"אין שם מנהיגות", חוזרת ואומרת פנינה תמנו-שטה, שרת הקליטה הנכנסת, על התמונות המגיעות מדי יום מארה"ב שאחרי הרג ג'ורג' פלויד. כשהיא אומרת מנהיגות, היא מתכוונת לשחורים 'פורצי דרך', אלה שהגיעו לעמדות בכירות בפוליטיקה ובתרבות ואמורים לתת את הטון, לכוון את המחאה. בישראל, החל מכינון הממשלה, היא כנראה האישה שעונה להגדרה זו יותר מכל אדם אחר.
"דיברתי היום עם חברה מוושינגטון, אפרו אמריקאית, אשת עסקים", מספרת תמנו-שטה, "היא מדברת על תחושות מאד מאד קשות, שדווקא 'פורצי הדרך' מאד נזהרים במילותיהם, ונראה שהם לא רוצים לפגוע בנרטיב של הלבנים שסביבם. הסתכלתי בפייסבוק של אובמה, אופרה ווינפרי, כמה חברי קונגרס ואפילו מישל אובמה – היה לי חשוב לשמוע את הטון שלהם, ואצל חלקם לא היה כלום. חלקם כתבו, אבל התחושה היא שהמצב נפיץ ושאין הנהגה, שהם חוששים שהפוקוס – כמו שקרה אצלנו – יעבור מפלויד שנרצח בצורה כזו לעיסוק בביזה ובאלימות, כי הרי בשניות זה משתנה.
"בסופו של דבר, האינסטינקט הבסיסי של אזרחים הוא לדאוג שלא יפגעו להם בביטחון, ביציבות וביומיום שלהם. ברגע שזה מגיע למצב של להבות גבוהות ואיום על שגרת החיים שלהם, הם אומרים 'פה אני מוותר על הצדק, עם כל הכבוד לסלומון טקה או לג'ורג' פלויד, ברגע שאתם שורפים לי את המדינה או הרחוב והחנויות שלי ומשבשים לי את השגרה – איבדתם אותי'".
ובאמת כשהתחילה הפגנות אחרי הרג סלומון טקה בידי שוטר הרבה ישראלים אמרו לעדה האתיופית, "איבדתם אותנו".
"בדיוק. אני לא בטוחה שהישראלי הלא אתיופי מבין עד כמה נחרט אצלנו הסלוגן הזה, 'איבדתם אותי'. עד כמה זה השפיע עלינו. כשאני אומרת לאנשים, 'אתם זוכרים שאמרתם את זה?', אומרים לי – על מה את מדברת? אצלנו זה לא משהו שמתגברים עליו".
בין אם איבדו אותם או לא, ההחלטה של תמנו-שטה לעזוב את מפלגת יש עתיד ולהצטרף לכחול-לבן בדרכה אל ממשלת האחדות, הביאה תפקיד שרה ראשונה והיסטורית לנציגה של ציבור יוצאי אתיופיה. נציגה שלקחה חלק במחאות הסוערות של חמש השנים האחרונות נגד אלימות המשטרה ואפליית שחורים, שנטשה אולפן טלוויזיה לאחר שעיתונאית כינתה את המפגינים "פראי אדם". אבל האחריות והממלכתיות שבאים עם התפקיד, כמו גם ניסוחיה הזהירים, מבהירים שעוד מוקדם לנבא אם תמנו-שטה תהפוך מעוד פוליטיקאית שהפרה הבטחת בחירות – למנהיגה שמוכנה להקריב בשביל הציבור שלה.
לא מוכנה שימותו בהפגנות
מה המקום של מנהיגות בשבר שבין ציבור המפגינים לאזרחים ה"רגילים"?
"זה מאוד מורכב, ויש פה שני צירים שאולי לא נפגשים. מצד אחד קיים הצורך הציבורי בשמירת הסדר, ומצד שני – מי שנאבק באופן בסיסי על החיים שלו, לא מעניין אותו מה הציבור יגיד. פה אני חושבת שהמנהיגות צריכה למצוא את המישק בין הצורך האנושי של כל אחד מהצדדים.
