכאורה לעסוק בחטיפת ורצח שלושת הנערים היהודים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח בגוש עציון בידי פלסטינים בקיץ 2014 – לבין התוצאה: סדרה שעוסקת ברצח הנער מוחמד אבו חדיר בידי שלושה נערים יהודים אחרים (יוסף חיים בן דוד ושני אחייניו הקטינים, שהורשעו ב-2016 ונגזרו עליהם בהתאמה מאסר עולם ועוד 20 שנה, מאסר עולם ו-21 שנה).
השם של הסדרה, "הנערים", שכמו נגזל משלושת הנרצחים הראשונים, הפך למיצוי האכזבה והתסכול של הקהל שציפה למשהו אחר.
אבו ואיל, לעומתם, שילם את המחיר כבר מהרגע הראשון. בציבור הפלסטיני הוא היה הערבי שהלך לעשות סדרה על שלושה קורבנות יהודים, רגע לפני אירועי צוק איתן שעלו בחייהם של אלפי פלסטינים, ביניהם מאות ילדים ותינוקות.
פלסטיני עם פריבילגיה
"התחיל גל של לחצים", הוא מספר על התקופה שקדמה לצילומי הסדרה, "התקשרו מעיתון ברמאללה לראיין אותי בלי שידעתי שאני מתראיין, והתחילו להגיע אלי טלפונים מכל העולם, מאנשים שאני מכיר וכאלה שלא. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל במשך ימים. חלק היה כמו במאפיה, הגיעו לאום אל פחם לראות מי יכול להשפיע עלי. ניסו להגיע דרך אנשים שגדלתי איתם בתנועת 'בני הכפר', נוער קומוניסטי. רצו שלא אעשה את הסדרה.
"אני יכול להבין את זה אגב. לגמרי יכול. אני פלסטיני עם פריבילגיה, עושה קולנוע וטלוויזיה, גר בתל אביב. אני לא מדבר איתך על כיבוש, אני מדבר על אום אל פחם. האחים שלי פועלים, צריכים לנהוג שלוש ארבע שעות כדי ללכת לעבודה. אנשים חיים בצפיפות מטורפת לעומת בן עמי וחריש וקציר, ששם הכל יפה ופורח ומואר ויושב על אדמות שהיו שייכות להם, וזה מייצר תסכול וכעס ושנאה. שלא לדבר על ירושלים, שזה מקום זוועה.
"אנשים ממזרח ירושלים מהגרים ומעדיפים לגור מעבר לגדר, ברשות, מרוב שישראל מקשה עליהם את החיים שם. כשאתה חי ככה – איזה אמון יהיה לך בממסד הזה? למה שיהיה לך? אני מבין אותם. לי יש את הפריבילגיה להסתכל בזום-אאוט, ולהבין יתרונות וחסרונות".
ומה היתרונות?
"שבפעם הראשונה בפלטפורמה עולמית של HBO אתה מביא את הסיפור של הפלסטינים. אתה יכול לספר את הכאב, את האפליה נגדם, וזה לא קרה אף פעם. ברור לי שזו סדרה ישראלית, מנקודת מבט ישראלית – אבל הגדולה שלהם היא שבתוך סדרה ישראלית הם רצו שיהיה סיפור פלסטיני משמעותי. ועדיין, בסופו של דבר היא ישראלית".
הלחצים על אבו ואיל לא פסקו גם לאחר שהתברר שהסדרה עוסקת ברצח אבו חדיר. "אז היתה עליית מדרגה", מספר אבו ואיל, "זה הגיע לארגון משפחות שכולות פלסטיניות, שחוסיין אבו חדיר, האב, הוא חלק מהם. במקביל ללחץ עלי – גם הלחץ עליו עלה. שלא ישתף איתנו פעולה, שלא יעזור בתחקיר ולא יתן את ברכתו. והוא משתף אותי, אנחנו דיברנו כל הזמן. כשזה הגיע מהארגון, אמרתי 'פה אני מרים ידיים'. אנשים שכולים, כל מה שיגידו הם צודקים, עם זה אני לא יכול להתמודד".
היו איומים?
"לא איומים, לא השתמע איום, הכל היה שיחות מאוד מנומסות של אנשים שיש להם טיעונים, וטיעונים טובים שאפשר להתווכח ולהסכים או לא. פגשתי נציגים של משפחות שכולות פלסטיניות, והבנתי – נכון שזה סיפור אישי, אבל מוחמד הוא גם חלק מהנרטיב הפלסטיני. החלטתי שזה גדול עלי. אמרתי לשותפים שלי שאני עוזב. הם ניסו לתמוך בי, אבל אתה לא תעצור סדרה של מיליונים עכשיו.
