אתמול אחר הצהריים, כשחזרה מהלוויה הטעונה של סלומון טקה ומהביקור אצל האבלים, ראתה פרנוס סלמסה את ביתה הצעירה יוצאת מהבית. בטלוויזיה הדולקת בסלון דיווחו על ההפגנות שמתחממות, הראשונה בצומת הקריות, לא רחוק מדירתה השכורה בקרית אתא.
"לאן את הולכת?", שאלה האם. "להפגנה", היא השיבה, "לראות מה קורה". "לא לא לא לא", אמרה פרנוס שוב ושוב, כמעט בוכה, כשילדיה הגדולים מבטיחים לה שהיא הולכת וחוזרת תוך שעה, "אני לא מרשה לכם להפגין יותר. למה זה טוב? מה יעזור? יהרגו אתכם".
בנה של פרנוס, יוסף סלמסה, שהשבוע מלאו חמש שנים למותו, הפך לסמל לדיכוי ולאלימות המשטרתית כלפי יוצאי אתיופיה. גופתו של סלמסה נמצאה ברביעי ביולי 2014 בסמוך למקום עבודתו בבנימינה, המשטרה קבעה כי מדובר בהתאבדות אולם התיק נוהל בצורה רשלנית ולמשפחה אין אמון בטענה.
שלושה חודשים לפני מותו הותקף סלמסה ליד ביתו על ידי שני שוטרים, בטענה לפריצה לדירה באזור, חושמל בטייזר, והושלך ליד תחנת המשטרה. מעולם לא נפתחה תלונה לגבי הפריצה. סלמסה שקע בדיכאון, ממנו חשבה המשפחה שיצא כשחזר לעבודה בתחילת יולי, אבל הוא לא חזר.
מאז עומדת המשפחה בחזית המאבק. אשר סלמסה, האח, חזר צרוד מההפגנות של ליל אמש, הלך להדריך בקייטנה, ומתכונן לצאת אחרי אחותו הקטנה. בנצ'י (בנצ'יאמלק) סלמסה. האחות, ממנהיגות המאבק נגד אלימות משטרתית, מחפשת מגאפון אישי, שיהיה צמוד אליה. הניסיונות של האם לעצור אותם עולים בתוהו. היא מבקשת ללכת איתם, שלפחות לא יהיו שם לבד. הם לא מסכימים.
"אני לא מרשה לכם להפגין יותר", אומרת פרנוס סלמסה לילדיה, "למה זה טוב? מה יעזור? יהרגו אתכם"
"אנחנו במצב קשה", אומרת בנצ'י סלמסה, "אנחנו יודעים שאם השוטר שהתעלל ביוסף היה נותן את הדין, לא היו רוצחים את יהודה ביאדגה, לא היו רוצחים את סלומון טקה. לא הצלחנו, ואני פוחדת. פוחדת שהתעייפתי".
יותר מאוחר, בביקור אבלים אצל משפחתו של סלומון טקה היא יושבת בצד, ולרגע נשברת: "חמש שנים בשביל מה? ויתרתי על העבודה שלי, הלימודים, החיים, הילדות, ההורים שלי מה שעברו – הכל היה בשביל שזה לא יקרה שוב, ועכשיו יהודה, וסלומון, אז בשביל מה?"
"הם מחכים לזה, לאקשן הכי קטן"
הטענות נגד אלימות המפגינים מתחילות לצוף בשידורי הרדיו בזמן שאנחנו נוסעות יחד ללוויה. "אנחנו אלימים?" מתרתחת בנצ'י סלמסה, "איך אנחנו יכולים להיות אלימים כשהם אלה שנכנסים עם קסדות, אפודים, נשק, טייזר וגז מדמיע, ועם מה אנחנו נכנסים? עם הגוף שלנו. הגוף השחור שלנו. אין לנו שום דבר שיכול לפגוע, אנחנו מגינים על הגוף שלנו, על החיים, על כך שרוצחים את הילדים שלנו".
