בניין חדש יפהפה ביהודה הימית, מול תחנת גלי צה"ל. המרפסות מעוטרות תריסי עץ, הפרופילים יוקרתיים, שער ברזל מעוצב, אינטרקום עם קוד בכניסה. איש כבן 70 עומד ומביט בבניין. בנו, בשנות ה-30 לחייו, ממצמץ בעיניו בהשתאות. שניהם שותקים. אין מילים שיוכלו לתאר את הפער בין התמונה הזו לבין החיים שהם חיו במקום הזה לפני 23 שנה.
אל אותו בניין, שהיה הרוס, מזוהם, נטול דלתות או תשתיות בסיסיות, פלשו האב, יוסי בן ברוך, עם ארבעת בניו ועוד כ-20 משפחות, ב-1997. הם חיו שם יותר משנה וחצי, הפגינו ברחוב ועל הגג, הציתו את המרתף שלו כמה פעמים בניסיון לקבל תשומת לב ודיור, עברו ניסיונות פינוי, נלחמו – ובסופו של דבר קיבלו רובם דירות ציבוריות במקומות אחרים ביפו ועזבו.
בן ברוך היה באותן שנים קצין כיבוי בתחנה של יפו, אב יחידני מחוסר דיור לארבעה ילדים שאימם ניתקה איתם קשר. העבודה במוסד ציבורי, שאילצה אותו לקום בכל יום למשמרת, החזיקה אותו. פעם אחר פעם הוא הוזעק לבניין אליו פלש, לכבות את השריפות שהציתו חבריו. "אם הייתי יודע שאתה במשמרת היום לא היינו עושים כזה בלגן", היה אומר לו חברו פליקס. באחד המקרים מצא את עצמו מכבה שריפה שהצית בנו הבכור, אשר, שהדליק גם את עצמו ונכווה קשה.
בנו הקטן, אלירן בן ה-13, חי אז בפנימיה רחוק מהבית, סופר את הימים והחודשים בין הביקורים אצל אביו בחורבת הענק הנטושה. עכשיו הם עומדים שניהם ומביטים בבניין החדש שצמח שם, כאילו הם עדיין שומעים את הקולות, הצרחות, ומריחים את העשן והייאוש.
לא היה לאן לחזור
פגשתי אותם לראשונה ב-1996, ככתבת שכונות ב"העיר". הם חיו באוהלים בגינה ציבורית על גבול יפו, עברו שנה קשה, מכינים אוכל על גזיות, מטפלים בילדים קטנים חולים ללא חיבור לאינהלציה. פעם בכמה ימים היה אמבלונס מפנה משם מישהו, לרוב ילד. הם היו חלק ממה שנראה היה באותם ימים כגל גדול של מחוסרי דיור שיצאו מהבתים בהם הצטופפו לרחובות ולגינות ודרשו פתרונות, בעיקר דיור ציבורי.
ציפינו שהגל הזה ילך ויתרחב, כמו התנועה שהוציאה יותר מ-2,000 משפחות לאוהלים בקיץ 1990, יציף את המדינה עד שלא תהיה ברירה ובני השכונות – שנולדו למציאות שאין בה דירות בירושה או סיכוי לרכוש אחת בכוחות עצמם – ידרשו ויביאו לשיקום מערך הדיור הציבורי.
זה לא קרה. הגל שכך כלעומת שגאה, החבורה מיפו ג', שלא היה לה אפילו לאן לחזור, פלשה לבניין הנטוש ביהודה הימית 35 ונשכחה שם.
הבמאית יעל קיפר קראה את הכתבה, והציעה שנעשה ממנה סרט. במשך שנתיים עקבנו אחרי בן ברוך, משפחתו וחבריו, עם הצלם עודד קמחי. ב-1999 יצא הסרט "שני יוסי", ששודר בערוץ 1 והשתתף בפסטיבל דוקאביב בשנתו הראשונה.
לפני כשנתיים החליטו קיפר ובן זוגה רונן זרצקי (שהיה העורך שלי באותן שנים ב"העיר" ובהמשך ב"הארץ"), לחפש את משפחת בן ברוך ואת שכניהם. מה שהם גילו הפך לסרט נוסף, "שלושה יוסי" שמו, שהוקרן בדוקאביב השנה וישודר הערב (יום רביעי) ב-21:15 בכאן 11. זרקצי צילם הפעם, את שני הסרטים ערך תור בן-מיור.
"יש דברים שלא יוצאים לך מהראש", אומרת קיפר, "יוסי והילדים והשאר ישבו אצלי חזק. לא ידעתי לאן הם נעלמו. תמיד היה לי צורך מאד חזק לבוא ולפגוש אותם, אפילו לא ידעתי לאיזו מטרה. רק לראות אותם ולדעת מה איתם".
