נזכרתי לפני כמה ימים כיצד בתחילת שנות הייצוג שלי בבתי המשפט, לפני שנים רבות, נתקלתי בשעות אחר הצהריים, עת החלה משמרת הערב של בית המשפט – משמרת שאליה התנקזו כל המקרים הקשים ביותר והנעלמים מן העין – באישה עם הליכון, כבדת משקל באופן קיצוני, שבעניינה התנהלת חקירת יכולת בפני כבוד ראש ההוצאה לפועל, בשל חובה לחברת שידורי הלווין.
ראש ההוצאה לפועל חקר אותה ביחס למצבה הכלכי. נכון שאין מלאכה שמביישת את בעליה, אבל בהיותי צופה מכורח בדיון, חשתי בושה עמוקה נוכח השאלות האישיות והעובדה שכולנו, באי האולם, נאלצנו לשמוע על הוצאותיה, כך וכך למזון, וכך וכך לתרופות, וכאילו לא די בכך, פנה אליה השופט באלו המילים: "תסביר לי הגברת, מדוע שידורי לווין אינם מותרות לדעתה?" במו עיני המצועפות ראיתי כיצד אותה אישה הסתובבה וחיפשה את הגברת שעליה דיבר השופט. בעיני עצמה לא היתה האישה, בטח ובטח בשעת אחר הצהריים, כאשר ערפילי רחוב ויצמן חדרו מבעד לחלון מכוסת טביעות האצבע של בית המשפט, גברת כלשהי, וספק רב אם אי פעם ראתה בעצמה גברת.
התנהלות כבוד ראש ההוצאה לפועל, ששימש כזרועה הארוכה של חברת שידורי הלוויון, להלן "הנושה", בוודאי לא תרמה בכהוא זה לתחושתה. רק השפה, מצוחצחת ובגוף שלישי, רחוקה ומרוחקת ככל שניתן מחייה הדלים של האישה, להלן "החייבת", הרחוקים מרחק שנות אור מחייו של השופט, שימשה כתפאורה פומפוזית לאירוע המביש.
208 ימים נשמע טוב יותר משבעה חודשים
נזכרתי במקרה הזה, שעה שקראתי את פסק דינה של כבוד השופטת סיגל דומיניץ סומך מבית משפט השלום בתל אביב, שניתן לפני כמה ימים בעניינו של תובע דראפורי, שלמרות היותו זכאי לתעודת זהות, כך על פי החלטת הרשויות, הושם במתקן המשמורת והכליאה "חולות" למשך 208 ימים, שזה בשפת העם שבעה חודשים תמימים, משהו שפסק הדין נזהר מלומר, כי 208 ימים גורם להרגשה יותר טובה מאשר שבעה חודשים, שזה כמעט הריון, שזה כמעט שנת לימודים שלמה בניכוי חופשות וחגים, שזה פשוט המון.
המון היא מילה שלא יעשה בה שימוש בפסק דין. המון זו מילה שיש בה הפגנת רגש, ובית המשפט נמנע מהפגנת רגש, לא רק בפסק הדין הזה, אלא במרבית הכרעותיו. למרות יחסי הכוחות והפער בין מבקש המקלט הדארפורי לבין משרד הפנים, בין צבע עורו, תלישותו, היותו מוקצה מחמת מיאוס, גנב גבול, מסתנן ועוד מחמאות, לבין שומרי הסף של מדינת ישראל, כלומר משרד הפנים, עדיין נטען כלפי מבקש המקלט, זה שהושם שבעה חודשים במתקן הכליאה חולות, כי היה לו "אשם תורם" ולא סתם אשם תורם – אלא כזה העולה לשיעור של 100 אחוזים.
כלומר, טוענת המדינה, כי גם אם יקבע כי התובע נכלא באופן רשלני ונגרם לו נזק, הנזק שלו נגרם לו בשל התנהגותו שלו במידה כזו שכל נזק שיקבע, הרי הוא מבוטל ובטל בשל תרומתו שלו ובלשון המדינה: "הנתבעת טוענת, כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי העולה כדי 100% בגין הימנעותו במשך השנים מלפעול לקבלת אשרת הקבע לה היה זכאי משנת 2007. נטען, כי התובע נמנע מלעמוד על זכויותיו ולא פעל לתקיפת ההחלטות המנהליות שניתנו בעניינו באותו מועד ואם היה עושה כן, הייתה נמנעת השמתו במתקן חולות ובגררה נזקיו הנטענים".
בלי להתבלבל, או אולי לחוש מועקה לבבית קלילה, טוענת המדינה כי במידה ויחייב אותה בית המשפט בסכום כלשהוא הרי ששומה עליו: "מכל סכום שיפסק, יש לנכות את אשמו התורם המכריע של התובע וכן את ההוצאות שנחסכו מהתובע בתקופת שהייתו במתקן חולות בגין מזון, דיור, שמירה, טיפול רפואי, תרבות ודמי כיס ושהוענקו לו בזמן שהייתו במתקן".
