"אני מרגישה שאין לי אמא ואבא במועצה", אומרת ניצן שטיוי, תושבת פרי גן. "כבר שנים שאני מרגישה לא מטופלת, אבל עכשיו זנחו אותנו. כאילו אנחנו לא קיימים, כאילו פרי גן לא עבר גיהנום".
פרי גן, מושב קטן ממושבי פתחת שלום, נמצא מצידו הדרום מזרחי של כביש 232, המפריד בין קיבוצי המועצה האזורית אשכול למושבים. בצד השני של הכביש, מרחק 100-200 מטרים, נמצאים הקיבוצים ניר יצחק וסופה. פרי גן הותקף על ידי מחבלים שחדרו ליישוב בבוקר ה-7 באוקטובר, וניצל לאחר שחברי כיתת הכוננות של מושב שלומית הסמוך הוקפצו למקום, לתגבר את שני חברי הכיתה המקומית. ארבעה מהם נהרגו בקרב על היישוב, אולם הצליחו להבריח את המחבלים ולהציל את אנשי המושב. בין הזוועות שהתרחשו מעבר לכביש, הקרב ההירואי של פרי גן כמעט נשכח.
בימים הראשונים, בדומה למה שאירע באופקים ובשדרות, לא היה פינוי מוסדר לניצולי המושבים, ונאמר להם שאחרי מספר ימי "מנוחה" הם יחזרו לבתיהם, למרות שאלה כבר הוכרזו שטח צבאי סגור. רק לאחר שנלחמו על זכויותיהם הוארך הפינוי שלהם לבתי מלון, כמו לניצולי הקיבוצים שמעבר לכביש. הכאב שם עולה על גדותיו, יחד עם התחושה שסיפורם לא סופר.
"אני חושבת שהסיפור שלנו הוא סיפור של גבורה", אומרת מלי זנזורי, "ההתארגנות של כיתות הכוננות שלנו עשתה הרבה ניסים באזור. המחבלים הגיעו למושבים, הם צבאו עלינו, על יתד, מבטחים, פריגן, והם נעצרו בזכות רבש"צים שאינם היום. כל מי שהיו לו נשקים יצא, אנשים יצאו עם אבנים כי חשבו שזה יכול לעזור. קרה לנו נס. מעבר לכביש החברים שלנו מהקיבוצים נטבחו.
"זה נכון שהפינוי שלנו היה לא מסודר, ותמיד אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. אמרו לנו לקחת את הרכבים ולנסוע, אף אחד לא חיכה לנו. במה שקרה מאז, אני חושבת שיש לנו מה ללמוד כאן מהקיבוצים. מדובר בקהילות מאוד מאוד מאורגנות ביומיום, ועכשיו זה מוכיח את עצמו בצורה מעוררת השראה. בסופו של דבר, הכל פה תושבים למען תושבים. דווקא פרי גן לקח השראה, והתאגדנו לייצר חינוך יחד, לטפל בוותיקים, את רואה יוזמה ודאגה הדדית ותביני, יש פה במלון באילת נשים בעיקר, מטופלות בילדים קטנים, בלי ציוד, לעיתים בלי בגדים".
שעות לא באו
פרי גן הוקם בראשית שנות ה-80 על ידי מפוני מושב שנשא שם זהה בחבל ימית. זנזורי ושטיוי עברו אליו מסיני כפעוטות, גדלו בקרוואנים עד שעברו למגורי קבע ובנו את חייהן במושב הזעיר המונה כ-250 תושבים.
"בשבע בבוקר התחילו בומים בשמיים, מיד אמרנו להיכנס למרחבים מוגנים", מספרת שטיוי, שהיא סגנית ראש צח"י (צוות חוסן יישובי) של המושב. "פתאום אומרים בווטסאפ ששמעו ירי נק"ל, ומישהי אצלנו כתבה שיש יריות סביב הבית, לא ידענו מה, ואז זה נהיה ממש רציני – השתלטו על שלושה בתים שממש נחרבו שם.