"שלושה ימים אחרי שהחלטתי שאני עוזב את הפקת הסדרה, דיברתי שוב עם חוסיין איזה ערב, שיחה מאוד מאוד משמעותית. הוא היה רגוע, ואז נפל לי האסימון עם מה הבנאדם הזה התמודד. הוא אמר: 'אם המצפון שלך נקי תעשה את זה. אם לא – אל תעשה'. זה שיחרר אותי ואיפשר לי לחזור. הבנתי שהמצפון שלי נקי. אני שלם עם מה שאני עושה, למרות הבעייתיות".
שועפאט בראשון לציון
אבו ואיל, 43, שכתב וביים את החלק הפלסטיני של הסדרה וגם עשה את התחקיר, החליט להמשיך אחרי אותה שיחה עם האב. אבל אז נכנסו לתמונה ה-BDS דרך הנציגות של התנועה ברמאללה, בראשות עומר ברגותי, ודרשו שייצא מהפרויקט. התפתחו דיונים "מאוד מכובדים", לדבריו, כשהוא מסביר את עמדתו ולבטיו ומסרב לפרוש.
"החוקים שלהם ברורים", הוא אומר, "פלסטיני אזרח ישראל יכול לחיות פה, לעבוד, להתפרנס, אבל יש בעיה ברגע שאתה הופך לנציג של ישראל בעולם. הסדרה נופלת בדיוק בקטגוריה הזו. הם לא קיבלו את הטיעונים שלי, אבל בסוף הבינו שאני הולך לעשות את זה, ואני מודה להם שלא החליטו להחרים את הסדרה. אם היו מחרימים זה היה פוגע באיכות שלה ובייצוג של הצד הפלסטיני. ברגע שהם מוציאים כרוז – אסור לאף שחקן ולאף איש צוות פלסטיני להשתתף".
אבו ואיל ממעיט עכשיו בחומרת הלחצים, אבל במשך שבועות הוא לא נכנס למזרח ירושלים, ולשותפיו היה ברור שנשקפת סכנה לחייו. אנשי צוות ממזרח ירושלים פרשו מהעבודה, והצילומים שלה נעשו, כמו שהוא מגדיר זאת, מתחת לרדאר.
אבו ואיל ממעיט בחומרת הלחצים, אבל במשך שבועות הוא לא נכנס למזרח ירושלים, ולשותפיו היה ברור שנשקפת סכנה לחייו
"הסיפור כל כך נפיץ שלא יכולתי לביים שם בצורה נוחה ומשוחררת", הוא אומר, "בסוף הבנתי שאי אפשר. נכנסתי לדיכאון, אמרתי שאני לא מוכן ללכת לאיזו סמטה בקלנסווה או בכפר קאסם, לגנוב שוטים ולעשות כאילו זה שועפאט. ואז המפיק דוד מנדיל, שהוא אדם מדהים, הסתובב ואמר 'בוא נבנה סט'".
כך צולם החלק של שועפאט על סט של מאה מטר, שנבנה במיוחד ליד אמפי ראשון לציון. השוטים היחידים ממזרח ירושלים שמופיעים בפרק שבע צולמו דרך חלון מכונית נוסעת, בבימויו של סידר ובהיעדרו של אבו ואיל. "היה סיכון, אבל את זה סידר עשה, מה אכפת לי", הוא צוחק.
מה שאתה מתאר זה בדיוק מה שקרה לחוסיין בסדרה.
"נכון, הכנסתי את עניין הלחץ מהצד הפלסטיני, כי הרי הפעילו עליו לחץ לא לשתף פעולה עם הממסד הישראלי גם במהלך המשפט. מבחינת הרבה פלסטינים כשאתה הולך לבית משפט אתה נותן הכרה בשלטון ובכיבוש, והם בטח לא מאמינים שיהיה משפט צדק, כי תמיד כשהרוצחים באים מהצד היהודי הם בסוף מוגדרים משוגעים. לקחתי את הלחץ שהופעל עלי ועליו לא לשתף פעולה עם הסדרה, והכנסתי אותו לסיפור".
זו סדרה עלילתית, למה בעצם היית צריך את שיתוף הפעולה שלו?