"יש פה קבוצה שאני מכנה 'פגועי 2015' (הפגנות נגד אלימות המשטרה שבשיאן הושלכו רימוני הלם על המפגינים; א"י וע"פ), אנשים שלקח להם המון זמן להתאושש מהמחאה הזו. היא היתה הראשונה הקשה, אולי בגלל זה, וזו היתה מחאה אלימה. היתה אלימות משני הצדדים. היה שדה קרב בכיכר רבין, ראיתי בחורה עם חור במצח שפינו לאמבולנס. הייתי אז בת 32, את חלק מהגוף שמחליט מה הולך להיות במחאה, ואז באים המפגינים וברגע האמת עושים מה שבא להם. אין לך מגפון על 10 או 20 אלף איש. אחד היעדים שלי היו שכל ילד וכל שוטר חוזר הביתה בשלום. לא הייתי מוכנה שמישהו ימות. אני לא מאמינה שזה המחיר הנדרש".
לא מוות כמובן, אבל ראינו שזה לא עובד, שאם מחאה לא מפרה את הסדר – היא לא נספרת.
"אני צריכה להיות זהירה ומדויקת, גם אם זה ראיון למקום הכי חם. מצד אחד זה עצוב שרק מחאות קשות נספרות או מגיעות לתודעה רחבה, אבל יש נקודה כלשהי, שבה אתה צריך לנתב ולדעת שאותה לא צריך לחצות. שהיא מאיימת – לא יודעת אם על סדר היום הציבורי, כי באמת אם את לא מאיימת עליו איך את משפיעה? – אלא על המאבק שלך. הצד שנלחם על צדק, יש לו מסר להעביר והוא לא יכול לוותר על כלל הציבור. זה אחד הכלים החשובים. אתה לא יכול לתת לדברים להתנהל מעצמם ולומר יאללה שוברים את הכלים, שהכל יישרף".
זה מה שקרה בעיניך אחרי הרג סלומון טקה?
"שם כבר לא היו מארגנים, כל אחד לנפשו, כל עיר לקחה את המחאה על עצמה, הצעירים מהשכונות הובילו ואני זוכרת שכל הזמן כל מיני גופים ועיתונאים מבקשים ממני לגנות. אני הייתי בשטח בעיקר כדי לראות שדברים לא יוצאים מפרופורציות, אבל היו חלקים שהם יצאו. זו היתה מחאה עצובה. קשה לראות שזורקים גז מדמיע על אמהות וילדים. מי שאמור לעשות את האיזון הזה – זו המנהיגות, שצריכה להוביל לשינוי".
איך עושים שינוי?
"בארה"ב מאד קשה לעשות שינוי, בואו נודה על האמת. קשה לתקן מאות שנים של עבדות בחמישים שנה, הגזענות טבועה עמוק מאד בחלקים מסוימים של אמריקה, יש שם צאצאים ואפילו אנשי שמשתייכים ל-KKK (הארגון הגזעני קו קלוקס קלאן; א"י, ע"פ).
"הייתי בשטח כדי לראות שדברים לא יוצאים מפרופורציות, אבל היו חלקים שהם יצאו. זו היתה מחאה עצובה. קשה לראות שזורקים גז מדמיע על אמהות וילדים"
"אני הגעתי להארלם אחרי 2015 ויצא לי להיפגש עם פעילים חברתיים ועשינו השוואה. התברר שבישראל, עם כל הקושי שאנחנו מכירים, קל הרבה יותר לבצע מדיניות ציבורית מאשר באמריקה הגדולה שהכל יורד לאט, ואני לא חושבת שיש להם כלים נכונים כי ההתמודדות הרבה יותר עמוקה ברמה הסוציולוגית. שברו שם דורות שלמים, זה לא רק השוטר הגזען. ה-60 שנה שעברו מאז מרתין לותר קינג היו משמעותיות, הם עשו קפיצה היסטורית גדולה מאד – אבל בעיות העומק אדירות וצריך מנהיגות רצינית".