הם מצאו עולם חדש, ברובו עצוב, כואב וחסר תקווה עוד יותר מזה שעזבנו. הפעוטות של אז הם היום בשנות ה-30 לחייהם, רובם במצב זהה, או אף גרוע מזה שבו חיו הוריהם. הילד העצוב שאביו לא היה שם כי היה אסיר, יושב בעצמו עכשיו בכלא, באותו תא יחד עם האב. ילדים שנולדו כשאימם היתה בת 14, הפכו להורים בגילאים דומים. מצוקת הדיור, שאיכשהו נפתרה כשההורים קיבלו דירות בעקבות המאבק והסרט, הופכת את חייהם של הצעירים לסיוט.
"לא ידעתי לאן הם נעלמו. תמיד היה לי צורך מאד חזק לבוא ולפגוש אותם, אפילו לא ידעתי לאיזו מטרה. רק לראות אותם ולדעת מה איתם".
גם אלה מביניהם שהחליטו לא להיכנע, התעקשו לעבוד ולהתפרנס ונשבעו שילדיהם לא יגדלו כמוהם, מוצאים את עצמם שקועים בחובות, עיקולים, פונים במצוקתם לשוק האפור, עומדים מול האיום הגדול של צווי פינוי. הם גרים, במקרה הטוב, עם ילדיהם אצל ההורים. "שכרתי שנה דירה", מספר שרון דהן, "כמעט הלכתי לאשפוז מזה".
יוסי בן ברוך עזב את שירות כיבוי האש ויצא לפנסיה. הוא פגש אישה והביא איתה לעולם עוד חמישה ילדים, אותם הוא מגדל היום בנפרד ממנה. אחד הבנים מאושפז במוסד פסיכיאטרי, השני ישב בכלא פעמיים והשתחרר. אלירן, קרן האור של הסרט הראשון, הוא התקווה היחידה גם של הסרט השני.
"בגיל 14 וחצי עזבתי את הפנימיה", הוא מספר בסרט החדש שבו הוא חוזר לנקודה ממנה נפרדו. "כשהייתי בגיל 15, זה יום שלא אשכח אף פעם, בארבע לפנות בוקר אני שומע דפיקות חזקות בדלת 'תפתחו משטרה, תפתחו משטרה'. אני הבנתי כבר למה הם באו, קפצתי מהחלון וברחתי מהבית. תפסו בבית 25 קילו על המשקל (סמים; ע"פ), היו שם באותו זמן אשר וארז, אבא חמש דקות לפני יצא לעבוד. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היו תופסים את אבא.
"אני לא אשכח שחזרתי בלילה לבית, הבית ריק, הפוך, אין למי, אין למה לחזור. אין כלום. ומה אני עושה עכשיו? אשר באברבנאל, ארז עצור, אבא בעבודה. שבוע אחרי הוא עזב את הבית, הכיר את המישהי הזאת וכאן ידעתי שאני לבד פשוט. זהו. שם זה בעצם התפרק, התא המשפחתי הזה, מה שנשאר ממנו ביום שהיתה הפשיטה על הבית – התפרק".
כשאביו עבר לגור עם אשתו החדשה, נשאר אלירן ברשות עצמו. הוא מצא משפחה בחולון שהסכימה לארח אותו "בתשלום סמלי". אביו, הוא מספר בסרט, נתן לו כסף לשלושה חודשים, ו"לאחר מכן אמר אני משחרר, במילים עדינות". הוא גר שם עד הצבא, התגייס והשלים בגרויות. בשיחה קורעת לב על המסך הוא מספר ליוסי מה עבר בתקופה ההיא. "אני לא כועס", הוא חוזר אומר לו, "אבל הייתי כל כך לבד".
אלירן הצליח להגשים את חלומו והיום הוא כבאי בתחנה ביפו, שבה שירת אביו. "ידעתי פשוט שאם אני אסתבך ואפול לשטויות אני לא אזכה להגשים את כל החלומות שיש לי. לעשות צבא, להיות אחר כך כבאי. נאחזתי בחלום הזה, תמיד הוא הדהד לי בראש. אוי ואבוי, אם יהיה לך תיק – אין כבאות. אם לא יהיו 12 שנות לימוד – אין כבאות. אם תסתבך פה במשהו – אין כבאות. תמיד שומר על עצמי".
"אני מבקשת סליחה"
קיפר וזרצקי עשו יותר מ-17 סרטים דוקומנטריים במהלך השנים האלה, יחד ולבד, בכל אחד מהם הגיעו למעורבות מוחלטת בחיי הגיבורים שלהם, שנמשכת הרבה אחרי העבודה על הסרט: גיבורי מרד ורשה שהלכו בינתיים לעולמם ("המורדים האחרונים"), ניצולי אקסודוס ("החול והים"), קופאיות בסופר בת"א ("סופרוומן"), נשים שחותנו בילדותן ("אמא ילדה"), או עזריה אלון ז"ל, שהקים את החברה להגנת הטבע ("כישרון לארץ ישראל").
