"אחרי כמה שעות שאנחנו בממ"ד שמענו פיצוץ, חזק יותר מכל מה שהיה קודם", מספרת צליל פיטוסי (נעים), "שלחתי הודעות לאחים שלי 'תשמרו על ההורים' והתחלנו להיפרד, אני וחמותי ובעלי אחד מהשני. התחלתי להגיד לה 'כמה אני אוהבת אותך, שמע ישראל, זה הסוף'. בעלי ואני מסתכלים אחד על השני, אחרי זה הוא אמר לי 'צליל, זהו, מה עוד, מה אני יכול'. המבטים של שנינו, אחד אל השני. זה גמר אותי".
כבר מהשבוע הראשון ללחימה, מאז ששמעתי על הסיפור של פרי גן, ביקשו ממני לדבר עם צליל. כל יום קבענו לדבר, בכל יום היא נעלמה וחזרה אלי, מתנצלת שתיכף תוכל לדבר. רק כששמעתי אותה הלילה, הבנתי. היא עמוק בתוך הטראומה, עדיין לא עיבדה את מה שקרה.
סיפור הגבורה של פרי גן הוא הסיפור של כיתת הכוננות של היישוב שלומית, שבאה להציל את השכנים והבריחה את המחבלים, ומהצד השני – של אנשי המושב, בעיקר הנשים, שהחזיקו את היום הזה ושרדו אותו.
פיטוסי, בת 37, נמצאת כרגע באחד המלונות של אילת, סגורה בחדרה עם שלושת ילדיה. בעלה, איש קבע, חזר לבסיס אחרי שבועיים. הבת גדולה, בת 11, מסרבת כבר שלושה שבועות לצאת מהחדר במלון, שואלת שאלות קשות על העתיד.
צליל ואני מדברות כשהיא נרגעת מרגע שבירה נוסף. האמצעית נראית משתלבת בסיטואציה, אם כי ממעטת לדבר על מה שקרה בצורה מדאיגה. הקטן, תיכף בן 7, עושה הכל – בתנאי שהוא רואה את בועז בן ברוך, חבר כיתת הכוננות של פרי גן, השכן שאת פניו ראו בחלון הממ"ד ברגע שבו נגמר הסיוט.
"היו לי אורחים לחג שני", פיטוסי משחזרת לראשונה את היום ההוא, "ההורים של בעלי, דוד שלו ואחד האחיניים שאוהב לישון אצלנו. שש וחצי בבוקר היו אזעקות צבע אדום. הבית שלנו בסוף המושב, מאיפה שהחלאות האלה נכנסו, בקושי שומעים אזעקות, אבל נכנסנו לממ"ד. חמותי היתה בלחץ, הם באר שבעים, כשיש אצלם אזעקה אני יכולה להתקלח בזמן הזה ואז ללכת לממ"ד. אצלנו זה נופל מיד.
״היינו תשע נפשות בממ"ד. אני מנסה להרגיע אותה 'הכל טוב, אנחנו רגילים, זה שגרה', שומעים בומים ויוצאים. אבל אז בעלי תופס את הדלת של הממ"ד וסוגר, ופתאום זה לא רק בומים – זה יריות. מלא פצמ"רים, קסאמים ופתאום יריות, ואת שומעת פיצוצים וזה קרוב, זה רעש שאת לא רגילה. ואז אני שומעת אנשים רצים לי על הגג. מה זה, מה קורה פה, ושומעת בקבוצת ווטסאפ של נשות פרי גן 'יש יריות', ואני אומרת 'יורים עלינו, אנשים רצים לי בגג, אני שומעת אותם'. ועוד פיצוץ ועוד ועוד וצעקות בערבית, צועקים, דופקים בחלון, איפתח איפתח ואנחנו בממ"ד והיה חשמל, פתאום טק נפל החשמל, אין מזגן אין טלוויזיה, חושך מוחלט.
"הממ"ד זה החדר של הבת שלי הגדולה. חמי זרוק מתחת לשולחן, הילדים קפואים במיטה, לא מבינים מה הולך, הם מבינים שמשהו אחר קורה, הם שומעים. 'אמא מה קורה בחוץ?', אני אומרת 'הצבא בחוץ'. בעלי תופס את הדלת חזק, את הידית, לא משחרר. הוא יודע שעוד שניה הם בדלת. אין חשמל, אני עם הטלפון, אני לא יודעת איך תפקדתי, כותבת בכל קבוצה אפשרית 'תעזרו לי, הם יורים עלינו'. אני שומעת הכל, הם נכנסים למחסן בחוץ, חמותי זרוקה עלי והבת שלי אומרת בשקט 'אני צריכה פיפי' ואני אומרת לה 'תעשי תעשי' וגם חמותי, הדוד של בעלי מקיא ומתנצל ואני אומרת 'הכל בסדר, רק בשקט'.