ובישראל זו את?
"אני רואה את עצמי לחלוטין מנהיגה. גדי (יברקן, סגן השר החדש לביטחון פנים מטעם הליכוד; א"י וע"פ) ואני צמחנו מהשטח, והיום אנחנו מנהיגים פוליטיים. זו היתה הבחירה שלי, ללכת לשנות דרך הפוליטיקה. ב-2012 (כשהצטרפה ליש עתיד; א"י וע"פ) היה ברור שאני ליד אבל לא לגמרי שם, שהלב שלי בזירה הפוליטית ואני צריכה להיות חלק מקבלת ההחלטות, אבל היה לי קשה עוד להגיד את זה. אולי זה קטע נשי, לגברים יותר קל להגיד 'בואו אחרי'. גם בהפגנות אנשים מופתעים לראות את פנינה הדומיננטית שלא לוקחת את המגפון, ואפילו מוותרת עליו.
"יש מנהיגות של השטח, שזה הפעילים החברתיים, שזה קצת טייטל לכל דורש (היא צוחקת), לא כל פעיל חברתי מעורר אצלי הערכה. יש כאלה שמפגינים אומץ לב, אנשים שגם אם אני לא מסכימה איתם, אני בוחנת אותם על ההתמדה. ויש הרבה אחרים שכשכבים הזרקורים הם נעלמים. לקח לי הרבה שנים להבין שאני כבר לא פעילה חברתית ולא מפגינה סדרתית, אלא מנהיגה מסוג אחר.
"אותי לקחו כבר בגיל חמש, שנתיים אחרי העלייה לישראל, להפגנות על הגיור של 1985. ופתאום בהפגנה בכיכר, עם רימוני ההלם, הסתכלו עלי כאילו אני איזה אתיופית אליטיסטית, כבר לא מפגינה אמיתית. שכחו מאיפה באתי. היתה הפגנה שהגעתי אליה והיו שם חבר'ה בני 18 שלא הכירו אותי וצעקו לי 'סמויה'. היו לי דמעות בעיניים.
"היתה הפגנה שהגעתי אליה והיו שם חבר'ה בני 18 שלא הכירו אותי וצעקו לי 'סמויה'. היו לי דמעות בעיניים"
"שנים לא יכולתי לשמוע שאני פוליטיקאית. מה פוליטיקאית? אני באתי למחות, לשנות, להתעצבן בוועדות ולעצור פקידים מלשנות חוקים. זה לוקח זמן. אחרי המחאה התעוררה בי הבנה שהפוליטיקה היא המקום שבו אני יכולה לשנות הכי הרבה עבור הקהילה שלי, והיא גם זירה שנושאת את כל הדעות של הציבור ומשברי האמון וזה מאתגר הרבה יותר. זה כבר לא רק כלי, זו הגלימה. כרטיס הביקור שלי".
משרד הקליטה והאפליה
המשרד שקיבלה תמנו-שטה (38) אינו משרד מוביל, אבל הוא משרד חברתי שבעבר ריכז חלק גדול מהתקציבים שהוקצו עבור עולי אתיופיה – גם עשרות שנים לאחר העלייה לישראל וגם עבור מי שאינו עולה חדש יותר, והיה אחראי לכמה מהנקודות הכאובות ביותר עבורם. עד 2016 ישבו כל התוכניות לעולי אתיופיה במשרד (חינוך דיור, תוכניות חומש), ורק אז הצליחו, בעקבות בעיות שונות וטיפול לא מספק, "לשחרר את האחיזה שלו בנו", כפי שהיא מגדירה.
כאן חוזרת שאלת המנהיגות: האם תצליח תמנו-שטה לרפא בקרב הקהילה שלה את הפצע שנקרא משרד הקליטה, ובמקביל, להפוך לשרת הקליטה של כולם?
