למרות שהוזמנו, אף שרה או חברה מהקואליציה לא נכחה בדיון שנערך השבוע בועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, על ייצוג נשים בשלטון המקומי – לקראת הבחירות המוניציפאליות שתערכנה באוקטובר. חלק מראשות הרשויות כלל לא הוזמנו אליה. כולם היו עסוקים בנושא מוניציפלי דחוף אחר: קרן הארנונה. קידום מעמדן וייצוגן של נשים הוא לא נושא שבוער בעצמות הממשלה החדשה, שעם כינונה צנח מספר השרות ל-6 ומנכ"לית אחת בלבד במשרד ממשלתי.
לא רק בממשלה, גם הייצוג של נשים שעומדות בראש הרשויות המקומיות ובמועצות נמוך בצורה משמעותית לעומת חלקן באוכלוסייה: בבחירות האחרונות, באוקטובר 2018, נבחרו 15 נשים לעמוד בראש רשות מקומיות ב-255 רשויות. כיום ישנן רק 14 נשים מכהנות – 5.4 אחוז, פחות משליש מהממוצע באיחוד האירופי. בראש המועצות האזוריות בארץ עומדות רק 3 נשים לעומת 54 גברים.
3,964 נשים התמודדו ב-2018 בבחירות המוניציפליות, הן לראש הרשויות והן למועצה, נתון המהווה 23 אחוז מכלל המתמודדים. בפועל נבחרו 431 נשים, 16 אחוז. כלומר, לא רק שנשים מתמודדות פחות, גם הסיכוי שלהן להיבחר נמוך יותר לעומת עמיתיהם הגברים.
"השינויים בייצוג נשים בין מערכות בחירות מגוחכים", אומרת יעל יחיאלי, מייסדת מיזם 5050, הפועל למען שוויון בייצוג מגדרי בכל מוקדי קבלת ההחלטות. "מ-13 אחוז ייצוג לנשים במועצות ב-2013 ל-16 אחוז ב-2018. אם נעלה כל פעם ב-3 אחוז, לעולם לא יהיה פה שוויון".
"זה עולם גברי, אין מה לעשות", אומרת ליאת תמיר גרוסמן שהייתה סגנית יו"ר איגוד היועצות לקידום מעמד האשה ברשויות המקומיות בישראל, וכיום מתמודדת לראשות קריית אונו. "גם בממשלה וגם ברשויות המקומיות – זה הכל חבר מביא חבר. להם יש את המילייה שלהם, אנחנו צריכות להתחיל מאפס, להקים הכל מהתחלה".
לא מפתיע שהממשלה דלת הנשים לא רואה את החשיבות בקידום נשים ברמה המוניציפלית, אבל להגדלת הנציגות הנשית ברשויות המקומיות יש חשיבות בייצוג אינטרסים של נשים במוקדי קבלת ההחלטות ברמה היומיומית.
"יש חוסר הבנה עד כמה ההיבט המוניציפלי משפיע על החיים שלנו. החלטות על האופן שבו יראה הרחוב שלנו, למשל, מתקבלות בוועדות התכנון והבנייה ברשויות המקומיות, ושם כמעט לא יושבות נשים", אומרת יחיאלי. לדבריה, בערים בהן יש נציגות נשית בולטת, המרחב העירוני מתחשב יותר. "תל אביב למשל, היא עיר שבה יש תקציב לחינוך למגדר, יש מודעות לתאורת רחוב. עובדים על תחבורה רגישת מגדר, אבל רוב הארץ היא לא תל אביב, וזה אתגר".
לעומת זאת ברמלה, חברת המועצה היחידה רותם כהן כחלון ביקשה ב-2019 לטפל בבעיית תאורת הרחוב בעיר, וקיבלה לדבריה צעקות מחברי המועצה, שטענו שאין בעיה עם התאורה, ואין טעם לצייר את העיר כאפגניסטן.
