יש משפחות שנחשבות "לא אטרקטיביות" לעובדים. מי לא אטרקטיבי? "בעיקר ילדים", עונה צימרמן תשובה שכבר יצא לי לשמוע לא מעט. "עובדים מעדיפים קשישים בודדים. למשפחות שחיות עם החולה הכי קשה למצוא עובדים". לעולם לא אשכח את העובד הראשון שהעסקתי שהסביר לי בפשטות כשהתפטר: "עדיף לעבוד עם קשיש, כי לא צריך לעבוד קשה ואף אחד לא אומר לך מה לעשות".
(מתוך "כמו רהיט שעובד אצלך בבית", מאת לינוי בר גפן)
מזה קרוב לארבעה עשורים שמגיעות לישראל מהגרות עבודה בענף הסיעוד, חלקן בעלות נסיון או הכשרה מקצועית בסיעוד ולחלקן זו הפעם הראשונה בה יפגשו קשישים סיעודיים ונכים הזקוקים לטיפול. למרות השוני ביניהן, בשלב די מוקדם לעבודתן בישראל משותפת לכולן ההבנה שמוטב לטפל בקשיש או קשישה סיעודיים מאשר לעבוד עבור משפחה עם הורה נכה או ילד נכה, ובזה לינוי בר גפן צודקת לחלוטין.
השאלה היא מדוע? האם עובדות שהגיעו לכאן מהקצה השני של העולם, שילמו דמי תיווך מופקעים בשווי אלפי דולרים לחברות כח אדם תמורת אשרת העבודה בישראל, ומנסות להבטיח את עתידן ואת עתיד ילדיהן פשוט לא אוהבות משפחות וילדים? האם הן עצלניות כמו שמכנים אותן מעסיקים רבים? אולי סתם מפונקות?
לאחר למעלה מעשור של עבודה עם מטפלות סיעודיות ואלפי שיחות פנים אל פנים עם עובדות פיליפיניות, הודיות, סרי-לנקיות, מולדוביות ונפאליות, נדמה לי שהתשובה קשורה יותר לאופן בו תופסים אותן מעסיקים, ולא לעובדה שמדובר במשפחה עם ילדים ולא בקשיש סיעודי. החפצת המטפלות הסיעודיות, כשם המאמר של בר גפן, היא המקור להעדפת הקשישים של העובדות. כלומר – אל תאמר מטפלת, אמור חפץ, "רהיט" או מכשיר שטוב ונחוץ רק כל עוד הוא פועל.
היה לי קר מאד בלילה
כך סיפרה מ', מטפלת סיעודית מהפיליפינים: "בבית יש שלושה חדרי שינה וסלון, ש' ושני ילדיה ישנים בחדר השינה, ולי אמרו לישון בסלון על הספה, בלי שום פרטיות, כי אין מקום… הבגדים שלי היו בתוך ארגז ומזוודה אחת שהיו בחדר של ש'. היא התלוננה שהבגדים שלי עושים לה בלאגן, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר כי לא היה לי ארון. כשישנתי בסלון היה לי מאד קר בלילה, ש' לא הרשתה לי להדליק את החימום כי זה עולה הרבה כסף ונתנה לי שמיכה אחת שלא הספיקה לי, כשאמרתי שעדיין קר לי ש' נתנה לי כרית חימום לחמם במיקרו ולישון איתה…
"ש' אמרה לי שחלק מהחוזה שלי הוא גם לכבס עבור הילדים שלה ולנקות להם את החדרים. אמרתי לה שזה לא חלק מהחוזה שלי ואני צריכה לעשות הכל רק עבורה, אבל היא התעקשה שזה חלק מהתפקיד. ש' כל הזמן אמרה לי 'את העובדת שלי, אני משלמת לך הרבה, הזמן שלך הוא שלי'. בכיתי הרבה בבית".
התיאור של מ' הוא לא חריג ובמהלך השנים שמעתי גרסאות שונות שלו מפי מטפלות רבות. מרבית העובדות שמועסקות אצל משפחות עם הורה נכה או ילד נכה מתארות את עבודתן באופן דומה – השכמות, השכבות, החלפות, האכלות וטיפול בילדים, נקיון שוטף של כל הבית, כביסה עבור כל בני המשפחה, בישול לכל המשפחה (ולעיתים גם למשפחה המורחבת), טיפול בחיות המחמד בבית, גינון אם יש צורך, בייביסיטר לתינוקות ופעוטות כשצריך.
