"אני לא רגיל לראות את החברה שלי כל כך פגיעה", אומר אברהים אלעטאונה, פסיכולוג חינוכי מומחה ומנהל מרכז החוסן לחברה הבדואית בקואליציה הישראלית לטראומה, "עד עכשיו הרבה מהעבודה שלי ביישובים כאן היתה לפנות לאנשים, להציע טיפול, ועכשיו אנחנו פשוט מוצפים בפניות, לפחות חמישים אחוז יותר. זה מאוד קשה לעיכול".
מתקפת ה-7 באוקטובר הממה את הבדואים בנגב, שברה לרסיסים תחושה מסוימת של מוגנות שבה חיו, לדברי אלעטאונה, והביאה לשותפות גורל אכזרית עם החברה היהודית. יש להם 21 הרוגים שזוהו עד כה, ששה חטופים, אנשים שעברו התעללות לפני שנרצחו, ומאות נפגעי חרדה. "כל זה מאוד מאוד חדש לנו", הוא אומר, "באתוס הישראלי יש הלומי קרב מאז יום כיפור, אבל בחברה הבדואית יש פחות אובדן מהסוג הזה. גם כשהיו הרוגים ופצועים, למשל בצבא, זה לא היה משהו קולקטיבי שמופנה כלפי אזרחים. אין אצלנו פיגועים.
"ביום הראשון למלחמה, הרקטות הראשונות, נהרגו שלושה ילדים מנפילה ישירה לבית. האירוע כולו היה כל כך גדול וטראומטי שלא היה על זה זרקור – אבל בתוך החברה הבדואית והכפרים הלא מוכרים זה היה שבר מרכזי, שהגדיל את תחושת הפגיעות לרמה מאוד גבוהה. חוסר אונים וחוסר מוגנות. הטיל בא ואין אפילו איך להתמגן. התפקיד שלנו היה להעביר מסרים שיש דרכים להתמגן תחת חשיפה מלאה ולהחזיר תחושת שליטה ומסוגלות גם בתנאים לא אופטימליים".
ב-2016 הפך המרכז שהקימה הקואליציה הישראלית לטראומה ברהט להיות חלק ממערך מרכזי החוסן של יישובי הנגב המערבי, בהתחלה בעיקר בהקשר הבטחוני, אבל לאט לאט הם הצליחו לגרום למערכת להבין שצריך לתת מענים גם בתחומים אחרים. "זו חברה שהיא רוויה בטראומה גם בלי קשר", אומר אלעטאונה. בין גורמי הדחק שהוא מציין נמצאות תאונות הבית המרובות, שעולות בחיי ילדים, ובשנתיים האחרונות משבר האלימות והרצח ששטף את החברה הערבית והבדואית בתוכה.
"זו חברה במעבר ובמשבר", הוא אומר, "המודרניות גרמה לשבריריות רבה, ואנחנו ניסינו להיות שם, לתת מענים וגם לבנות תשתיות. ה-7 באוקטובר נתן עוד מכה לחברה מוחלשת מלכתחילה. האירוע העצום הזה פגע גם בחברה הערבית וגם היהודית, והפר את האיזון. בדרום ההתערות מאוד גבוהה, באר שבע מרגישה עיר כמעט מעורבת, והקיצוניות של האירוע מאוד הבהילה את שני הצדדים. אני חש את הבהלה והדאגה לעתיד המשותף. יש תחושה ברורה שקרה משהו שהוא לא עוד מאותו דבר".
השבוע התפרסם סרטון קשה לצפייה, בו נראים מחבלי חמאס מתעללים באוסמה אבו עסא מתל שבע, רגע לפני שהם רוצחים אותו במיגונית ליד רעים. הסרטון עורר זעם גדול, והתפרסמה טענה לפיה בני משפחתו מתכננים נקמת דם במחבלים, ואף מציעים סכום כסף גדול כדי לאתר אותם.