"אין אוויר בממ"ד, הפה יבש, הרוק לא מצליח להרטיב את הפה מרוב שיבש, אין מים, לא רגילים לכל כך הרבה שעות. אני זועקת לעזרה ואף אחד לא מגיע. 'צליל, הצבא בדרך', נשבעים לי. ואז הפיצוץ הזה, ואנחנו מתחילים להיפרד. זהו, הם נכנסים וזהו.
"בזמן הזה באו אלה של שלומית (חברי כיתת הכוננות – ע"פ), עכשיו אנחנו יודעים, עוד יריות, הרגשנו שיש מלחמה בחוץ. פתאום הם עזבו אותנו ואז חזרו ושוב טו טו טו טו יריות נוראיות, פיצוצים, אי אפשר להתנתק ולשכוח, הרגליים קפואות, את לא יכולה לתפקד, כנראה אלוהים נתן לי כוחות כי אני לא מבינה.."
היא עוצרת. "את יודעת שאיבדתי אח כשהייתי קטנה?" שואלת צליל פתאום, "הייתי בת 4 והוא נהרג בתאונת דרכים, ליד שדרות. אני לא יודעת במה את מאמינה, אבל לפני שכל זה קרה היה חול המועד כל השבוע ואני עבדתי (כמנהלת משרד של ציוד ללולים בעין הבשור – ע"פ), ביום חמישי אמיר בעלי אמר לי 'קחי חופש נעשה משהו עם הילדים', אמרתי יאללה, ניקח חופש. שאל מה עושים, קמתי בבוקר ואמרתי לו 'אני רוצה ללכת לבית העלמין'. אמר 'מה?' אמרתי 'לאח שלי', בשדה עוזיה ליד אשדוד הוא קבור. 'מה יש לך צליל?' הוא שאל, 'זה חול המועד'. אמרתי 'אמיר, לא אכפת לי היום אני שם. אני רוצה לעלות עם הילדים'. הוא חשב שהתחרפנתי, הילדים אף פעם לא היו בקבר, אבל אז הוא אמר 'בואי'.
"לקחנו נרות והלכנו לבית העלמין. הילדים ראו פעם ראשונה את הקבר של אחי, שמנו אבן שם והלכנו לקבר של סבתא שלי שהיתה צדיקה ומתה לפני כמה חודשים. אמרתי 'ילדים תבקשו מה שאתם צריכים'. יצאנו, שטפנו ידיים והיתה לי הרגשה טובה. אין לי דרך להסביר למה הרגשתי צורך להגיע, אבל עכשיו אני מבינה.
"אני חושבת שבתוך הממ"ד בחמש שעות הנוראיות האלה הרגשתי משהו, את המלאכים הטובים, את אח שלי, את סבתא שלי איתי ברגעים האלה. אמרתי אני יוצאת משם. אני כמעט בטוחה, בעצם אני בטוחה, הם נתנו לי את הכוח. שאנחנו נצא מפה. עם כל הפרידה אחד מהשני. שיהיה סוף טוב. בעזרת השם נצא מפה שלמים.
"באו החבר'ה של כיתת כוננות והבריחו אותם מהמושב ודפקו בממ"ד ופחדנו לפתוח ואז הם התחילו לקרוא בשמות שלנו ושל הילדים ופתחו את החלון של הממ"ד, אני לא אשכח בחיים את הפנים של בועז. הוא אמר 'ראיתי אתכם מעולפים', בעלך עומד עם הידיים למעלה ולא מאמין.
"הביאו לנו רופא מהמושב, חמי וגם חמותי חולי לב, לא נתנו לנו לצאת כי היה מלא אמל"ח בחוץ. היו גופות, כנראה לא רצו שנראה. היינו בממ"ד עד 11 בבוקר למחרת, שיצאנו בשיירה של המושב. לי היה פחד לצאת. הייתי ערה 72 שעות רצוף וגם מאז לא ישנתי. לאט לאט את שומעת עוד שם ועוד שם, האזור שלנו מחוק לגמרי".
צליל היא ילידת פרי גן, הוריה ושני אחיה גרים ביישוב. ההודעות הקוליות של אסתר נעים, אמה, בקבוצת הווטסאפ "לול התרנגולות" של נשות פרי גן, יכולות לשבור כל לב לרסיסים. אסתר עמדה בקצה אחד של הרחוב במושב, בעוד בצידו השני של הרחוב היתה סגורה ביתה עם שלושת ילדה ובעלה ומשפחתו בממ"ד, כשמחבלים הולכים על גג הבית. אסתר, בת 69, צרחה וזעקה לעזרה, קרעה את בגדיה, ולבסוף התחננה שיתנו לה נשק כדי שתוכל ללכת לחלץ את ביתה.