כמו רהיט שעובד אצלך בבית
איך אנחנו מתייחסים אל העובדים הסיעודיים, כמה אנחנו משלמים להם ואיזה מערכת יחסים נוצרת בין מטופל שהוא גם מעסיק למטפל שהופך לעובד שחיי אצלך בבית. ולמה גם כאן המדינה מפקירה את הזירה לכוחות השוק שמחלקים בנדיבות אגרופים לשני הצדדים? מחקר חדש שופך אור על היחסים הסבוכים של העולם הסיעודי
כל זה לפני וללא קשר לטיפול הסיעודי באדם שעבורו הגיעה העובדת לבית. מטפלות שמועסקות עבור ילד נכה מספרות כי לרוב את הטיפול עצמו מבצעת האם, ותפקידן הוא לפנות את האם מכל המטלות האחרות הכרוכות בניהול משק בית וקיום חיי משפחה, גם כאשר המשמעות היא שהן נדרשות לבצע באופן יום יומי מטלות שבכל בית אחר בו לא מתגוררת מטפלת זרה, מבצעים אנשים שונים, ולרוב בתשלום שעתי גבוה, כמו בייביסיטר, מנקה, גנן וכיו"ב.
כמובן שלא כל המשפחות נוהגות כך כמו שלא כל הקשישים הם חולים סיעודיים מורכבים, אך החוויות הקשות והיחסים עם המשפחות שמתארות עובדות רבות מובילות לכך שחברותיהן יבקשו להימנע מראש מעבודה מסוג זה כל עוד הן יכולות. כשזהו מצב הדברים, כבר לא ממש מפתיע היחס לו זוכות העובדות המועסקות עבור משפחה שלמה, כמו שהיטיבה לתאר יעל ממאמרה של בר גפן: "אם אחשוב עליו כעל אדם אמיתי, אצטרך להכיר בזה שאני חיה בבית עם מישהו זר". עבורה קל יותר לא להכיר בכך, להתייחס למטפלת כעוד מכשיר שנועד לסייע לבני המשפחה כמו מכונת הכביסה או שואב האבק, ולפעמים אפילו להשליך עליה את הקשיים איתם היא מתמודדת רק כי היא שם וכי אפשר.
להבריש ולצחצח שיניים לכלב
אם לרשימת המטלות האינסופית והיחס לו זוכות המטפלות נוסיף את העובדה שתמורת כל העבודה הקשה, לעיתים כמעט ללא שינה, הן משתכרות שכר מינימום בלבד, גם לא נופתע שהן מעדיפות לעבוד כמטפלות בקשישים. ושלא נתבלבל לרגע – הטיפול בקשיש סיעודי הוא קשה מאד, לעיתים קשה פי כמה מטיפול בנכה צעיר. אזכיר למשל את האלימות הקשה ממנה סובלות המטפלות בחולי אלצהיימר בשלבים מתקדמים, הקושי הפיזי והאחריות הכבדה בלשאת קשיש לשרותים, למקלחת או למיטה תוך שמירה עליו שלא יפול או יחליק, המאמץ הרב בהחלפת חיתול לקשיש שמתנגד ונאבק תוך כדי, הבדידות האיומה הכרוכה בחיים בין ארבע קירות עם אדם אחד שלעיתים כלל אינו מתקשר או מגיב, יום יום, 24 שעות ביממה, כשאת עבורו אם, בת, נכדה, רופאה, אחות, מנקה, מבשלת וחברה.
למעשה לא באמת משנה מי המטופל, עבודה כמטפלת סיעודית היא אף פעם לא פשוטה ותמיד לא מתוגמלת כראוי. זוהי הסיבה שמידי שנה נכנסות לישראל עוד ועוד מטפלות סיעודיות שהן מהגרות עבודה, וכלל לא ניתן למצוא עובדים או עובדות ישראלים שמוכנים לעבוד בתחום. עם כל הקושי שמתארות העובדות, כמעט תמיד יבצעו את העבודה תוך כבוד למטופל, הערכה לזכות שנפלה בחלקן לעבוד כאן ולהשתכר את שכר המינימום הישראלי, מחוייבות לתפקיד שנטלו על עצמן ותחושת אחריות כלפי המטופל הסיעודי.