"לא היינו חייבים. זה עניין מוסרי, אתה לא יוצא בלי ברכת הדרך שלהם. לא הייתי עושה את הסדרה אם חוסיין היה אומר לא".
ביבי עשה לנו טובה
מלבד אבו חדיר, היה אדם אחד שאפשר בסופו של דבר לאבו ואיל לעמוד מול הציבור והתקשורת הפלסטינים: ראש הממשלה נתניהו. אם עבור לוי וסידר המתקפה של ראש הממשלה הביאה לצד איומים מהימין, גם הכרה ויחסי ציבור בינלאומיים (בראיון ל"הארץ" אמר לוי: "ביבי זה הדבר הכי טוב שקרה לסדרה") – את אבו ואיל נתניהו כנראה הציל.
"ביבי עשה לי טובה", הוא אומר, באותו חצי חיוך דק, "רק זה שהוא תקף את הסדרה וקרא לה אנטישמית, הצליח להעביר את המסר הענייני שלה לערבים סוף סוף. היא קיבלה אייטם באל-ג'זירה בזכות ביבי. כולם רוצים להבין מה ביבי שונא, כי אם הוא שונא משהו כנראה שזה טוב. זה בטח לא משהו שמייצג את הסיפור הציוני".
"רק זה שביבי תקף את הסדרה וקרא לה אנטישמית, הצליח להעביר את המסר הענייני שלה לערבים סוף סוף"
לא הרגשת באיזשהו מקום שלוקחים אותך כערבי שיעזור לספר לעולם את הסיפור הציוני?
"כשקיבלתי הודעה מיוסף סידר שהוא מחפש אותי, לא הבנתי למה. אבל אני רגיל שכשמישהו מהתעשיה שאני לא בקשר רציף איתו מחפש אותי – יש לו משהו על ערבים. יש לי חיבה לסידר, אני מאוד מעריך אותו, חזרתי אליו ואמרתי מה הסיפור? מה לסידר ולערבים? הוא זה ארץ ישראל הטובה והיפה. הוא לא אמר הרבה, משהו על HBO וקשת, ולפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי נוסע באוטו איתו ועם חגי לוי לשועפאט, ופתאום אני יושב עם גווארדיה של ישראלים בבית של משפחת אבו חדיר".
"גווארדיה של ישראלים".
"כן".
למה, מה אתה?
הוא מחייך: "לא יודע, אני עוד מחפש תשובה".
גם משפחת אבו חדיר לא הבינה מה בדיוק קורה באותו מפגש. "מבחינתם הגיעו ישראלים לדבר איתם על הרצח", מספר אבו ואיל, "קלטתי שהם חשבו שאני הערבי שאיתם, עוזר, מישהו שידריך אותם, שלא יזרקו עליהם אבנים, לא יודע. היה שם משהו מאוד מתוח, והבנתי את הסיטואציה. אנשים שעברו את הטרגדיה הנוראית הזו, ופתאום ישראלים באים לספר את הסיפור שלהם.
"זה התהפך כשהציגו אותי בתור הבמאי והתסריטאי הפלסטיני שאמור לספר את הסיפור שלהם. אני זוכר את הרגע שבו פנים מתוחות מתהפכות לפנים של הקלה. שיש שם מישהו שלא מייצג את הנרטיב הישראלי".
"אני רגיל שכשמישהו מהתעשייה שאני לא בקשר רציף איתו מחפש אותי – יש לו משהו על ערבים"
מה הנרטיב שמביא פלסטיני שנולד באום אל פחם וחי במרכז תל אביב, חוץ מזה שיש לו את השפה?
"נכון שבאופן בסיסי המוצא שלי הוא שגרם להקלה הראשונית, שאני ערבי, אחד מהם. בהמשך חוסיין שאל עלי באום אל פחם כדי להיות בטוח בי, וכנראה קיבל תשובות מרגיעות".
מיד אמרת כן?
"ממש לא. לא ידעתי למה הביאו אותי, והתלבטתי. לא הבנתי מה הם רוצים ממני. מה שקרה זה שהסדרה השתנתה, מהרעיון המקורי של דרמה על גזענות לסיפור של טרו-קריים, פשע אמיתי. כשהסיפור של אבו חדיר הפך להיות מה שמניע את העלילה, הרצח שמזיז את כל הדרמה, חגי ויוסף הבינו שהם צריכים שותף פלסטיני. אני חושב שזה מעיד על חוכמה וצניעות, כשאתה מביא יוצר פלסטיני לספר סיפור פלסטיני.