"בתחילת הדרך הפקפוק והזלזול שחוויתי היו נוראיים", אומרת כהן כחלון. "איך גבר בן 60 יכול לומר לי איך מרגישה אישה צעירה שמתהלכת ברחובות החשוכים בעיר? חוויתי מתקפה גדולה, ולא היו בקהל נשים שיכלו לתמוך בי. התחושה שאת לבד במערכה לא פשוטה. כיום הדברים מתנהלים אחרת, אני זוכה להערכה והבנה ובחיים לא היו מתייחסים אליי ככה".
רבע חברות במועצות
הרשויות המקומיות הן זירה גברית מובהקת, לרוב בעלת תרבות פוליטית שאינה טולרנטית לנשים. "השיח עצמו מלא בהקטנה", מעידה תמיר גרוסמן. "הוא כולל אלימות מילולית קשה". "זוועת עולם", מוסיפה איטל בציר אלשיך, המתמודדת בראש רשימת "רחובות חופשית" והאישה היחידה העומדת בראש רשימה בעיר. "מכנים אותי ׳טרחנית׳ ומתייחסים אליי כבריונית כשאני נלחמת על חופש ושיוויון. לאף גבר לא היו קוראים ככה כשהוא רוצה להשמיע את קולו".
במקרים חריגים ובוטים במיוחד, האמירות הללו מגיעות לכלי התקשורת. כך, למשל ב-2021 פורסמו במקומון "אשדוד10" חילופי דברים מישיבת מועצת העיר בין ראש העיר יחיאל לסרי וממלא מקומו גבי כנפו, לבין חברת המועצה עו"ד הלן גלבר. נאמר לה שהיא חוצפנית, שהיא משתמשת במיקרופון בצורה זולה, שיש נשים שמתביישות בה, שהיא עפר לרגליו של כנפו, שהיא עבריינית ועוד. היא לא נותרה חייבת ולאורך כל הויכוח טענה כי מרשה לעצמו לדבר אליה כך רק כי היא אישה.
בציר אלשיך נתקלה בהתנגדות רבתי כאשר הייתה האישה היחידה שהצביעה בעד הקמת מקלט לנשים מוכות מהמגזר הדתי-חרדי, בעוד שאר הגברים סביב שולחן המועצה לא ראו את החשיבות שבפתיחתו.
"לא פעם נדרשת נחישות ואומץ לב כששום דבר לא צריך להסיח מהמטרה – לייצג את הציבור נאמנה. יש גם אכזבות דווקא מאותם חברי מועצה מהגוש הליברלי שהיית מצפה שיצביעו איתך, כי אתם כביכול אמורים לייצג את אותן הדעות הליברליות, ובפועל את נשארת לבד במערכה. נכון, זה לא נעים. לא פעם ולא פעמיים יש אלימות מילולית וסגירה של מיקרופונים בישיבה, אבל יש גם אחריות כלפי תושבים", היא מתארת.
לדברי עו"ד ענת טהון אשכנזי, מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, "יש פה תרבות פוליטית מורכבת ואלימה. אלה שנכנסות ומצלחות לכבוש את מקומן – לא תמיד ממשיכות לקדנציה הבאה, נהוג לומר שמדובר ב-75 אחוזי פרישה, אך אין נתונים מדוייקים. יש פה באופן עמוק צורך לטפל בתרבות פוליטית רווחת עם מאפיינים מגדריים".
"האלימות ברשויות המקומיות פוגעת גם בגברים", היא אומרת. "אבל כשזה בא לידי ביטוי כלפי נשים זה אחר. זה התבטאות מיניות, דה-לגיטימיציה שזו עוד שכבה על האלימות הקיימת ממילא".
ב-72 רשויות, יותר משליש מהרשויות שבהן התקיימו בחירות, אין נשים במועצת הרשות כלל. 96 אחוז מהרשויות הללו הן חרדיות או ערביות, באחרונות שיעור הנשים עומד על 2 אחוז בלבד. ברשויות המקומיות היהודיות, 25 אחוז מחברי המועצה שנבחרו בבחירות 2018 היו נשים.