גם עיתונאים שהיו שם מתארים אלימות כלפי השוטרים של התחנה בקריית חיים, אבנים וזכויות שנזרקו.
"ההתלהמות אף פעם לא מתחילה מאיתנו. הם מחכים לזה, לאקשן הכי קטן, לדחיפה, למילה כמו "שוטר רוצח". אני כבר לא מדברת על הסמויים שלהם שנמצאים בינינו כדי לחמם. הם מתארגנים בקבוצות גדולות בסמטאות, ומחכים שיקרה אקשן הכי קטן כדי להיכנס כל הכוח. חמש שנים אני רואה את זה, לא ראיתי תגבורת כזאת מפחידה בשום צורה, בשום מחאה מעבר לזאת של יוצאי אתיופיה, והייתי מאז במלא מחאות".
"אנחנו יודעים שאם השוטר שהתעלל ביוסף היה נותן את הדין, לא היו רוצחים את יהודה ביאדגה, לא היו רוצחים את סלומון טקה. לא הצלחנו, ואני פוחדת"
יש תחושה שהם מנסים להכיל ולהבליג, ואז באיזשהו שלב המפגינים מנסים לגרות אותם להגיב. נראה לך שהם לא בלחץ מהמצב?
"מה זה לחוצים? מה יש להם להיות לחוצים? אני רוצה למחות על החיים שלי, על הזכויות שלי. הילדות שלי מפחדות רק מלראות ניידת. לא שוטרים במדים – רק ניידת שמהבהבת באור כחול. איפה הם בסכנה או באיום?"
מפקד משטרת זבולון אמר ברדיו אתמול שכל היום הם הבליגו ובאיזשהו שלב המפגינים התחילו לזרוק זיקוקים בירי ישיר על השוטרים.
"מעולה, שיזרקו. מה קרה? אז זרקנו אבנים? אז זרקנו זיקוקים? מה הם זורקים עלינו? – הכל! מה הם יורים עלינו? הכל! אנחנו הפכנו להיות קליעה למטרה של משטרת ישראל. קליעה למטרה. פשוט לבוא ולירות בנו. אז באמת סליחה שאנחנו זורקים משהו חזרה".
בערב יצאה בנצ'י עם אחיה אשר לצומת הצ'ק פוסט. "היתה שם אלימות", מספר הבוקר אשר, "אלימות שוטרים. אני ובנצ'י באנו להרגיע את הרוחות, להגיד לאנשים לשבת על הרצפה ולא לזוז, פשוט למחות ולחסום, ותקפו אותנו מאחור. הם חיות. אנחנו עומדים מול המפגינים, והם נכנסים בנו, עם המחסומים וכל האמצעים. נכנסו לנו בצורה".
"איך אנחנו יכולים להיות אלימים כשהם אלה שנכנסים עם קסדות, אפודים, נשק, טייזר וגז מדמיע, ועם מה אנחנו נכנסים? עם הגוף שלנו. הגוף השחור שלנו"
ראית את התמונות מעזריאלי? מפגינים שתוקפים לא שוטרים, אלא עוברי אורח?
"ראיתי. אני חושב שזה תסכול. ואני יכול להבין אותם. אני בטוח שהיו שם אנשים שהתגרו בהם וקיללו אותם ולא סתם הגיעו למצב הזה. אני רוצה שיבינו משהו – אנחנו יוצאים למאבק על החיים שלנו, ואם אנשים לא מבינים ולא יכולים להפגין רגישות והזדהות – זה המחיר. אני כבר לא יודע איך להגדיר את זה, זו מלחמה. כמו המשפט ההוא מהצבא, על השלום: הרוצה בצדק – היכון למלחמה".
אולי האלימות הזו פוגעת במסר?