"זה לא היה לי מובן מאליו, ואני גם לא בעולם הזה של טלוויזיה, אבל מה שהכריע את הכף היה המפגש עם משפחת אבו חדיר. הרגשתי שהם מסתכלים עלי כאילו הם נותנים לי את הדבר הכי יקר שלהם ואומרים 'תשמור עליו'. המוטיבציה שלי זה מהם בכלל. להם היה חשוב לספר את הסיפור של מוחמד, וגם לנו, ברור. כל אחד רוצה לספר את הסיפור הזה".
למה?
"יש באכזריות של הרצח הזה משהו. כל רצח הוא אכזרי – אבל באקט של שריפה של בנאדם יש משהו פגאני, הקשרים היסטוריים שאתה לא יכול להתעלם מהם, זה בא עם עומק של סיפור, של רגש, ואסוציאציות".
" כל רצח הוא אכזרי – אבל באקט של שריפה של בנאדם יש משהו פגאני, הקשרים היסטוריים שאתה לא יכול להתעלם מהם"
מה האסוציאציה שלך?
"הראשונה היא כמובן קו קלוקס קלאן. לבנים מעלים שחורים באש".
נראה לי שליהודים יש אחרת.
"הנאצים?"
כן.
"זה בסדר. אנחנו רואים דברים אחרת".
איך הגיבה המשפחה לסדרה?
"חוסיין לא ראה את הסדרה וגם לא דיברתי איתו אחרי".
רציני?
"לא רציתי להזמין אותו להקרנות, למה שאפעיל עליו עוד לחץ? הודעתי לו על הכל, שהסדרה יוצאת, שהיא משודרת. אני יודע שיש עיתונאי מרויטרס שעשה כתבה על הסדרה וראיין את חוסיין וסוהא, הראה להם שני פרקים. ראיתי את התגובה שלהם. הם מאוד מאוד בכו ולא הצליחו להמשיך. היא רואה את הילד שדומה לבן שלה, ולא יכולה. אמרתי לחוסיין כל הזמן שאני לא רוצה שיראה את הסדרה, זו התעללות. מי רוצה לראות את הטרגדיה שלו על המסך? יש בזה משהו מזוכיסטי".
"השב"כ מידר אותי"
ביקורת לא פחות חריפה קיבלה "הנערים" מהשמאל הישראלי, שרואה בה מייצגת נאמנה של הסיפור הציוני: הרוצחים בעלי אישיות גבולית, מגיעים משוליים הזויים. הגיבור ("סימון" בגילום שלומי אלקבץ) הוא איש שב"כ צודק, רגיש ומיוסר. במהלך התחקיר נפתחו בפני לוי וסידר מרתפי השב"כ והם זכו לפגישות ולשיתוף פעולה מלא. אבו ואיל לא הורשה להיכנס לשם איתם.
"השב"כ מידר אותי", הוא מספר, "את חגי ויוסף הכניסו לקודש הקודשים, אותי לא. שמחתי שהם לא אישרו אותי, אני לא רוצה להתעסק איתם ולא רוצה שיתעסקו איתי. אם כי ברור שאם היו מאשרים אותי הייתי בא".
איך אתה מרגיש עם זה שאיש השב"כ הוא הגיבור?
"זו דרמה, וסימון הוא דמות טראגית, זה שבוחר לעשות את הדבר הנכון. הוא בקרע עם המשפחה שלו, עם הארגון שלו שמוציא אותו לחופשה כפויה. אם הוא היה גיבור, הוא היה מקבל צל"ש, אבל זה נגמר כשהוא גורר את המזוודה אבוד ובודד בעולם, נוסע אל הלא נודע.
"מבחינת הרבה פלסטינים כשאתה הולך לבית משפט אתה נותן הכרה בשלטון ובכיבוש, והם בטח לא מאמינים שיהיה משפט צדק"
"אני יכול להבין את הטיעונים שנקודת המבט היא ישראלית, זה ברור, אבל גם אני מתאר לעצמי שאנשי שב"כ הם לא מפלצות. הבעיה לא באדם, אלא במערכת ששולחת אותו לענות אדם אחר, משכנעת אותו שככה הוא מציל יהודים. ואם כבר, הסדרה מראה שיהודים שחשודים בטרור נחקרים בעדינות – בדומה לפוליטיקאי ישראלי החשוד בשחיתות – ולא עוברים עינויים ומעצרים מנהליים כמו במקרה של פלסטינים".