גם האוכלוסייה ביישובים לא בהכרח סבורה שמנהיגות נשית היא לגיטימית, ולא תמיד פתוחה להצביע לאישה. "אני רמלאית, קצינה, בעלת תואר שני, סמנכ"ל בארגון חברתי – בפרופיל הזה, אם הייתי גבר כנראה שהייתי רצה לראשות העירייה", אומרת כהן כחלון, שמתעתדת להתמודד שוב על מקום במועצה בסיעה העצמאית "רוח חדשה ברמלה".
"אני רמלאית, קצינה, בעלת תואר שני, סמנכ"ל בארגון חברתי – אם הייתי גבר כנראה שהייתי רצה לראשות העירייה"
"קיבלתי החלטה להקים סיעה עצמאית, שאני עומדת בראשה. זה דבר די משוגע פה בעיר, אני בעצם האישה היחידה שתעמוד בראש סיעה. הסיפור מורכב: זו עיר שמרנית, עיר מעורבת עם אוכלוסייה של 25 אחוז ערבים, מצב סוציו-אקונומי נמוך. קשה לעשות קמפיין בחירות כשאני עובדת במשרה מלאה, בתפקיד בכיר ואמא לשתי בנות קטנות".
"העובדה שיש פחות מודלינג לא מסייעת לעניין. אנחנו לא רואים נשים בעמדות האלה ולא רואים דוגמא למה הן יכולות לעשות", מוסיפה גלית שאול, ראש המועצה האזורית עמק חפר. "על משקל הבדיחה על גרמניה שאחרי אנגלה מרקל, כשילדים קטנים שאלו את ההורים – 'האם קנצלר גרמניה יכול להיות גם בן?'. "כשרואים אישה בתפקיד זה הופך להיות חלק מהמציאות שחיים איתה.
"המשמעות היא לגרום לציבור להאמין שנשים יכולות להנהיג טוב את השלטון המקומי. הקורונה הייתה חיובית בהקשר הזה, כי היא חשפה מנהיגות נשית והראתה שנשים יודעות להנהיג טוב יותר משברים אזרחים. נשיאת פינלנד אמרה 'מה הטעם לסדוק את תקרת הזכוכית אם אף אחת לא באה אחרייך?' זה מאוד מדאיג ואני לא בטוחה שנצליח לשמור על הכוח שלנו".
פיתוח בר קיימא
קידום ייצוג שוויוני ברשויות מקומיות היה בעיניי הממשלה של 2019 בסדר עדיפויות עליון, כך לפחות נכתב בדוח "הטמעת מטרות פיתוח בר קיימא", שהוגש לאו"ם, שבו נטען כי המדינה תנקוט בכל הצעדים שלאל ידה כדי לקדם זאת. אלא שהניסוח הוא מעורפל, ובלתי מחייב – והמציאות בשטח מוכיחה שהמאמצים שנעשו הניבו תוצאות פושרות.
"לשם הגדלת ייצוג הנשים יש לדלג על שתי משוכות: הגדלת ייצוג הנשים בקרב המתמודדים והגדלת סיכויי ההיבחרות שלהן, באמצעות הצבתן במקומות ריאליים ברשימת המתמודדים", נכתב בדוח של מכון המחקר של הכנסת, שנכתב לקראת יום האישה 2019 בהתבסס על ניתוח תוצאות בחירות 2018.
הבחירות המוניציפליות נערכות באמצעות הצבעה בשני פתקים: פתק צהוב לבחירת ראש הרשות ופתק לבן לבחירת רשימה לרשות המקומית. מרבית הסיעות ברשויות המקומיות כוללות נציג יחיד או שניים, לכל היותר, כך שאם אישה לא עומדת בראש סיעה, הסיכויים שלה להיבחר למועצה נמוכים.