"היא ריססה וצעקה מסתננים החוצה – כי זה מה שההסתה של שפי פז מייצרת"
אירוע לציון יום האישה במרכז לנשים אריתראיות בדרום תל אביב נקטע הערב על ידי אישה שהתפרצה למקום וריססה את האורחים בגז פלפל. מפגינים בהובלת שפי פז הפגינו בחוץ: "אכן באנו להרוס את האירוע; האישה שריססה היתה חוסה מהמעון לנשים בסיכון שנמצא בבניין. היא נכנסה ללחץ כי חשבה שמצלמים אותה"
"שמעת את החדשות היום? לא מגרשים אותנו, שינו את ההחלטה"
שר הפנים החליט ברגע האחרון לעצור את תוכנית הגירוש של אזרחי קונגו החיים בישראל. "חיינו בלימבו עד עכשיו, היום אפשר קצת לנוח ולשמוח", אומרת ז'ולי וואביווה, עמה נפגשנו בנובמבר. מגישות העתירה נגד הגירוש: "צר לנו שמלכתחילה היה צורך בהגשת עתירה לביטול החלטה שהיה ברור שהיא חפוזה ומסוכנת"
באתר זה, אך לא רק בו, נכתבו אין ספור מילים על המזון הדל שמוגש לסועדים בחדר האוכל המדכא, בלב סוף העולם, במתקן המשמורת חולות, וכאילו לא די בכך – האם בנוגע לכליאת שווא של אדם במעצר או בבית כלא, היתה טוענת המדינה כי יש לנכות את הסכום שנחסך ממנו עבור תשלום שכר דירה? נדמה כי הרשות שנוטלת לעצמה המדינה בטענותיה כלפי מבקשי מקלט ואוכלוסיות מוחלשות אחרות, אינה יודעת גבולות.
אני שואלת את עצמי, מה היא אותה תרבות שצרך מבקש המקלט במתקן המשמורת? האם מדובר בתזמורת צה"ל, במופע של "סל התרבות" או בלהקת פופ מסודן? האם התגורר התובע בפרוייקט יוקרה שבו הוא ביקש לשכור שירותי שומר לבניין ולכן עליו לשאת בהוצאות השמירה? כמה מוזר שהכליאה, שהסתברה כרשלנית ומזיקה, גוררת אחריה, לפי המדינה, גם תשלום עבור "הכל כולל" שעל פיו מבקש המקלט הרשלן שלא פעל ככל שהוא יכול שלא להכנס למשמורת, אמור גם לשלם עבור מזון, דיור, שמירה ושירותים רפואיים.
ואם נחזור לפסק הדין שניתן כאמור לפני ימים אחדים, כעמוד לפני סיומו המפתיע מציינת כבוד השופטת כך: "בנסיבות מקרה זה מצאתי כאמור להביא בחשבון בגדר מכלול השיקולים גם את אשמו התורם של התובע כאמור לעיל וחובתו, כחובתו של כל אדם לעמוד, חרף המגבלות, על זכות החרות הנשללת ממנו בזמן אמת".
רגישות מיוחלת
כמה הייתי שמחה אם בפקולטות למשפטים, בשנות לימודי ואף היום, היתה נלמדת התורה כולה, על חובתו וגם על יכולתו של כל אדם, חרף המגבלות, לעמוד על זכות החירות הנשללת ממנו בזמן אמת. אולם למגינת ליבי לא למדתי זאת ועד רגע כתיבת שורות אלו, כמה שהפכתי בו, נותר המשפט שכתבה השופטת לא ברור לי, ולמען האמת די מפחיד.
כמי שמחפשת בטקסטים משפטיים רגש ותמיד מתאכזבת, אבקש לבשר לקורא/ת כי למרות התוצאה המרעישה של פסק הדין, על פיה פוצה מבקש המקלט בסך של 175 אלף שקל, סכום יוצא דופן בנוף פסקי הדין מסוג זה, בייחוד למי ששייך לקאסטה השנואה כמעט על כולם, קיימת בכל זאת מילה אחת בכל פסק הדין הנטענת ברגש, מילה אחת בלבד, אולי גם היא מעידה חד פעמית של השופטת, אבל היא שם, וכך נכתב: "מצאתי לחייב את הנתבעת לשאת בפיצוי התובע בסך של 175,000 ₪. סכום זה הינו נכון להיום וכולל פיצוי בגין מלוא טענות התובע, לרבות בגין התקופה שעד לקבלת תעודת הזהות המיוחלת".
אולי לא במקרה, זו המילה האחרונה בפסק הדין. ואני, כמה אני מייחלת לעוד פסקי דין כאלו, אך כמו שמבקשים השופטים ב"כוכב נולד" – אם אפשר, עם יותר רגש.