עד כמה הצלחת להשפיע על הסיפור של הצד הישראלי?
"הסיפור של השב"כ הוא סיפור שחגי ויוסף סיפרו. ניסיתי להשפיע עליו מבחוץ, אבל הם בחרו לייצג דמויות אנושיות ולא מפלצות, וזה בסדר גמור. זו זכותם. אין לי בעיה עם זה. הפעם היחידה שעמדתי על הרגליים האחוריות היתה בפרק שבע, של החטיפה. קראתי את הדראפט הראשון, וכתבתי להם שאני לא מסכים עם התיאורים שמופיעים שם.
"היתה לי בעיה עם הדמות של אבישי. אני מבין שאתה מספר את הסיפור של הרוצח, ורוצה להיכנס למורכבות שלו ולעולם שלו, אבל אי אפשר להפוך אותו ללא רוצח. לאחד שרק היה שם. שלא עשה כלום. לכל אחד מהרוצחים יש גרסה משלו, אבל המבחן הוא אם הרוצח חצה את הקווים או לא. והוא חצה את הקווים. בלעדיו הרצח לא היה קורה.
"אני מבין את הטענה שנקודת המבט של הסדרה היא ישראלית – אבל אני גם מתאר לעצמי שאנשי שב"כ הם לא מפלצות"
"גם אם כשאתה מסתכל עליהם במציאות הם סתם לא יוצלחים, טכנית הם התנהגו כמו מסתערבים. היינו צריכים לפתוח את הראש, והחלטנו לעשות ניסוי, סידר ואני. להכניס בכוח אדם לאוטו. ככה הוכחתי להם שנער אחד לא יכול לעשות את זה לבד, ושצריך שני אנשים. התסריט השתנה בעקבות זה".
יש דברים שעדיין מפריעים לך?
"ברור, כן. מפריע לי שהאספקט הפסיכולוגי הוא דומיננטי. אני מבין ומכבד, אבל אני לא הייתי הולך על המקום הזה. אני בטח הייתי מספר סיפור של חבורה ובגידה ביניהם. אני מעדיף לספר סיפור שיש לו סיבה ותוצאה".
בדיוני.
"כן".
לא כמו החיים.
"בדיוק".
אתה שמח שעשית את הסדרה?
"היא עשתה את שלה, הרבה יותר ממה שציפיתי. עוררה ויכוח גדול, עמוק ושורשי בין שני השבטים שחיים פה, אלה שהקימו את המדינה והעולים החדשים שתובעים את הזכויות שלהם. הכל עדיין מנוהל על ידי אשכנזים לצערי, אבל מתישהו זה ישתנה, אני מאמין. זו מלחמת שבטים".
"כשהציגו אותי למשפחה בתור הבמאי והתסריטאי הפלסטיני – היתה הקלה, שיש מישהו שלא מייצג את הנרטיב הישראלי"
ואיפה אתה בתוכה?
"אני צריך מיטה חמה וחיבוק אוהב, זו המצוקה שלי בחיים. לא ביבי ולא המתנחלים".
"האינדיבידואל חזק מכל שבטיות"
אבו ואיל – שביים את "עטאש – צימאון", "התפוררות" ושורה של סרטים קצרים – לא רואה את עצמו כבמאי פוליטי. "הנערים" מבחינתו היא יוצא מן הכלל. בקיץ הנוראי של 2014 עם צוק איתן, ההפגנות של הצל ו'עם ישראל דורש נקמה', הוא בכלל היה במרסיי, אחרי שהחליט לעזוב הכל ולנסוע. בין היתר כתב שם תסריט לסרט עלילתי שיתחיל לצלם בקרוב, "חסן החכם".
"חזרתי בסוף המלחמה", הוא מספר, "אני רגיל שבשדה תעופה מתייחסים אלי כאל טרוריסט בפוטנציה, אבל זה היה הכי חריג שהיה לי. לא זכור לי דבר כזה, שקצין עם חיוך אומר לי: 'אתה חשוד עד שתוכיח אחרת'. לא רצו לתת לי לעלות לטיסה, שמרו עלי אפילו כשנכנסתי לשירותים. חזרתי מלא עצב, חוסר אונים וכעס. היתה פה זוועת עולם. אני גר ליד הבימה, ובבית קפה שאני שותה בו כל יום היו הפגנות עם 'מוות לערבים' ואלימות".