אני מבקשת מהרבש"צ 'תשלח לי אנשים לפרי גן' והוא אומר לי 'כוחות בדרך', ואף אחד לא מגיע. 20 שעות לא באו לעזור לי, ולא הגיע צבא, הראשונים שבאו היו כיתת כוננות של שלומית
"ראש צח"י שלנו אמר לי 'אני לא יכול להמשיך לדווח כי יש לי מחבלים בבית', והוא שם את הטלפון על שקט. לקחתי את העניינים לידיים והתחלתי לדווח. עברו המון שעות שאנחנו מנסים להזעיק עזרה, אני מבקשת מהרבש"צ של שדה אברהם 'תשלח לי אנשים לפרי גן' והוא אומר לי 'כוחות בדרך', ואף אחד לא מגיע. 20 שעות לא באו לעזור לי, ולא הגיע צבא, זעקתי וביקשתי עזרה והראשונים שבאו היו כיתת כוננות של שלומית. ארבעה מהם נהרגו אצלנו במושב עד שהגיעו עוד כוחות, עד שמשום מקום המחבלים החליטו להתאייד ולעזוב את היישוב. אחרי שעות הוצאנו את אחת המשפחות, היו גופות מסביב, אי אפשר היה ללכת. אנשים היו מבוהלים, מבועתים".
לאט לאט מתגלים סיפורי הגבורה שמנעו אסון גדול בפרי גן. מספר לנו אמיר פלג, חברו של רפ"ק אבי צידון. "אבי קפץ ראשון לאירוע בפרי גן. הוא הגיע מביתו במושב יבול וחבר לרבש"צ. הם נלחמו שם יחד דקות ארוכות ומנעו חדירה מוקדמת יותר של מחבלים. אבי ז"ל לחם מול מחבלים רבים במשך דקות ארוכות עם אקדחו האישי, עד שנפל".
מלי זנזורי היתה סגורה עם הוריה בממ"ד כל השעות האלו. "רקטות זה לא חדש לנו, אלא שתמיד האירוע נפתר אחרי דקות, מהר מאוד", היא מספרת, "כיתות כוננות, הצבא מגיע ונגמר. אבל בשבע ושלוש דקות צליל נעים כבר כתבה בקבוצה של כל נשות פריגן 'יש לי מחבלים בבית', ואז כבר הבנו. עדיין חשבנו שזה אירוע בפרי גן. נפל החשמל, אין קליטה באינטרנט. 'הם יורים לי על דלת הממ"ד' כתבה מישהי בקבוצה. הבנו שאנחנו באירוע מסוג אחר, אבל לקח זמן להבין שזה לא רק אנחנו. ישבנו בממ"ד וההודעות לא מפסיקות וצליל צועקת 'תעזרו לי', והבת של הבת דודה שלי סגורה בממ"ד עם הילדים, ואיפה הצבא?
"לא היה מים בממ"ד עד שאבא אמר אני לא מסוגל יותר. יצאנו, אני סורקת את הבית כאילו יש לי לעשות משהו והכל בריצה שפופה, שלא יראו אותי דרך החלונות. מה נעשה עם שירותים? יש שקיות ניילון כתומות בממ"ד ואני תוהה איך אומרת להורים תצטרכו לעשות בתוך זה. היה שלב שפתחתי להם דלת, אמרתי לאבא 'אתה רץ לשירותים האלה', לאמא 'את לאלה' ו'אתם חוזרים, אני מחכה פה'. לא הספקנו – צבע אדום.
"את החלון לא הצלחתי לסגור כל היום הזה. שכבתי על השטיח, הם על המיטה והצצתי לחריץ מתחת לדלת לראות אם מישהו מגיע, ובגלל שאני שומעת והם בקושי – גם לשמוע קולות מתקרבים. העיניים הולכות לחלון הברזל שלא סגרתי עד הסוף, ניסיתי כמה פעמים, אבל פחדתי שישמעו רעש וידעו שאנחנו בפנים. העברתי את השעות האלה שוכבת על השטיח, מתבוננת לחריץ ומאזינה.
"היה לנו נס גדול. המחבלים היו אצלנו בחמישה בתים ובאף בית לא חדרו את הממ"ד. החבר'ה של שלומית, איבדנו ארבעה, אנחנו יושבים ובוכים את האובדן המטורף הזה. ב-19:30 הבנו שהחלק הזה של האירוע נגמר, המשפחות פונו תחת אש ועדיין לא נתנו לנו לצאת כי לא יודעים מה מסתובב לנו במושב. שמעתי שתי דפיקות, יצאתי מהממ״ד לכיוון הסלון, אמרתי ׳תזדהו׳, הוא אמר ״צה"ל, צה"ל״. הרגע של לפתוח את הדלת היה מפחיד, את יודעת שהם היו לבושים כמו חיילי צה"ל, כבר ידענו מה קרה בעוד יישובים. אבל ראיתי את העיניים הכי מדהימות שאת יכולה לראות בעולם.
