אם הייתי יכולה פשוט להעביר את כל מה שלמדתי, לכל מי שמתעוררים בתקופה הזו בפעם הראשונה – הייתי עושה זאת, ולו רק כדי לחסוך את הכאב, ואת החלקים המיותרים של המאבק.
אבל אני לא יכולה, לא בלי מילים. הנה עשר תובנות וכלים לאקטיביסטים המתעוררים, שלומדים על בשרם אינספור שיעורים בתקופה הזו.
א. אדרנלין. ברגע שיוצאים לרחובות האדרנלין עולה – מחוויית הביחד, ההתרגשות, הפעילות הפיזית המוגברת, הפחד לעיתים, ברגעים אחרים התרוממות הרוח. לרחוב יש דינמיקה משלו, האנרגיה של הרבה אנשים ביחד. זה אומר שהאנרגיה שלכם גבוהה, שקשה להירדם, וזו תחושה שהיא כמעט ממכרת. תופעת לוואי של האדרנלין היא תחושת ריקנות ביום שאחרי. נפילת מתח, שיכולה להרגיש כמו דכדוך, אפילו פחד מהיעדר הדבר הזה.
מה עושים? הדבר הראשון הוא להבין – אתם על חומר שנקרא אדרנלין, מנה מוגברת מאד ממנו. קשה להוריד את הקצב, לוותר על התחושה, ויהיו ימים של דאון. זה טבעי, לא להיבהל מזה, החיים הם מסע של חיפוש איזון. קחו נשימה כשחוזרים הביתה, קחו זמן לעצמכם בין לבין. תזכרו שמה שאתם חווים עכשיו זה לא סוף. זו התחלה. התחלה של התעוררות.
ב. ריחוק מהסביבה:
אם הגעתם למצב שבו קשה לכם לדבר עם חברים ובני משפחה קרובים שלא לוקחים חלק במהלך שאתם מובילים – זה אומר שאתם עמוק בפנים. החיים מתחלקים פתאום למה שקורה בהפגנות והזמן ה"מת" ביניהן, למי שעכשיו הוא הכי קרוב לכם בעולם, לכל מה שהיה לפני.
סביר להניח שאין לכם כוח וזמן להסביר את עצמכם, אולי אתם אפילו נוטרים טינה קלה לקרובים אליכם ביותר – מרגישים שהם לא מבינים אתכם, שהם שופטים אתכם. אולי אתם שופטים אותם על שהם במקום אחר. כל שאלה של מישהו שלא בדיוק מבין, אפילו של הורה דואג בסגנון "מה יהיה איתך?", יכולה להביא לפיצוץ.
מה עושים? לאנשים הכי קרובים אלינו יש תפקיד מהותי בחיינו, ומרחבי תמיכה אישיים הם דבר כל כך חשוב, גם כשנראה שמתרחקים מהם ויוצאים לדרך אחרת. תלמדו לבקש עזרה, לבקש מרחב שמקשיב. במקום לכעוס על האנשים מהעולם "הישן" שלכם, מלפני שיצאתם לרחוב, בבקשה תאמינו לי שיש אפשרות טובה מאד שהתפקיד שלהם לא רק שלא נגמר, אלא מתחיל. יש אנשים בחיים שאוהבים אתכם ורוצים בטובתכם בלי קשר לזהותכם החדשה כאקטיביסטים. תתנו ותבקשו אהבה – ומנסיוני כמעט תמיד תקבלו אותה.
ג. שחיקה:
השחיקה – עייפות, ריקנות, הרגשה שאין מה לתת עוד – היא חלק בלתי נפרד מהאקטיביזם, תופעה הגיונית לגמרי של הוצאת אנרגיה לא סבירה בצורה אינטנסיבית כל כך. כעס, תסכול, תחושה של התקעות במקום. אין כבר כוח, מתים להאט, אולי לחתוך (או לפחות כך נדמה), אבל מרגישים אחריות, את כל כובד העולם מונח עליכם.
מה עושים? באופן חד משמעי, מותר לכם להישחק וגם להאט ואפילו לחתוך. מותר לקחת רגע לעצמכם, או שניים או שלושה או תקופה. זה מירוץ של שליחות ושליחים, אקטיביסטים אהובים שלי, וזה אומר שאם אתם מקריבים את האהבה שבכם, את החיוניות ואת ההשראה, ומה שמניע אתכם כרגע זה כוח האינרציה והזדהות – אתם כבר בתוך השיטה. השיטה הכובלת הזו, שנמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו.
אתם חייבים לדאוג לעצמכם, איש ואישה לנפשו ולנפשה. אסור שהאקטיביזם יבוא על חשבונכם. רוצים עולם של תיקון? זו ההזדמנות לתקן גם את עצמכם.
ד. עצות:
ברגע שהפכתם לפעילים מוכרים, ולו מעט, ים של אנשים יגיעו אליכם עם עצות. הרבה מהם מבוגרים מכם, מנוסים, רוצים לתת ממה שלמדו, להגיד לכם מה לעשות ואיך. יותר מכל הם מבקשים להסביר לכם את מה שאני מכנה ה"ככה זה" של השפה הפוליטית, לחסוך לכם תהליכים, וללמד אתכם להשתמש בשפה "של הגדולים".
