בשבועיים האחרונים עומד נער בן 15 במרכזה של חקירה צולבת המתנהלת באולמו של השופט זאיד פלאח בחיפה. ב-30 ביוני 2019, היום שבו נורה למוות סלומון טקה, הוא היה בן 13. סבתו נתנה לו באותו בוקר מתנה לבר מצווה: אלף שקלים במזומן, בחמישה שטרות של 200.
בעדותו, שהחלה ביום שלישי שעבר, סיפר הנער שהגיע לגן בית העם בקריית חיים כדי לפגוש חבר, אחד מארבעה נערים מבוגרים ממנו, ביניהם סלומון טקה. החבר, שנכנה כאן ס', היה חבר מסוג אחר. בחקירה הגדיר אותו הנער "הגב שלי", וסירב להסביר במה מדובר. לדבריו, באותו יום אמר לו ס' שקנה לו מתנת יומולדת, סמים (הוא אמר שאינו יודע מאיזה סוג), ודרש ממנו לשלם עליהם. הנער אמר ששילם 200 שקלים.
בדיון הודה הנער בחוסר רצון שנסחט על ידי ס', ושבימים הבאים – לאחר מותו של חברם טקה – דרש ממנו ס' עוד ועוד כסף באיומים בהודעות ברשתות חברתיות יחד עם נער אחר, ח', שגם הוא היה באירוע. כשהחוב לא שולם בזמן, הוא הוכפל ואז גדל פי ארבע. בשנתיים וחצי שחלפו מאז הנער עבר לבית ספר אחר והחליף את מספר הטלפון שלו. עו"ד יאיר נדשי, סנגורו של השוטר שירה למוות בטקה, שואל אותו אם עשה זאת כדי לחמוק מהנערים שסחטו אותו, והוא מאשר בקול ענות חלושה.
סיפורו של הנער קשה לעיכול. אביו יושב באולם, מבטו כבוי, מבט של אב שיודע שלא הצליח להגן על בנו ממציאות של סמים בחטיבת ביניים, איומים ופרוטקשן. הלב יוצא אל הנער, שלא קיבל כל הגנה מאז האירוע, אבל נדשי בא לספר סיפור אחד בלבד (בעצם שניים, מיד נגיע לשני), והוא מנצל הפסקה קצרה, שנועדה להקל על העד, כדי לפנות לשופט: "העד חושש לספר את האמת", הוא אומר כשכולם חוזרים לאולם, "עכשיו הבנתי שלא מאביו הוא חושש, אלא מבני משפחת המנוח. איימו עליו, אמרו שהוא הביא למותו של סלומון טקה, ואי לכך אני מבקש להוציא אותם מהאולם ולקיים דיון בדלתיים סגורות".
לא מאביו הוא חושש, אלא מבני משפחת המנוח. איימו עליו, אמרו שהוא הביא למותו של סלומון טקה, ואי לכך אני מבקש להוציא אותם מהאולם ולקיים דיון בדלתיים סגורות".
התובע מטעם המחלקה לחקירות שוטרים, עו"ד רונן יצחק: "בשביל להוציא משפחה וציבור מהאולם צריך משהו מעבר להרגשה של חברי. אני לא מוכן לסגור דלתיים".
השופט פלאח פונה לנער: "עורך הדין של השוטר אומר לי שאתה מפחד להגיד אמת ולדבר וחושש ולא אומר הכל בגלל הנוכחות של משפחת טקה המנוח והאנשים שבאו איתם. זה נכון?" הנער השיב: "לא".
"אתה מרגיש נוח?" שאל השופט. "כן". "הבקשה נדחית", אומר השופט, "לא שוכנעתי".
אקרובטיקה להסתרת השוטר
שמותיהם המלאים של שלושת הנערים, ס', ח' ו-א', חבריו של טקה שהיו קטינים בעת האירוע, כמו שמו של העד – עדיין קטין – נזרקים שוב ושוב אל חלל האולם. הסנגור חוזר עליהם דרמטית בכל הזדמנות, כמונה את רשימת בכירי ארגונו של אברג'יל. שמו של השוטר היורה לא מוזכר אפילו פעם אחת.
זה לא רק שמו. עוד לפני שהוכנס לאולם, בתזמון מדויק עם השופט (מה שלא מאפשר לצלם אותו, גם לא לפרסום בטשטוש פנים בלבד, כי מרגע שהשופט נכנס המצלמות מכובות ומוצאות מהאולם), עמדו מאחורי הזכוכית של מושב הנאשם שני אנשים אחרים, בלבוש אזרחי, מבטם האדיש נעוץ בקהל, והם נשענים על הזכוכית ומסתירים את פנים התא. אחד מהם המשיך לעמוד שם לאורך כל הדיון, והסתיר את השוטר היורה בגופו. בדיון הבא הם כבר היו שלושה. הבוקר אמר אחד מהם שהם שוטרים בתפקיד, שמלווים את חברם.