לב הפצע הפתוח הוא העובדה שהותוותה מדיניות קליטה ייחודית לעולים מאתיופיה. הם היו ועדיין היחידים שמחויבים עד היום להתגורר במרכזי הקליטה במשך שנתיים, בטענה שהם נזקקים ליותר עזרה בהשתלבות ראשונית בישראל, וכן כתנאי לתהליך הגיור שעוברים העולים בשנים האחרונות. עולים ממדינות אחרות, לעומתם, רשאים להחליט אם הם רוצים להתגורר במרכז קליטה או לא, בהתאם לאם הם מחזיקים בבעלותם נכס.
ההבדלים הללו נושאים עמם פירות באושים: עולים נתקעו שנים במרכזי הקליטה, וחלק מהמרכזים הפכו סמל לעוני ואפליה. ב-2010 התחילו לעלות תלונות על קנסות שמקבלים העולים שמתעכבים לצאת משם, ובשנת 2015 פתחו עולים ממרכז הקליטה בקרית גת בשביתה נגד הפקרתם ונגד חשבונות מנופחים שקיבלו לדבריהם.
זה לא נגמר במרכזים. אם בשנות ה-80 וה-90 שיכנה המדינה את העולים מאתיופיה בערי פריפריה ובשכונות הומוגניות וכך יצרה ריכוזי עולים מוחלשים, בעשור האחרון מתקיימת מדיניות הפוכה, מפלה לא פחות. במטרה "לפזר" את ריכוזי העולים, סיפק משרד הקליטה לעולים שניסו לרכוש דירות מענקים קטנים וניסח מתווה לא ברור שכולל בתוכו גם רשימת רחובות בהם ניתן לקנות דירות לעולים מאתיופיה.
כלומר, עולים מאתיופיה יכולים לממש את מענק הדיור המגיע להם רק במקומות שנקבעו עבורם, בטענה של מניעת ריכוז, ובכך מקשה עליהם המשרד להתגורר ליד משפחותיהם או בסביבה מוכרת, או בקיצור – לגור איפה שהם רוצים. נוהל זה לא יצר פיזור, אלא להיפך. לפי נתונים של אגודת יהודי אתיופיה, ביפו ג' בשמונה השנים האחרונות שוכנו כ-500 משפחות עולות מאתיופיה.
כשאנו שואלות אותה על סופה לנדבר, שרת הקליטה הזכורה מכולן, הנחשבת לאחת האחראיות למדיניות המפלה של המשרד, תמנו-שטה מסרבת לדבר עליה. "אין לי עניין לדבר על סופה", היא אומרת, "או בכלל לחלק ציונים למי שהיו לפני. אני באתי לעשות תיקונים, להוביל מדיניות מסוימת, ואני בתקופה למידה. גם לא רציני ששר חדש יגיד מה הרפורמות שהוא הולך להוביל. תנו לי לצלול לשטח, ללמוד למשל מה קורה עם עולי צרפת, מבינה שיש שם אתגרים עם ילדים שהוריהם חוזרים לצרפת, וכמו שאנחנו יודעים – הבירוקרטיה בישראל קשה.
"יש מרכזי קליטה, יש מקבצי דיור שיש בהם 13 אלף זקנים, חיילים בודדים זה מאוד בנפשי. בשיטת העבודה שלי אני צוללת עד רמת התכניות, בודקת ניצול תקציבים, איך אפשר לייעל כתובות ושיהיה מינימום סרבול לאזרח או לעולה".
ביום ירושלים האחרון, הוא יום העלייה דרך סודן, הוזכר שוב הציטוט לפיו עולי אתיופיה הם השחורים היחידים ש"הובאו למדינה מערבית" שלא בשלשלאות. מזל ביסהוור כתבה אצלנו נגד התפיסה הזו. מה דעתך?
"האמירה הזו צרמה לי. הדיון לא יכול להישאר ברמה השטחית של מדינת ישראל שרק טופחת לעצמה השכם. הגיבורים האמיתיים של מבצע סודן זה אנחנו, ולקח לנו המון שנים להבין את זה. גם ההורים שלנו שמרו על שתיקה, קשה לקלוט אילו תעצומות נפש נדרשו לכך. מה שעברנו אי אפשר להסביר במילים, ומדינת ישראל צריכה לזכור ולהזכיר לא רק את גיבורי המוסד, אלא את חוסר האחריות של מנהיגים שפלטו שיש הסכמים סודיים עם סודן.