"היא לא היתה עומדת בלאבד גם אותי", אומרת צליל בשקט. "אח שלי הגיע, הייתי חייבת חיבוק מהדם שלי, מאחי. מהר מאוד הבינו שצריך לפנות אותי כי אני לא יכולה לשאת את הרעשים או להסתכל סביב. הביאו לנו רכב, שלנו היו מושבתים מהירי, ונסענו לאילת. איך שהגענו לאילת רק שמנו דברים בחדר, התקלחנו שניה, נשמנו, ירדנו לאכול – היו צעקות 'מחבל' בטיילת. רצנו לחדרים, מלא תיירים צרפתים איתנו, אמרתי 'אלוהים אם אתה רוצה לקחת אותי – קח אותי עכשיו'. הבנתי, 'צליל שבי בחדר שלך אל תלכי לשום מקום'. מאז רוב הזמן אנחנו פה.
"הגדולה לא יוצאת בכלל מהחדר, לא מסוגלת. לא מוכנה לצאת. האמצעית מסתדרת, והקטן, בועז שפתח את החלון בשבילו זה האיש הכי חזק בעולם. הוא לא עזב את בועז שבועיים לדקה. רק איתו הרגיש בטחון, ללכת לאכול, אחרת לא הולך. היום בועז השתחרר ממנו וחזר הביתה להביא דברים מפרי גן, והוא ביקש שיחזור. הגדולה שואלת 'אמא איפה נגור? מה יעשו עם הבית? לאן נלך?' יש לה ילד חטוף בכיתה, שואלת איפה הוא ואם אוכל ואם שותה, הרבה מה יהיה אחר כך".
אתם מטופלים?
"ביום הראשון איך שהגעתי לאילת מלי (זנזורי, שכנתה – ע"פ) שלחה אלי מישהו בלילה. בנאדם מקסים, דיבר איתי, אמר לי תספרי מה היה, זה חלק מהריפוי. היה לי בלקאאוט, לא זכרתי כלום. הוא אמר בואי, נשחזר הודעות מההתחלה של הלוז. ואז שמעתי את ההודעות הקוליות של אמא שלי ב"לול", זועקת לשמיים ממש. ביום השלישי התמוטטתי במלון. גיסתי עובדת סוציאלית, רצו לקרוא אמבולנס אבל אמרתי לא, היא תיקח אותי, והיא השכיבה אותי במיטה רגע להתאפס.
"יש עו"ס, דיברו כל פעם מישהי אחרת עם הילדים. ביקשתי עזרה ואמרו לי שיש במלון אחד ותלכו כל המשפחה, אבל לא הצלחתי, אין לי שיתוף פעולה מהילדים. אמרתי לך, הילדה לא יוצאת מהחדר. היום היא שוב התחילה לבכות 'אמא, מה יהיה'.
"קרה לנו נס. נס נס נס. אמא שלי גננת, והילדים של מושב שלומית הם בגן שלה, גם אלה שהאבות שלהם נרצחו כשהגנו עלינו. היא הלכה ללוויה וספדה לאחד מהם, אמרה 'אתה הצלת את המשפחה של הבת שלי והחתן שלי', היא הודתה לאישתו. היא הלכה לילדים של הגן".
תחזרו לפרי גן?
"בעלי לא מוכן לשמוע. אמר לשם אני לא חוזר. אני, בחיים לא פחדתי, יכולת לזרוק אותי שם בשדה. עכשיו אני לא יודעת. איך אסתכל על הבית פעם ראשונה. לא רואה את עצמי ישנה שם לבד. בנינו שם בית מאפס וגינה והכל… אולי זה לא הזמן לדבר, נרפא קודם את הנפש, הלב.
"אני דואגת לאמיר, הוא שותק, לא מדבר. גם הוא צריך עזרה, קב"ן בבסיס, משהו, חברים מדברים – כלום. שותק. אומר 'צליל, אל תדברי איתי על זה'. אנחנו חייבים להחזיר את עצמנו בשביל הילדים. עכשיו הביאו לי ציוד של העבודה, מחשב וזה, החלטתי שאולי עם קצת הליכות וספורט וקצת עבודה, אני קצת חוזרת לשפיות. מנסה להעיר את הילדים לבית ספר, מה שארגנו לנו פה, אבל רק עם האמצעית הולך לי.
"המלון פה זה הבית שלנו כרגע. זה מרגיש לי כאילו קבוע. לצערי ביום ראשון נהיה פה חודש, אבל אני מרגישה שכל יום אותו דבר. כל מה שהחבר'ה נותנים והמועצה והכלים והפעילויות – הראש לא שם. אני במקום אחר, הכל חוזר, הרעשים, הדיבורים, הפיצוצים המטורפים האלה".