"מי שעומד בראש הרשימה יכול להיות סגן או סגנית של ראש העירייה", מסבירה יחיאלי. "זה חשוב גם במשא ומתן הקואליציוני המוניציפלי, כשראש הרשימה עושה משא ומתן על תפקידים, כדאי שאישה תהיה ראשת סיעה כדי שתוכל לשבת בוועדת תכנון ובנייה, ועדת כספים, שאלה הוועדות החשובות".
החוקרים מהמכון הישראלי לדמוקרטיה עו"ד טהון אשכנזי יחד עם ד"ר אסף שפירא, ראש תוכנית רפורמות פוליטיות בחנו את הסוגייה וטענו בדוח שפרסמו כי המצב הקיים פוגע בנשים משום שהוא מגביר את ההסתמכות של מועמדים על משאבים שזמינים יותר לגברים, כלומר קל להם יותר לגייס משאבים להתמודדות, שכן הם מרוויחים יותר ומקושרים יותר.
באופי בחירות כזה, בולטת במיוחד תופעת "יתרון המועמד המכהן" ובמקרה של ראשי רשויות ומועצות, רוב-רובם של המועמדים המכהנים הם גברים, מצב המייצר עדיפות כמעט מוחלטת לגברים שבאה לידי ביטוי בייצוג החסר ברשויות.
איזון עבודה-התנדבות-משפחה
משיחות שערכנו עם נשים שמתמודדות לרשויות המקומיות, עולה כי כסף הוא אחד החסמים המרכזיים. בייחוד כאשר החברות במועצה היא תפקיד התנדבותי (מלבד תפקיד של סגן ראש הרשות).
"קודם כל הסיפור הוא כלכלי", אומרת שאול. "זה לא שנשים מוכשרות פחות או רוצות פחות, הן פשוט רציונליות ועושות חישובים, וכשהן רואות ש-75 נשים התמודדו בבחירות האחרונות ומהן רק 14 זכו, הן תוהות אם לקחת את המשפחה שלהן להרפתקה כזו".
"לבחירות יש עלויוית גבוהות", אומרת תמיר גרוסמן. "אם יש מפלגה שתומכת, היא מתקצבת את ההתמודדות, אבל אם המימון מגיע מהכיס הפרטי, הוא יכול להגיע ל-300-400 אלף שקל. צריך לממן קמפיינים, סקרים, עובדי קלפי. מראש אנשים לא רוצים להיכנס לזה".
"אם יש מפלגה שתומכת, היא מתקצבת את ההתמודדות, אבל אם המימון מגיע מהכיס הפרטי, הוא יכול להגיע גם ל-300-400 אלף שקל"
אחת הדרכים של המפלגות להרחיב את האחיזה שלהן בשטח היא להציב מועמדים מטעמן ברשימות המוניציפליות. עבור המועמד מדובר ביתרון, משום שהמפלגה פורשת עליו את חסותה גם מבחינה כלכלית. אלא שלחבר המועצה שכבר נמצא בזירה ובעל ותק יש היכרות מוקדמת וקשרים עם המפלגה, והוא נהנה ממשאבים שעומדים לרשות המפלגה ושעליהם הוא לא צריך להוציא כסף כמו למשל ייעוץ משפטי, ייעוץ אסטרטגי ועוד.
"אני אמנם פעילה של 'יש עתיד', אבל לא מתמודדת מטעם המפלגה בגלל שיושב הראש המכהן, גיל מיכלס, לא מוכן לפנות את מקומו למישהי חדשה", אומרת תמיר גרוסמן. "הוא אמנם בעל ניסיון של 20 שנה כחבר מועצה, אבל לא הצליח לצבור מספיק מנדטים כדי לעבור את ראש העיר המכהן. ביקשתי ממנו שנעשה סקר ומי שיקבל את מירב הקולות יעמוד בראש הרשימה. אבל הוא לא מוכן אז עכשיו, כפעילת המפלגה, אני מחפשת בית אחר".
פנינו למיכלס לתגובה, אך הוא טרם השיב.