"אני עצמי שילמתי את מחיר פליטות הפה האלה, כילדה בת שלוש, כשהמבצע הופסק ואמא שלי נשארה מאחור גוססת עם שתי אחיות שלי. התמזל מזלי והיא עלתה בסוף, אבל מה עם האחרים? למדינת ישראל היתה חובה להעלות אותנו כי זה הבית היהודי לכל יהודי העולם וזו הסיבה שאנחנו כאן, ואין לה קשר למה שהביא את השחורים לארה"ב. היא תוכל לטפוח לעצמה על השכם רק כשניקח את מלוא האחריות לתקן את כל העוולות".
הסיפור של נהג האוטובוס
תמנו-שטה, עורכת דין במקצועה, עיתונאית עד שהחליטה לעבור לפוליטיקה בעקבות פניה של יאיר לפיד, מייחסת חשיבות עצומה לעבודה בוועדות הכנסת. היא מאמינה במציאת פתרונות לבעיות גדולות ממדים – כמו אפליה וגזענות – בחקיקה, בתקנות, על ידי שליטה בסעיפי סעיפים, תקציבים והצבת מדדים מדויקים לבדיקת כל מערכת ושינוי. לדבריה, "צריך לברך על כך שהנושא של הקהילה שלנו הוא בקונצנזוס אצל הדרג המדיני, השרים והנשיא. אחד הנושאים הבודדים שיש לגביהם הסכמה".
בקלילות של חברת קואליציה מדלגת השרה מעל השאלה לגבי הפער העצום שבין ה"קונצנזוס" הקיים (אכן, רשמית גרוע יותר להיות ערבים או מבקשי מקלט), לבין המצב בשטח. "איך זה שיש היום בהרבה משרדים תקן לממונה למאבק באפליה בגזענות, ושיש סיוע משפטי חינם?" היא שואלת, ועונה: "זה התחיל בסיפור של ילדה קטנה, אתיופית, מאזור ירושלים, שעלתה לאוטובוס והנהג קרא לה כושית.
"זה היה ב-2013 , האמא פנתה אלי, אישה שלא ידעה מילה עברית, ואני דרשתי שהמדינה תממן את המשפט שלה. גזענות זה לא עסק פרטי של אף אחד. ממש דחפתי את זה, והסיוע המשפטי של משרד המשפטים עשו עבודה מצוינת, הם קיבלו תוך זמן קצר פיצוי של 30 אלף שקל והתנצלות, והאמא היתה מאושרת. אז עלה לי הרעיון, שצריך סיוע מהסוג הזה. ב-2018 נכנס לתוקפו החוק בנושא.
"לפני שנה היה לנו כנס של כחול לבן. יש את הצעירים של המפלגה, ולקראת סוף האירוע באה אלי אחת מהם, אתיופית, חמודה, אומרת לי 'רציתי להגיד לך תודה'. שאלתי על מה, והיא אמרה 'את עזרת לאמא שלי'. אני שואלת שוב במה, והיא לא עונה, ואז היא אומרת, 'אני הייתי אז בכיתה ג', ונהג האוטובוס דיבר אלי לא יפה'. והנה היא. היו לי דמעות בעיניים".
"איפה הפעילים כשמכבים את המצלמות?"
אחד הכלים המרכזיים שנוצרו בחמש שנות המאבק האחרונות היה ועדת פלמור בראשות אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים דאז, שהביאה להקמת היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות, בראשה עומד עו"ד אווקה (קובי) זנה. לדברי תמנו-שטה, עם כל הביקורת האדירה שקיימת בקהילה על כל גוף שכזה, הדרך היחידה היא עבודה בתוכו. "ברור שצריך יותר שיניים", היא אומרת, "אבל בסך הכל הוא עושה עבודה טובה. ברור שהיחידה הזו צריכה יותר שיניים".