"הם היו ארבעה החיילים שהגנו עלינו בגופם. המשיכו סריקה, אחרי שעתיים חזרו רעבים וצמאים, לא היה להם אפילו מים. עברנו בית בית והוצאנו כל מה שהיה להאכיל אותם. ביום ראשון שאלנו מה הולך לקרות איתנו אמרו כרגע שום דבר, להיות בבתים, ויש כל הזמן הזה אזעקות צבע אדום, זה לא נגמר, את הולכת לקחת מים, מכניסה לממד, מחכה. ואז כשאת יוצאת את מגלה שכל המועצה שלך במצב כזה, רואה שייישובים שלמים נמחקו, חטופים, גודל אירוע שאי אפשר לדמיין. כל שעה מגיע עוד שם שאני מכירה (היא בוכה). תיארתי לך את האירוע בצורה הכי יבשה שאני יכולה".
אבא נשאר במושב
בשיחה חוזרת, אחרי מספר ימים, זנזורי מספרת שאיבדה לגמרי את תחושת הזמן באירוע. היא מנסה שוב לשחזר את הפינוי, סצנה אפוקליפטית שהיא מתקשה להאמין שהתרחשה: "לא הוציאו אותנו, לא יכלו להוציא אותנו, האזור היה מלא במחבלים. ביום ראשון אמרו מי שרוצה יכול לעלות לאוטו ולצאת בשיירה דרך השדות בצאלים-גבולות עם ליווי של הצבא, ומשם כל אחד לנפשו. פשוט תצאו. אחרי עשר דקות זה בוטל כי היתה התקלות עם מחבלים באזור צאלים והדרך נסגרה.
"בשלוש אמרו – מי שרוצה, יוצאים דרך כביש 10 עד קדש ברנע. יצאה שיירה עצומה מכל יישובי הפיתחה, לא רק פרי גן. הגענו לתחנת דלק בדרך, לשירותים, קנינו איזה כוס קפה להחזיק את הדרך. היינו כבר יום שני ללא אוכל והמשכנו לנסוע, עד שהגענו לאילת. התקשרתי לחברה והם באו לקבל אותנו עוד כמה משפחות, מצאו דירה נגישה לאחותי ולילד בכסא גלגלים.
"אבא נשאר במושב, הוא בכלל לא יצא. נשאר לעזור לחיילים, להוציא אוכל, לפתוח להם את הבית כנסת, שירותים. כביסות ומזרונים. ככה זה, הגברים נשארים לעזור. אבא ואמא שלי כמעט אף פעם לא יצאו כשפינו, זו הפעם הראשונה שאמא יצאה כי היתה חייבת לראות מה עם אחותי והתינוקות שגרים בניר יצחק. ביום ראשון בלילה אחותי הגיעה עם התינוקות ישר למלון. ביום שני אחי עדכן אותי שכולנו מקבלים חדרים באילת ויש פינוי מוסדר. רק אז אבא שלי הגיע. היום ההורים חזרו הביתה".
איך חזרו? זה לא שטח צבאי סגור?
"ברור שכן. הם חוזרים עם הצבא, רבש"צ מאשר, מכניסים אותם והם לא יכולים להסתובב, הולכים ישר לבית. יש להם עבודה לעשות. אחי נסע בשבוע שעבר לקטוף עגבניות לחבר שלו שנרצח, טל ממן ז"ל, מהכיתת כוננות של מבטחים. שלושה ימים הם קטפו שם בשבילו, כל החברים. עובדים ביום וסגורים בבית בלילה".
״זה שהיו אצלנו רק שמונה מחבלים, ופגעו רק בחלק מהבתים, לא אומר שהמושב לא נפגע והחרדות לא קיימות״
"בתחילת המערכה אמרו לנו שאנחנו מקבלים חדרים במלון לזמן מסוים, והקיבוצים לזמן אחר, ארוך יותר", מספרת שטיוי, "דרשנו שיתייחסו למועצה אזורית אשכול כגוף אחד. אין מצב חלק להחזיר הביתה וחלק לא. הבתים של כולנו כרגע בסיס צבאי סגור. אמרתי השבוע לגדי ירקוני, ראש המועצה, שאני מרגישה שאין לי פה אמא ואבא. הוא נעלב, אבל אני מקווה שייקח את זה למקום אחר.
"זה שהיו אצלנו רק שמונה מחבלים, ופגעו רק בחלק מהבתים, לא אומר שהמושב לא נפגע והחרדות לא קיימות ואתה צריך לטפל בי כילדת אשכול, כמו בכלל המועצה. אופקים, נתיבות, שדרות, בכלל כואב הלב מה קורה איתם. כקהילה ניסינו לצרף אותם אלינו ולעזור להם, להכניס את הילדים למסגרות שעשינו לעצמנו, יחד עם האנשים פה באילת שמאוד עוזרים ומחבקים אותנו בצורה שאין לתאר".