"אם הייתי באה מבית חזק כלכלית, הייתי רצה לראש הרשות", אומרת כהן כחלון. "לא יודעת אם הייתי זוכה, אבל הייתי נותנת פייט. בשביל להתמודד לראשות אני צריכה לגייס לפחות מיליון וחצי שקל, זה סכום מופרך בעיני.
"שלט חוצות אחד בעיר לעשרה ימים עולה 4,000 שקל. אני צריכה לפתוח חשבון בנק לתרומות, לקחת הלוואה ולהעמיד ערבות בגובה 110 אלף שקל. אם אעבור בבחירות למועצה, אקבל את הכספים חזרה. אבל אם לא אעבור? כל הסיכון עלי. אין לי תמיכה מפלגתית כספית".
לפי מחקרים, ככל שהרמה החברתית-כלכלית של הרשות גבוהה יותר, כך שיעור הנשים בקרב חברי המועצה גבוה יותר. באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים, כ-15 אחוז מחברי המועצה הן נשים, באשכולות הבינוניים כ-25 אחוז, ובאשכולות הגבוהים כ-30 אחוז.
"יש טענה שנשים לא מתמודדות על מקום במועצת העיר כי זה תפקיד שאינו בשכר, אבל נשים מתנדבות לעמותות כל הזמן", אומרת יחיאלי. "הן פשוט פונות להתנדבות בתחומי הרווחה ופחות בפוליטיקה".
"טוענים שנשים לא מתמודדות על מקום במועצת העיר כי זה תפקיד שאינו בשכר, אבל נשים מתנדבות כל הזמן. הן פשוט מתנדבות בתחומי רווחה ופחות בפוליטיקה"
"נשים לפעמים מעדיפות לא להיות במקום שקשה בו מבחינה פוליטית, כשרבים או צועקים, הן פחות נוטות להכנס למקומות האלה", מעירה ליזי דלריצ'ה, ראש מועצת גני תקווה. "הייתי חברת מועצה במשך שלוש קדנציות בהתנדבות, באחרונה הייתי סגנית ראש העיר. אני חושבת שזאת הדרך הנכונה – להתחיל את הקריירה בתור חברת מועצה. כך מכירים את הפוליטיקה ופחות חוששים, זו מקפצה נוספת בדרך".
"נשים מעידות שאופי העבודה במועצה, שכרוך בעבודה בשעות אחר הצהריים, מקשה עליהן, משום שאיזון עבודה-משפחה מוטה אצלן למשפחה יותר מאשר אצל הגברים", אומרת טהון אשכנזי. "תמרוץ כספי יאפשר לנשים להצדיק את ההיעדרות מהמשפחה".
"הדבר הבעייתי בעיקר הוא העובדה שצריך לג׳נגל בין עבודה בשכר לעבודה בהתנדבות, שמטבע הדברים תובענית מאוד", אומרת בציר אלשיך. "השילוב של שעות ומשפחה נכון כמעט תמיד בקריירות שהן יותר אינטנסיביות".
בחירה חוזרת
כדי להתגבר על החסם התקציבי, נעשה ניסיון לתמרץ כלכלית סיעות ברשויות המקומיות לשלב נשים ברשימה. בתיקון לחוק הרשויות המקומיות מ-2014 נקבע כי יינתן מימון בחירות מוגדל לכל סיעה שלפחות שליש מחבריה נשים, כך שאותה סיעה תוכל להזדכות על 15 אחוז מההוצאות שלה.
עוד נקבע כי הזיכוי הזה יינתן רק תשעה חודשים לאחר הבחירות. זאת לאחר שהתברר שהצבת נשים ברשימות הסיעה היה מס שפתיים לצורך קבלת סיוע כלכלי. כך, לפי נתוני דוח המחקר של הכנסת, רק בחמישית מהסיעות בכלל הרשויות המקומיות ב-2018 שיעור הנשים עמד על שליש מחברי הסיעה, כך שתיקון זה לא תמרץ בצורה מספקת את הסיעות להגברת הייצוג הנשי.