הלכת?
חצי חיוך: "לא. אני לא הולך להפגנות כבר שנים".
למה?
"אני לא ראוי. נראה לי שהפגנות זה לאנשים שמאמינים במשהו, בשינוי, להשמיע את קולם ולשנות. אני לא מאמין".
לא מאמין בשינוי?
"אין לי שום מוטיבציה כזו. פעם רציתי להיות מהפכן, אבל הבנתי שעדיף להיות בורגני ולפנטז על מהפכה. אני לא עושה סרטים פוליטיים, אני בשוליים וטוב לי שם, עושה את הדברים שאני רוצה לעשות בקצב שלי. לא מחויב למישהו, גם לא לסיפור".
"עזבתי את הקולנוע הדוקומנטרי כי הבנתי שאין לי את היכולת והכישרון לספר סיפור על אנשים אמיתיים. עוד לפני פוליטיקה, אין לי את הכישרון להתמודד עם המציאות. אני ממציא סיפור, כותב אותו, שחקנים באים, מביים אותם, וכולנו יודעים שזה משחק. המניפולציות לגיטימיות.
"אף פעם לא רציתי לספר סיפור פוליטי. זה הרתיע אותי, לא עניין אותי. כשלמדתי באוניברסיטה הייתי שומע את המשפטים האלה – למה אתה לא קורא מאמרים של גדעון לוי? מאיפה אתה מקריץ את הסרטים שלך? הייתי הערבי היחיד במחזור שלי, וגם מהמורים היתה כלפי ציפייה כזו. בעיני זה מביך למי שאומר את זה. אגב, היה טוויסט מעניין פעם, כשעשיתי סרט לא פוליטי עם סצנה של שני חיילים אונסים אישה פלסטינית. הופתעתי לגלות שהאוניברסיטה לא רוצה שאעשה את הסרט הזה. פסלו אותו".
כיוצר פלסטיני שחי במציאות של כיבוש, יש לך את הפריבילגיה לא להשתמש בכוח ובמעמד שלך לטובת הכלל?
"האינדיבידואל שבי חזק מכל שבטיות. אולי זו חולשה, אבל זה המקום שאני בא ממנו. רוצה לספר סיפורים שמרתקים אותי אישית. אני לא יכול להיות נציג – אני בקושי מייצג את עצמי. זה בטח דפק אותי, גם בעולם. אתה בא למפיקים אירופאים עם סרט אהבה, בלי צה"ל ומחסומים, הם אומרים לך 'זה יכול להתרחש במרוקו או בפריז – מה אני צריך אותך?'
"אף פעם לא רציתי לספר סיפור פוליטי. כשלמדתי באוניברסיטה הייתי שומע 'למה אתה לא קורא מאמרים של גדעון לוי? מאיפה אתה מקריץ את הסרטים שלך?'"
"במהלך צילומי הסדרה קיבלתי קרן אחרי ארבע שנים של בקשות, ואני עושה עכשיו את הסרט שלי, על בחור פלסטיני שחי עם אמא שלו, חכם אבל אוטיסט רגשי וחסר מזל, ורוצה להציל את עצמו. ההזדמנות שלו זה לנסוע לתל אביב, להתחזות ליהודי, למצוא משת"פ פלסטיני ולחסל אותו. ואז הוא מגלה שהמשת"פ היא טרנסג'נדרית, וזה מתלבש על החיים שלו והופך לסיפור אהבה קורע לב ביניהם. זה פוליטי? זה אהבה".
הרבה יוצרים פלסטינים עוזבים, פיזית או נפשית, מוותרים על תקציבים מקרנות ישראליות, בקצה גם מפסיקים לדבר עברית.
"כולם בסופו של דבר עושים את הסרט הראשון שלהם בתוך התעשייה הישראלית, מגדלים כנפיים ועפים. זכותם. אני למשל מת לעשות סרט בעברית. בכלל לא קשור לערבית. כל מי ששונה ממני מרתק אותי – אישה כי אני גבר, הומו כי אני לא הומו, יהודי מרתק אותי כי אני ערבי פלסטיני. אני נמשך לשונה. אני כבר היגרתי, מאום אל פחם לתל אביב. יותר מחצי חיים אני גר פה, אין לי כוח להגר עוד פעם. זכותי".