אין דרך לתפוס את מבטו של הנאשם או אפילו להביט בו היטב. ישבתי שבע שעות שעות במרחק שני מטרים ממנו, ואני לא יכולה להגיד איך הוא נראה. אשתו, שהתביעה זימנה להעיד בתחילת הדיונים, העידה מאחורי פרגוד.
הפעילים שמלווים את המשפחה מספרים שמאז הירי חיים השוטר ומשפחתו בדירת מסתור. היתה טענה שעבר לגור בעיר אחרת. קצין האיומים שיוצא ונכנס ללשכת השופט טוען שהם מאובטחים ברמה הגבוהה ביותר. אל תא הנאשמים הוא מגיע דרך אזור סטרילי ומשמר בתי המשפט מבהיר שאין סיכוי לראות אותו ואסור אפילו שתהיה תמונה שלו במצלמה, גם שלא לפרסום.
אווירת הפחד באולם מתוחזקת שבוע אחרי שבוע. עו"ד נדשי חוזר וטוען בכל הזדמנות כי משפחת טקה ומקורביה מטילים אימה על כל מי שקשור לשוטר או מעיד במשפט. "תסתכל אל השופט כשאתה עונה לי", הוא מורה לנער ברגעים הקריטיים בחקירה, בהם הוא מנסה להוכיח שיידוי האבנים על השוטר הקדים את שליפת האקדח מצידו. הוא מסביר לשופט: "הוא (הנער) מסתכל לקהל והם מפחידים אותו". לא משנה כמה פעמים יפסול השופט את הטענה, נדשי יחזור ויפמפם אותה.
נרטיב העבריין
כאמור, יש לעו"ד נדשי קו נוסף, שגם עליו הוא מתקשה לוותר, ולא משנה בכמה הליכים יפסל: טקה הוא עבריין שהביא על עצמו את מותו. בכל פעם שהסנגור טוען שסלומון טקה גידל סמים או סחר בסמים הקהל מתלקח כאילו הציתו אש באולם, והתובע עו"ד יצחק דורש לפסול את השאלות ומבהיר שאסור לו לדבר על עברו הפלילי של טקה.
"חברי מפר החלטה שיפוטית", הוא אומר שוב ושוב, מתייחס להחלטת בית משפט השלום בחיפה במאי 2020, לפיה אין דבר במרשם הפלילי אודות טקה או מי מחבריו – שרלוונטי למשפטו של קצין המשטרה המואשם בגרימת מותו. הדיון ההוא נערך ביוזמן עו"ד נדשי, שביקש לקבל לידיו את הרישומים הפליליים, ויצא עם החלטה שמונעת ממנו לטעון כל טענה על בסיס עברו של טקה.
"היית "קליינט" של ס' שסיפק לך סמים?", שואל נדשי את העד, וכשהוא רואה את מבטי התובע ושופט ממהר להוסיף: "אתה לא חייב לענות". "אני לא רוצה לענות", משיב הנער.
"אתה עשוי להכיר או הכרת ילדים שס' וחבורתו מכרו להם סמים?", ממשיך נדשי.
"לא מכיר".
"מצב ש-ס' או טקה ניסו לגייס אותך למכור סמים לילדים בבי"ס או בשכונה?"
"לא".
אחרי כמה דקות של חקירה, בה מבהיר הנער שלא הכיר את טקה מעבר לפעם אחת שראה אותו, נדשי מנסה לאגף: "אם נזמין את אמא שלך ונשאל מה חושבת על טקה?".
הנער: "היא לא הכירה אותו".
התובע: "ואני מתנגד לשאלה".
השופט: "ואני מקבל את ההתנגדות".
"לא עניין אותם לחקור למשל אם היו סמים", אומר עו"ד נדשי בהזדמנות אחרת, "רק למצוא איזשהו אשם כדי
לסגור את הרחש החברתי שהיה".
נדשי מנסה להפוך את ההחלטה הקודמת על פיה. מאולמו של השופט פלאח מדלגים כולם יחד – התובעים, הסנגור, השוטר היורה וחבריו המגוננים – שתי קומות למעלה אל אולמו של השופט אבישי קאופמן, לדון שוב בשאלה האם מותר לסנגור לעשות שימוש במשפט בעברם של טקה וחבריו. כרגע אין עדיין החלטה, והמשפט המרכזי ממשיך. עו"ד נדשי לא מהסס לשאול עד שהובא למספר דקות (עדותו המלאה תשמע בשבוע הבא) האם הוא שיכור או מסומם.
"אל תצעקי עלי!"