כעת טהון אשכנזי פועלת להעלות את התמריץ הכספי מ-15 אחוז מההוצאות ל-30 אחוז. "אפשר לזהות שהייצוג הנמוך ביותר של נשים נמצא ברשויות במצב סוציו אקונומי נמוך, וזהו מתאם ברור", היא אומרת. "לכן שם התמרוץ יהיה אף בעל ערך יותר"
"אנחנו מחפשים תמרוץ שיהיה מצד אחד משמעותי ומאידך לא יפגע בהליך הדמוקרטי. בסוף יש איזון בין ההכרח לתקן אפלייה תוצאתית – האחוז הנמוך של נשים במועוצות ובראש הרשות – אך לא לפגוע מדי בזכות להיבחר".
המכון הישראלי לדמוקרטיה מציע לעגן בחוק גם תמריץ כלכלי למתמודדות חוזרות. מחקרים גילו כי ברשויות המקומיות דווקא ההתמודדות לקדנציה שנייה או שלישית היא שמניבה זכייה בתפקיד ראש הרשות.
על כן, ההצעה היא להגדיר בחוק מתן עידוד כספי למתמודדות שניסו להיבחר לתפקיד ראש הרשות אך לא נבחרו. מתמודדות יוכלו להזדכות על הוצאות הבחירות, גם אם השיגו 10 אחוז מהקולות, לעומת מתמודדים גברים שזכאים להזדכות על הוצאות החל מ-25 אחוז מהקולות.
"הבעיה היא שנשים מנסות להיבחר פעם אחת ואם הן לא מצליחות, הן לא מנסות שוב", אומרת טהון אשכנזי. "התמריץ הוא כספי, אך מעבר לכך יש הכרה בכך שאם הגעת ל-10 אחוז מהקולות, את מתמודדת ראויה. המדינה מחזירה לך על ההוצאות כדי שגם בפעם הבאה תגשי להתמודד על התפקיד כמועמדת רצינית. ההנחה שהתמריץ ישפיע על נשים לא לוותר, גם אם זה כרוך בהוצאות ובמאמץ".
עדי מן, חברת מועצת העיר מודיעין שפרשה תוך כדי קדנציה מהמועצה מסיבות משפחתיות, כעת חוזרת להתמודד בראש רשימה במודיעין. "אני עוסקת בחינוך, זה מהות החיים שלי, פתאום הרגשתי שאני לא במקום שלי, שאני די מיותרת", היא מסבירה את הפרישה תוך כדי קדנציה. "בשנים שהייתי בוועד הורי הגנים, הייתי בעשייה בלתי פוסקת. במועצת העיר הרגשתי שאני לא יכולה להגיד או לעשות מה שאני רוצה, כי יש יו"ר סיעה ומשמעת קואליציונית. ככה דברים מתנהלים".
"בוועד הורי הגנים, הייתי בעשייה בלתי פוסקת. במועצת העיר הרגשתי שאני לא יכולה להגיד או לעשות מה שאני רוצה, כי יש יו"ר סיעה ומשמעת קואליציונית"
מן טוענת כי "החזר החל מ-25 אחוז מהקולות לא מאפשר לאנשים לרוץ מול ראשי רשויות שכבר המון שנים נמצאים בתפקיד, כי הסיכוי להביא 25 אחוז מהקולות נמוך. אם הייתי רצה עכשיו מול חיים ביבס, לא הייתי מגיעה לאחוז הזה. אבל אם היו מעניקים החזר על 10 אחוז מהקולות, זו כבר אמירה ויש מצב שהייתי הולכת על זה. זה באמת משמעותי.
"אם לגברים הצבא הוא מקפצה לכנסת, אצל נשים אלה הרשויות המקומיות", אומרת יחיאלי. "נעמה לזימי, יעל גרמן, רחל עזריה, מטי צרפתי הרכבי – נשים רבות הגיעו לכנסת מהמוניציפלי. בניגוד לגברים, בשביל שייבחרו נשים לפוליטיקה הארצית הן צריכות להוכיח את עצמן – וזו הזירה בה זה קורה".