נדמה כי לעיתים ההבדל המשמעותי בין טיפול בקשיש לבין טיפול במשפחה הוא היחס לו הן זוכות מהמעסיק ומשפחתו, הכרה בעבודה הקשה ובסיוע שהן מעניקות אל מול זלזול, החפצה, או התעלמות מוחלטת. יותר מזה, כאשר היחס מהמטופלים ומשפחותיהם, אלו שהכי זקוקים למטפלות, הוא כמו לחפץ, מה הפלא שהמדינה מרשה לעצמה לאסור עליהן לנהל מערכות יחסים זוגיות ולחייב אותן לעזוב את הארץ אם חלילה העזו להתאהב? הרי למכשיר אין רגשות, הוא עובד ועובד ועובד, וכשמפסיק לעבוד, מביאים אחר במקומו.
ס', מהגרת עבודה מסרי-לנקה, מתארת את עבודתה עבור מעסיקה נכה: "ט' (המעסיקה) מתגוררת עם בנה בן ה-6 ואחיינה. התגוררתי בחדר שהיה פעם מרפסת קטנה… בלילה הראשון ט' אמרה לי שאנוח, וישנתי כל הלילה. יום למחרת הסבירה לי מה עלי לעשות בבית – לקום בכל יום בשעה 6:00 ולהיות מוכנה לעבוד בשעה 6:30 – להכין לה קפה, להעיר אותה, לעסות לה את הידיים ולקלח אותה, ולעזור לה להתכונן לעבודה. בשעה 8:00 להעיר את הבן שלה, להכין לו שתיה וארוחת בוקר לבית הספר. בשעה 9:00 צריך לקחת אותו לבית הספר. כשאני חוזרת מבית הספר צריך לנקות את כל הבית ולדאוג לכביסה. אחרי הנקיון, בסביבות השעה 14:00, להתחיל לבשל. ב- 16:00 הבן חוזר הביתה ואז אני צריכה לקחת אותו לחוגים ברגל או באוטובוס. חוזרים אחרי 18:00, ואז אני ממשיכה בטיפול ב-ט' ונשארת צמודה אליה עד שהיא הולכת לישון, בסביבות השעה 23:30-24:00 בלילה.
"תוך כדי אני מטפלת בבן – מקלחת אותו, ארוחת ערב, להתלבש וללכת לישון. במהלך היום אני צריכה גם לטפל בכלב של ט', להוציא לטיולים, להבריש לו את השיער וגם את השיניים בכל יום…. ט' לא ישנה רצוף בלילות. היא מתעוררת לפחות פעם בשעה, לפעמים יותר. היא מצלצלת בפעמון בכל פעם שהיא מתעוררת ואני ניגשת אליה בכל פעם. בלילות אני לא מסוגלת לישון בכלל. אמרתי לה שאם אני צריכה לעבוד בלילה אני חייבת לנוח במהלך היום ולא יכולה גם לטפל בבן שלה ובכלב. ט' אמרה שזה בלתי אפשרי, ושאני צריכה לנוח בלילה בין ההתעוררויות… הסברתי לה שלא מספיקה לי שינה של 4-5 שעות בלילה, אני סובלת מכאבים וזקוקה למנוחה. ט' אמרה שאם היה לי תינוק, הייתי צריכה גם להתעורר כל הלילה ולהמשיך לעבוד ביום, אז אצלה זה אותו דבר. היא גם אמרה לי שהגוף שלי יתרגל לזה עם הזמן, ואני אוכל להמשיך לעבוד ללא שינה".
אין ספק שלהיות הורה נכה או הורה לילד נכה דורש המון סיוע, סבלנות ואמון בזולת, וכרוך בדאגה ותחושת אחריות תמידית. אין גם ספק שהצורך במטפלת שתסייע הוא אמיתי וכנה, ודאי אם ההורה מעוניין ומסוגל לצאת לעבוד כדי לממן את הטיפולים הרבים להם הוא או ילדו זקוקים. ודאי שאין כל ספק שהמדינה חייבת להתעורר ולהתחיל לסייע למשפחות. להגדיל את קצבאות הנכות והסיעוד, להקל במיסים ולסייע בניוד, הנגשה ומסגרות יום מתאימות. עם זאת, דבר אחד בטוח – להפוך מטפלת סיעודית למטפלת, מבשלת, מנקה, כובסת, בייביסיטר, דוגווקר, שעון מעורר ומדיח כלים, תוך שנוטלים ממנה את אישיותה ואנושיותה, זה לא הפתרון.
הכותבת היא חברת הועד המנהל ב"קו לעובד", לשעבר מנהלת תחום הסיעוד בעמותה