"הכאב פה מגיע לכל משפחה כמעט", אומר אלעטאונה, "ששת החטופים בעזה, המעגל שלהם מאוד רחב כי זו חברה קולקטיבית עם משפחות מאוד גדולות, ונוצר מעגל פגיע. לא נתקלנו בדבר כזה, חטופים על רקע בטחוני. בתוך זה יש את המורכבות שאתה חטוף על ידי מישהו שהוא דובר ערבית, מוסלמי כמוך. אחד הדברים שאני כפסיכולוג רואה הוא שגורם מרכזי לפגיעות הוא ההבנה שאני לא חסין. לפני זה חשבתי שאני לא האויב. ופתאום כן".
יש לכם מושג איך מתייחסים לחטופים הבדואים בצד השני?
"אין שום מושג איך מתייחסים בכלל לחטופים בצד השני, רק המידע מהמדינה. אנחנו יודעים שהם חטופים וחיים. כולם היו עובדים בעוטף, בחקלאות. אנחנו כמובן בקשר עם משפחות החטופים, אלה משפחות מוכרות וידועות ברהט ובחורה".
איך אתה מטפל בהם?
"הטיפול במשפחות מאוד מאתגר ומורכב, יש פה המון ודאות וחוסר עמימות, הן מאוד שבריריות. המטפל בא ואומר מה אני יכול לתת – קטונתי. ומצד שני אתה מגלה דווקא בגלל השבר המאוד מאוד גדול שהנוכחות שלך מסייעת. זה ליווה אותי מאוד חזק. אני מגלה שאפשר לבנות חוסן בכל סיטואציה, זו תובנה הזויה אבל מחזקת. יש משהו בנוכחות האנושית שמסייע גם במצבים קשים, וזה מסר חשוב לטראומה הקולקטיבית שאנחנו נמצאים בתוכה.
"זה הזמן לתת מקום לרגש, לחבק, לתת חוסן, לדבר, לא לצאת מנקודת מוצא שזה מובן מאליו ויעבור. האירוע הזה עשה שינוי מהותי אצל אנשים וצריך לתת מרחב. אני מנסה לראות הזדמנות בכל זה, למרות הנסיבות הטראגיות, כשחייבים להבין שמצב החירום לא פוסח עלינו, ומה זה אומר על מציאות וגורל משותפים. לא ללכת לפילוג אלא דווקא למאחד. זו האג'נדה שלי".
הבנתי שהחרדה מתבטאת לעתים אחרת בחברות שונות זו מזו תרבותית, אתה רואה את זה?
"באופן בלתי תלוי במשבר הנוכחי, אנחנו רואים יותר ויותר תסמינים גופניים, סומטיזציה: דפיקות לב, כאבי בטן. במצבי דחק מתמשכים יש גם שיתוק איברים או קול. זו נחשבת דרך לגיטימית או קלה יותר לבקש עזרה, כי זה דרך הגוף ולא ממקום של מודעות עצמית. חלק מהעבודה שלנו היא להעלות את המודעות בקרב רופאים ואחיות בקהילה, כשיש תלונות בלי סיבה רפואית, לברר אם יש מקור רגשי נפשי. מעבר לזה אנחנו מקבלים דיווחים רבים, כמו בכל מקום בארץ, על אנשים שלא מצליחים לישון, חרדה, אדרנלין ודריכות יתר, מחשבות שליליות – אולי אמות, יפול עלי טיל, יחטפו אותי.
"יש תחושה שהעולם בכלל לא בטוח. ישאלו לגבי תקווה – מה יקרה? לאן נגיע? עמימות לגבי מסלול החיים, האישי והקולקטיבי. יש אוכלוסיות שפגיעות מכלתחילה והאירוע הזה גמר עליהן: חרדתיים, פוסט טראומטיים, משפחות של שכול ואובדן, נרצחים. מראש משהו נסדק".
החברה היהודית מרגישה שהיא עומדת עכשיו מול גל של אנטישמיות, שנאת יהודים, ובאופן בלתי נמנע זה גם מחזק אותה.
"החברה הבדואית עסוקה בהיותה מיעוט בתוך זה. בכל חברה יש עוגנים, וגם אצלנו אפשר להתחבר לאמונה, לתחושת קהילתיות ועזרה. לכל קהילה יש משאבים, ויכולת לבנות משאבים פנימיים. זה המסר שאני בא איתו – לעבוד עם מה שיש לנו כדי להתחזק".