כיום הם מתעדים נשים שחיות תחת אלימות (עבור כאן 11) ועושים סרט דוקו עלילתי על עבודות הדחק בישראל בשנות ה-50 וה-60 (לערוץ 8). רק האנשים של יהודה הימית נעלמו להם לשנים רבות כל כך.
"כשהגענו לצלם את אלירן וגיליתי מה עבר עליו במהלך החיים, הבנתי שלא עמדתי במשימה שלי", אומרת קיפר, "הייתי בת 25, עדיין בלי ילדים, גם את וגם אני הסתכלנו על זה מבחוץ. לא ראינו את השותפות והעבודה שלנו ככאלה שבאות לעשות תיקון בחיים שלהם ולעזור או לעשות משהו שהוא מעבר לתיעוד עצמו. היום אני לא יכולה להסתכל על זה ככה.
"אני חושבת שלבמאי דוקו יש אחריות על אנשים שהוא מצלם, ומאוד כאב לי שלא הייתי בהמשך החיים שלהם כדי לעזור להם. היום אני מעורבת בחיים שלהם יותר מבעשייה של הסרט. רק ככה אני מרגישה שמותר לי להתבונן על חיים של אדם אחר ולקחת ממנו משהו ולהוציא אותו החוצה".
זרצקי: "הפגישה הראשונה עם אלירן, לפני ההחלטה הסופית לצאת לסרט, היתה כל כך דרמטית. יצאנו בתחושה חזקה שאנחנו חייבים לספר את הסיפור מנקודת המבט של במאי שמבין שהוא נטש את הגיבורים שלו. יעל אמרה לו דבר ראשון, בבכי: 'אם הייתי יודעת היינו יכולים לעזור לך, אני מבקשת סליחה'. גרנו בתל אביב והוא גר ביפו והוא היה ילד שמצא את עצמו לבד, הולך לגור אצל איזה אנשים, לכי תדעי מה עבר, ואתה יכולת לעזור לו".
"אני חושבת שלבמאי דוקו יש אחריות על אנשים שהוא מצלם, ומאוד כאב לי שלא הייתי בהמשך החיים שלהם כדי לעזור להם"
"אלירן ניסה להרגיע אותי", מספרת קיפר, "הוא אמר מה פתאום, הכל בסדר. דווקא אלירן מכל האנשים בסרט הזה שאנחנו אוהבים כל כך אף פעם לא מבקש שום דבר, עד היום, לא נותן לעזור לו, ויש לו את יוסי. בשבילו יוסי זה הכל. אבל מבחינתי להתקשר לחלמיש ולעמידר ולשער מנשה, להפעיל את הכוחות שלנו, זה להיות באמת חלק מהחיים שלהם. לעשות מה שאני יכולה כיוצרת כדי להיטיב את המסלול הקשה מאוד שהם נמצאים בו".
כעיתונאים אנחנו נכנסים לחיים של אנשים ויוצאים מהם, זה חלק מהעניין.
"עיתון וסרט זה שני עולמות שונים", אומרת קיפר, "בעיתון אתה בתחלופה גבוהה ופוגש היום את זה ומחר את זה. האנשים שאנחנו עושים עליהם סרטים הם החלק הכי חשוב בחיים שלי. אני בתוך וזה ורונן בתוך זה, כל אחד והגיבורים שלו. זה באמת קשה כי אני חיה חיים של אנשים אחרי במובן מסוים, אני לגמרי בפנים".
כשאתם חוזרים לצלם אתם מגלים שיוסי בעצם נטש את אלירן לכמה שנים. אתם כועסים על עצמכם, ולא שיפוטיים בכלל כלפיו.
קיפר: "אני מאד מאד אוהבת את יוסי, הוא אחד האנשים הכי חשובים בחיים שלי, ומחוברת אליו ומנסה להסתכל על המקום הרחב יותר, מאיפה זה קורה, מאיפה נולדת מצוקה כזו. אני יודעת כמה הוא אוהב את אלירן, איזה חיבור היה להם. זה רק סיקרן אותי עוד יותר לקלף את הדמות שלו, להבין איך זה קרה, וגם להסתכל מהעיניים של הילד הזה שכשהיה בן 13 הנשמה שלו זעקה החוצה, הטוב שלו. אם הוא מסתכל על יוסי ויש לו מקום לקבל ולסלוח ולאהוב – מי אני שאשפוט? אני רק רוצה להבין".
בהתחלה חשבתי שהסרט על הורות, אבהות בעיקר.