לפעמים זה יותר מדי. האינטואיציה שלכם מבקשת משהו אחד, והקול הזה שמגיע מבחוץ משתיק אותה. לפעמים גם אתם משתכנעים ש"אולי יש משהו שאני לא רואה" – גודל השעה, והמבוגרים שמכירים כבר, והם יגידו לי איך, כי אחרי הכל אני רוצה להצליח, לטובת כולם. ומצד שלישי, הלב מושך לשם. הראש מתחיל לעשות סלטות.
מה עושים? תקשיבו ללב, לאינטואיציה שלכם. המסע לתיקון חברה הוא מסע ארוך. יש הרבה מאוד תובנות שעוד יגיעו בהמשך, אחרי שהרחובות ישנו שוב צורה וההתעוררות תחפש את התשובה לשאלה "מה עכשיו?". קשה מאד לקצר תהליכים, אל תתפתו למוכרי הקיצורים ובטח לא למבט הריאליסטי, אולי קצת עייף, לפעמים ציני, של אלה ש"כבר ראו הכל". הקול שלכם חשוב, אל תוותרו עליו.
ה. "לצופף את השורות":
מתחילת הקורונה, הסגרים והמאבק, נמצאים ברחובות המון אנשים, מסיבות שונות. קבוצות קמות, מתפצלות, אינטראקציות נבנות ומתפוררות. לקבוצות השונות יש כבר היסטוריה ומשקעים זו עם זו. מאבקי אגו, אי אמון, וככל שאלה מתרבים, עולה הדרישה "לצופף את השורות" – להשתיק ביקורת, להימנע מהצפה של אי הסכמות עמוקות "לטובת המאבק".
מה עושים? איפה שיש השתקה של ביקורת – קורה משהו לא בריא. אל תדחיקו. תציפו. תפרקו בריתות שלא בריאות לכם, באומץ ובמהירות. תהדקו את הקשרים ותעבדו על תיאום ועל שיתוף פעולה עם הקבוצות שמדברות לליבכם. עתיד המחאה אינו תלוי בזה, ואפשר לפרק קשר בין קבוצות כשאין התמודדות אמיתית עם הפערים והמשקעים.
ו. כוח העל שלכם:
פשוט תבכו. זה מותר. תשחררו את האנרגיה שתקועה בתוך הגוף. בייחוד אם עברתם אלימות משטרתית, בטח ובטח אם נרמסתם בתהליך, והלב הפך קשה. הלב הוא כוח העל שלכם – שמרו עליו חי ואוהב ופתוח. אל תתנו לאף אחד לדבר על הלב שלכם כעל מכשול. הלב שלכם אינו אידיוט. הוא יודע את הדרך. ואם יש אפשרות לקבוע כמה פגישות של טיפול – כדאי מאד.
ז. הפרנויה:
שלב קשוח. זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך, אבל תחושת נרדפות היא מכשול קשה מאד. ראיתי אקטיביסטים נגמרים ככה. אם אתם מרגישים שאתם חיים בפחד שאינו מרפה – זה אומר שהגיע הזמן לקחת רגע.
לסמוך על אנשים זה דבר טוב, אל תשכחו את זה. אחת מהמטרות של מי שעומד מולכם היא לשחוק אתכם, ובעיקר את האמון שלכם באנשים ובטוב, את האהבה שיש לכם בלב. לגרום לכם לקבל את חוקי המשחק של אלימות ושל מחיר לכל דבר. זה לא המשחק שלכם.
ח. "מחיר גבוה"
יצאתם לדרך מכל מיני סיבות, כנראה שאחת מהן היא כמיהה למשמעות, חיפוש אחר הכוחות ויכולות ההנעה שלכם. הרצון שלכם לעשות משהו טוב, גדול מהחיים, לתת מעצמכם. לאפשר דרור למה שיש בכם, לצאת מהקווים ולגלות את נפלאות ההרפתקה.
אז כן, יש לזה מחיר. אבל יש מחיר גבוה גם לויתור על הכמיהה הזו. בחברה שלנו נוהגים להסתכל על "המחיר הגבוה" שמשלם מי שיצא לדרך – אבל לא מדברים על המחיר שאנו משלמים כשאנחנו מוותרים על מימוש הקול הפנימי שלנו.
ט. "איבדתי את הדרך"
"זו לא המהפכה שלי אם אני לא יכולה לרקוד בה" – אם אתם מרגישים לא יצירתיים, פועלים ומדברים כבר בתוך שבלונה, אם לרגע שכחתם לחלום, הגיע הזמן לחדש את קשר עם כל אלה. קחו דף או קובץ במחשב, ותכתבו לעצמכם: למה יצאתם לדרך, איפה אתם היום, איפה כואב, נסו להבין מה הלב מבקש ואיפה נמצא כרגע החלום שלכם.
בכל פעם שאתם מתבלבלים, תקראו את המילים שלכם.
י. תדבקו לטוב
מאבק מגיע לא פעם מכעס, מתסכול, מהרע. תדבקו לטוב. צאו לטיול רגלי וצודו רגעים של יופי, סיימו את היום בלהגיד תודה על שלושה דברים שקרו לכם, תעשו טלפון או תכתבו הודעה תומכת ומפרגנת למישהי או מישהו שמגיע לו. גם כשאתם יוצאים להילחם ברע – יש כל כך הרבה טוב.