"את לא מבינה שזה לא מעניין אותי יותר? אנחנו נלחמים על החיים והקיום שלנו, מלחמת קיום, ואם אומרים לי 'אני אתכם' ו'אנחנו מבינים אתכם' זה לא מספיק לי. אנשים צריכים להיות שם פיזית איתנו. מקומם אותי איך אזרחים מגיבים, לא מבינים שזה יכול להגיע גם אליהם לבתים. היום בעבודה על הבוקר, מישהי אומרת לי 'אתמול נתקעתי ולא הצלחתי להגיע הביתה'. אמרתי לה: כמו שצריך. אמרה: 'לא לא, אני הכי מבינה והכי אתכם'. אמרתי לה: 'אני לא צריך שתהיי איתי, תהיי שם. והיא: אבל יש לי תינוק בבית. גם לי יש! ואני נלחם על החיים שלו.
"אמא שלי חמש שנים לא ראתה את יוסף, ואמא של ביאגדה ואמא של סלומון, אין להם מושג מה אנחנו עוברים כקהילה, כפרטים, כיהודים שחורים. אין לנו מה להפסיד. לא אכפת לי לעמוד שם ולקבל רימון הלם. אני מבין עכשיו שאם למות – אז בכבוד. לא כמו שאחי מת".
מח"ש לא צריכה לחקור את זה
אחרי הלוויה בנצ'י עוברת במקום שבו נהרג טקה בקריית חיים. חורשה גדולה, בין גינה ציבורית למגרש כדורסל, מול בתים פרטיים עם חניות סגורות. על העמוד שלידו ככל הנראה נפל יש דגל ישראל, נרות זכרון כבויים וזר פרחים שהניחו מדריכים בתנועת נוער, עם כתובת לבנה על קרטון שחור: "היד קלה על ההדק".
היא מסתובבת במקום ומחפשת אנשים שהיו שם באירוע, בודקת מצלמה שמכוונת למקום (המשטרה לקחה את ההקלטה באותו לילה, אומר לה השכן), חוזרת ואומרת שוב ושוב "אבל אנשים גרים כאן, הרגו אותו ליד הבתים שלהם. באמצע העיר". שכנים מספרים שהזירה היתה סגורה עד אמצע הלילה, עם עשרות שוטרים שהסתובבו וחקרו. היא נושפת בבוז. אין לה אמון לא במשטרה, ולא במח"ש שאמורה לחקור את ההרג.
"מח"ש לא צריכה לבדוק את המקרה הזה", היא חותכת, " צריך גוף חיצוני. אנחנו יודעים ורואים פעם אחר פעם שמח"ש מחפה על השוטרים שלה. משטרה לא יכולה לחקור את עצמה. הם לא מוכנים לקחת אחריות ולהגיד כן טעינו, כך עשינו, ניקח אחריות. הם לא יכולים לחקור לא את טקה ולא את יוסף ולא את יהודה ולא רבים ואחרים – צריך גוף חיצוני שהוא לא משטרה. מח"ש זה שק נחשים שמחפה על שוטרים במדים".
אישה עוצרת לידה את הרכב, פותחת חלון, שואלת: "תגידי, אתם מתכננים בלגן היום?". "אני מקווה שכן", אומרת סלמסה. וכבר לא יודעת איך להכיל את התסכול. "למה היא אמרה לי 'אתם'", היא שואלת, "כי ראתה אישה שחורה? ומה זה הבלגן שאנחנו עושים? מי זו היא ומי זה אנחנו?"
היא היתה נחמדה יחסית.
"נמאס לי מנחמדה אני אומרת לך. לפני הכל, די עם הרגישות יתר לקהילה – אין פה קהילה טיפולית, אלא שוטרים שהייתי שולחת לטיפול. מתייחסים אלינו כאל מסכנים, שצריך להתייחס אלינו ברגישות. סליחה? בנו צריך לטפל? טפלו במשטרה הזאת.