קיפר: "גם בעיני. בדרך כלל סרטים עוסקים באמא שהיא המרכז, ופה יש לנו אבא, שעם כל המורכבות, נלחם עבור הילדים שלו ואוהב אותם ושם אותם במקום מאד מרכזי. הוא נותן המון חופש, ואת רואה כמה הם אוהבים אותו וכל הזמן אנחנו שואלים את עצמנו: איך זה קורה? הם גדלים במצוקה והכל כל כך קשה, והם אוהבים את אבא שלהם. שאלתי פעם, 'יוסי מה הסוד שלך? גם אני רוצה שהילדים יאהבו אותי ככה'".
זרקצי: "הוא אמר: 'שחררתי, אולי יותר מדי, אבל אצלי אין גבולות'. מרגע שהילד עומד על הרגליים הוא נותן לו להיות, מייעץ ומזהיר, הוא לא אדיש, אבל יש סוג של תקשורת שלו עם הילדים. אלירן מגדיר את זה "אדישות טובה". הוא נותן לך לחיות את חייך, אבל כשאתה צריך אותו הוא שם, כמיטב יכולתו".
"במבחן האהבה של הילדים אליו יוסי מנצח", מחייכת קיפר, "את כולנו, בהליכה".
לפרוץ את מעגל העוני
באחד המונולוגים הקשים בסרט אומר ארז בן ברוך, בנו השלישי של יוסי, היום כמעט בן 40: "אני עניין אותי איך אני שורד. כי אני לא יודע למות, אז אני חי. היו לי שני מאסרים, לפני שלוש שנים השתחררתי שוב. אני לא מצטער על זה, דרך אגב. זה משהו שעברתי, כי זה חיים של בנאדם שעבר את מה שאני עברתי. שום דבר לא כואב לי כבר, את מבינה. מרוב שכואב לא כואב כלום, הכל עובר לידי. החיים ממשיכים, ואני ממשיך איתם. גם אם אני נדחק לשוליים, אני חוזר חזרה לכביש, למסלול. לא כואב לי יותר, כי כאב לי. כמה אפשר".
במחשבה שניה, זה סרט על חוסר היכולת הכמעט מוחלט לשנות את המציאות, בין אם זה את הגורל של עצמך, או את מה שבאת לתקן כיוצר.
זרצקי: "אותי השאלה שהכי מרתקת היא עצם היכולת של אנשים מוכשרים ואינטליגנטים, סקרנים, להצליח לפרוץ את מעגל העוני והקושי שמתועד ב'שני יוסי' ולצאת אל העולם באופן שיאפשר להם לחיות חיים נורמליים. גיליתי, מה שיכולתי לחשוד, שהמשקולות של העוני וחוסר ההבנה של הממסד כיצד לעזור, רק מעמיקים את המצוקה. זה כמו מן גזירת גורל, שאתה לא מצליח לחמוק ממנה.
"אם היתה לך ילדות קשה ויצאת ממנה, יש לך מה לספר, זה מחזק אותך. אבל אם נשארת באותו מצב – זה לא מעניין אף אחד. אין לך סיפור לספר'"
"אבי (דהן, מילדי הקבוצה; ע"פ), שהיה אז ילד מבריק והיום הוא איש מבריק, אומר דבר כל כך נכון: 'ילדות קשה, היא לוקחת אותך עד סוף החיים. אם היתה לך ילדות קשה ויצאת ממנה, יש לך מה לספר, זה מחזק אותך. אבל אם נשארת באותו מצב – זה לא מעניין אף אחד. אין לך סיפור לספר'".
ביציאה מהסרט פגשתי את רמי אבנימלך, פעיל חברתי ממרצ שהכיר לי את הקבוצה אז כדי שנכתוב ונשנה, והוא עמד שם מיואש ואמר – בסוף, אנחנו לא מצליחים לעשות כלום.
"אי אפשר לבטל שינויים שכן היו. בסוף כמעט כולם יצאו לדירות, בין היתר בזכותו ובגלל הסרט. למזל וסלוואה יש דירה היום. אז יש אפשרות לעזור, אבל עזרה אמיתית, עמוקה מהותית ומשנת חיים? אבי אומר בסרט: 'זה כמו גיגית בתוך ים, ישבנו בתוכה ולא טבענו, אבל היא לא לקחה אותנו לשום מקום'. אז סיפקת את הסירה, אולי בסיבוב הזה שמנו מצופים – אבל מה יקרה לילדים של אבי, שכל אחד מהם מקסים ומוכשר כמו שהוא היה? מגיע לאבי כי הוא ישר וחרוץ ועובד וחכם – ומגיע לו סתם, כי מגיע לכל אחד – אבל הוא לא מקבל הזדמנות".