לאולם נכנסת בעיצומו של הדיון אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, מי שהיתה בין היתר אחראית על הקמת היחידה למלחמה בגזענות, לאחר שעמדה בראש צוות בינמשרדי למיגור הגזענות כנגד יוצאי אתיופיה. זהו הדיון השני שהיא מגיעה אליו, יושבת על ספסל מול השופט ומקשיבה.
"קראתי באחד הפוסטים של 'אמהות על המשמר' שלא נוהגים בכבוד בהורים, וחשבתי שאני גם רוצה להביע תמיכה", היא מסבירה בהפסקה, "גם מעצם ההתעניינות במשפט שנגרר כבר שנתיים, וגם להפגין נוכחות שיהיה ברור שבמאזן שבתוך האולם גם להם יש תמיכה ציבורית, ולא רק לשוטר, שנתמך על ידי הארגון הגדול והחזק שהוא שייך אליו, בתוספת ארגון נשות השוטרים".
אמי פלמור: "קראתי באחד הפוסטים של 'אמהות על המשמר' שלא נוהגים בכבוד בהורים, וחשבתי שאני גם רוצה להביע תמיכה"
היה ברור לה שמתוקף מעמדה השופט יתנהג אחרת כשהיא באולם. באמצע הדיון מתפרץ פתאום השופט פלאח על אימו של טקה ועל אחותו, וטוען שהן מפריעות לו בדיבורים. "אני מתרגמת לה", אומרת האחות. "יש פה רק מתורגמן אחד", אומר השופט בכעס, ומרים את קולו: "וכשאני מעיר לך – אל תצעקי עלי!". האחות יוצאת בזעם מהאולם ולא חוזרת.
"פעם שעברה זה עבד", אומרת פלמור, "הפעם פחות".
של מי המשפט הזה
בשבועות הבאים יעידו עוד שניים מחבריו של טקה, ח' ו-ס'. את א', הנער השלישי, נשלחה משטרה להביא להעיד, לאחר שסירב להגיע למרות צו בית המשפט, והוא הובא לאולם אזוק.
נדשי מכין היטב את נשקו. "הנאשם נקלע לאירוע עברייני אלים במהלכו נאלץ להתמודד לבדו עם חבורת עבריינים מסוממים ושיכורים", שטח את טענותיו בפני השופט קאופמן, שהסכים לרגע לשמוע אותן. "מעבר לחשיבות לגבי מהימנות העדים, החשיבות (של חשיפת הרישומים הפליליים שלהם – ע"פ) היא להראות שאותם עדים ובכללם המנוח שתקפו את הנאשם היו אנשים מסוכנים עוד קודם לכך. עבר של אלימות על רקע שתיית אלכוהול".
נדשי מתעלם משני דברים חשובים, והתובעים עו"ד יצחק ועו"ד ליאת יוניניאן יידרשו להזכיר אותם מול מטחי ההפחדות שלו: כשהשוטר עמד מול ארבעת הנערים והנער החמישי שניסה לחמוק משם לא היה לו מושג אם העומדים מולו הם בכירים בעולם הפשע, או חבורה של נערים שיצאו מבית ספר ומשחקים, אולי אפילו מתעמתים ביניהם, בשדרה. זו הסיבה המרכזית שבגללה עברם אינו רלוונטי לדיון.
יתרה מזאת, גם אם הינם או שהיו עבריינים, שיכורים ומסוממים על כל הראש – זה בכלל לא משנה. המשפט הוא לא משפטם של העבריינים, הוא משפטו של השוטר, זה שיעלה להעיד אחרון בעוד כשבועיים, והשאלה העומדת במרכזו היא מה הציפיה שלנו ממי שתפקידו לשמור על ביטחון האזרחים. לא משנה מה עשו הנערים, שום דבר לא אמור להביא למוות מירי חם בלב פארק בליבה של עיר בישראל.
לא משנה מה עשו הנערים, שום דבר לא אמור להביא למוות מירי חם בלב פארק בליבה של עיר בישראל
כדי להסביר עד כמה היה השוטר מאוים וחרד לחייו, השמיע היום במסגרת חקירת הנער עו"ד נדשי את הקלטת שיחת הטלפון של השוטר למוקד 100, שהתבצעה בעודו מסתתר מפני הנערים בחניה, כשהם לטענתו מאיימים עליו באבנים. נדשי רצה להשמיע את האיומים שברקע ההקלטה, כולל קול שאומר לשוטר "אני אתן לך בלוק", וביקש מהנער לזהות מי הדובר. אבל כשמקשיבים להקלטה, אפשר להבין מה באמת ראה השוטר לפני ששלף את נשקו. "תשלחי דחוף זריז ניידת", אומר השוטר למוקדנית, קולו דרוך אך שומר על קור רוח. המוקדנית שואלת אותו מה קרה. השוטר, לחוץ, עונה לה: "יש פה שניים שלושה אתיופים ועוד נער קטן".