"כמו שביבי אמר אתמול בטוויטר שלו 'הקהילה האתיופית, העדה היקרה, אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו מעריכים אתכם' – תגיד, אתה עושה לי טובה שאתה מעריך אותי? אני כאן וזאת המדינה שלי. אף אחד לא העלה אותי, אף אחד לא עשה לי טובה. על איזו הערצה הוא מדבר? שלא יעריצו אותנו, שלא ילטפו אותנו, אנחנו לא צריכים שילוב, אני פה פאקינג דור שני-שלישי".
"אין לנו מה להפסיד. לא אכפת לי לעמוד שם ולקבל רימון הלם. אני מבין עכשיו שאם למות – אז בכבוד. לא כמו שאחי מת"
"אלה שמתלוננים על הפקקים ועל זה שיש יום עמוס – שהפקק הזה ייתקע להם כמו עצם בגרון, כי אני נחנקת חמש שנים מאז שרצחו את אחי, וכשרצחו את ביאדגה לפני חצי שנה, ועכשיו עם סלומון טקה, אנחנו נחנקים ונאנסים כבר יותר מ-40 שנה".
"ועדת פלמור היא ליטוף. זה חרטא"
מאז המחאה של 2015 הוקמה ועדת פלמור ויחידה שפועלת למאבק בגזענות במשרד המשפטים. הנושא של שיטור יתר ופרופיילינג מדובר, יש חנינות לצעירים – והנה השנה יש שני הרוגים.
"חרטא זה שטויות, את מאמינה לזה? הוועדה היא ליטוף".
מה את רוצה שיקרה?
"קודם כל חד משמעית – להעמיד את השוטרים האלה לדין. השוטר שהתעלל בסלמסה, השוטר שרצח את ביאדגה, והשוטר שירה בסלומון – לא מתקבל על הדעת ששוטר שרוצח נער בן 18 יוצא לחופשה במלון. המשפחה יושבת ומתאבלת, והקורבן הופך למאיים על השוטר. המאיים זה האיש עם הנשק, לא הנער שהתכופף או רץ לאיזה כיוון.
"הלגיטימציה שמפכ"ל המשטרה נתן לשוטר היא לחשוד באופן טבעי באדם השחור. ומה שצריך לעשות זה ענישה לשוטרים שסרחו. כל עוד אין הרשעה, כתב אישום או העמדה לדין – אנחנו נמשיך לקבור את האחים שלנו".
שילוב של יותר שוטרים ממוצא אתיופי יעזור?
"לא יודעת, אולי תפיסתית, שיראו אותנו כחלק מהחברה הישראלית, ולא ה"עדה האתיופית". אבל אמרתי לך, הסיפור הזה נגמר מבחינתי, אני לא צריכה שילוב אני פה בזכות. יש פה עמדה עמוקה מושרשת, סטיגמה מלמעלה, וזה מה שהחברה רואה: 'מי שהוא לא אנחנו'.
"ראיתי שהיה בלוויה קצין משטרה ממוצא אתיופי. הייתי בהלם מהחוצפה, איך שלחו אותו. אם בא להזדהות, למה הוא במדים? השוטרים האלה הם עלה תאנה, הם נקודה שחורה במדים, הם לא יכולים לעשות שום דבר. ידיהם כבולות. והם מתפרנסים. לפחות זה".
"השוטרים האתיופים הם עלה תאנה, עוד נקודה שחורה על מדים, שאין להם יכולים לעשות שום דבר. ידיהם כבולות. הם מתפרנסים"
מה יש לך להגיד למשפחת טקה?
"אני מקווה שהם יהיו חזקים. אני חוששת להם, שינצלו את מצבם ואת חולשתם כמו שכבר קרה. הם משפחה חדשה יחסית בארץ, שאינה דוברת את השפה, ראינו איך התייחסו למשפחת ביאדגה ולמשפחה של אברה מנגיסטו (השבוי בעזה מאז חצה את הגבול בימי צוק איתן – ע"פ) . אני בכל ליבי נושאת תפילה שיהיו חזקים ולא יוותרו עד שיראו את הרוצח הזה מאחורי סורגים. אנחנו נעמוד מאחוריהם".