העבודה בוועדות הכנסת נושאת פרי לדבריה: "הלכתי ובדקתי למשל נתוני חינוך מיוחד. 600 ילדים יוצאי אתיופיה כל שנה בחינוך מיוחד – איך זה יכול להיות? אחרי שנה הורידו מאה? יופי, זה לא מספיק. היעד שלכם זה להביא את יוצאי אתיופיה מ-54 אחוז זכאי בגרות ל-64 אחוז. יש בשכבה רק ארבעה ילדים שעושים מתימטיקה 4-5 יחידות? אני שמה להם יעד. ב-2016 ראיתי שיש בישראל 300 מורים יוצאי אתיופיה. שמנו יעד של 600 – האם יש היום 600? עדיין לא, אבל יש יותר מ-300. את שמה את סדרי העדיפויות שלך בפני פקידים, ומציפה את הבעיה עם כל הקושי".
היא לא חוסכת ביקורת מפעילי השטח של המחאה, שוב ושוב שואלת "איפה הם נמצאים כשמכבים את המצלמות", ומדברת על תקציבי הענק של הארגונים לטיפול בעולי אתיופיה – שלדעתה אינם מופנים למקומות הנכונים. כך למשל, היא זוקפת לזכות המאבק נגד אלימות משטרתית את הנכונות של המשטרה לסגור תיקים לבני העדה האתיופית, שלדבריה לא מומשה רק בגלל שאנשים לא פנו, והיא יוצאת נגד הארגונים שלטענתה לא עודדו אותם לעשות כן. היא מתעלמת מהעובדה שבשטח עומדים קריטריונים מורכבים למחיקת תיק, וכמובן משבר אמון קשה של צעירי הקהילה עם המערכת.
בדקנו: על פי נתוני אגודת יהודי אתיופיה והקליניקה המשפטית לרב תרבותיות, 85 אנשים הגישו בקשות, רק 30 מהם בכלל עומדים בקריטריונים, ו-20 קיבלו מענה חיובי. 75 אחוז בכלל לא מתאימים למתווה.
תמנו-שטה: "20 מתוך 80 זה לא מספיק, אבל זה יפה. צריך להמשיך לעבוד, זה ברור".
את מדברת על אחריות של הקהילה, אבל זה לא הסיפור כאן.
"זה צריך להיות משולב. לתת כמה מענים, לכל המקרים, וגם לתמרץ את חברי הקהילה שיגישו".
אפילו בבעיית העלאה הפלשמורה (שארית יהודי אתיופיה) – שהיא מתכוונת לטפל בה על ידי סגירה מוחלטת של המחנות באתיופיה לאחר קבלת החלטה חד משמעית ופרטנית לגבי זכאות עלייה – היא רואה אחריות מסוימת לא רק למדינת ישראל, אלא גם לקהילה.
"אם לוקחים אחריות אמיתית, יש לנו היום הון אנושי בכל תחום", אומרת תמנו-שטה, "אבל רבים עדיין עוסקים בהישרדות, או בעודף אקטיביזם חברתי והפגנות. איפה היכולת להתכנס בחדר ברצינות, כל אחד שמגדיר את עצמו מנהיג, לבוא עם פתרונות וללכת איתם לכנסת? אנחנו הדור הבוסרי הזה שפורץ את הדרך, אבל לפעמים נדמה לי שהדור הבוגר, של הקסים וההנהגה הקודמת, עשו את זה טוב מאיתנו.
"אף אחד מאיתנו לא נהנה מההפגנות, לכולנו הלכו ככה שלשה או ארבעה חודשים מהחיים – אבל כשזה נגמר יצאנו עם קונצנזוס שצריך לתקן. עכשיו בואו נמנף אותו. להיות חברה בממשלה זו עמדת ההשפעה הגדולה ביותר, עם כל החסמים הקיימים שאנחנו מכירים, ואני אצטרך לנצל את הפוזיציה".
גילוי נאות: אפרת ירדאי היא יו"ר אגודת יהודי אתיופיה