אילן גילאון היה תמרור אזהרה לשמאל הישראלי כשם שגם היה כוכב התקווה שלו. השמאל הישראלי דחה את הדרך שסימן לו אילן גילאון, אך הוא לא ויתר. הוא נאבק כנגד כל הסיכויים, הפסיד, אך בהפסדיו יצר את החרך שדרכו חלחל הסוציאליזם אל השמאל.
אם השמאל היה מאמץ את דרכו של אילן, סביר שהוא היה מנצח, אבל השמאל העדיף להמשיך ולייצג את המעמדות המבוססים ולא לחבור למעמדות הביניים, הנמוכים, ששם ראה אילן את עתידו של השמאל.
בנכותו האישית ראה אילן את הסמל למצוקותיהם של כל בני האדם באשר הם. הוא, שכל חייו נלחם בגבולות שהציבה לו המציאות, ידע גם איך לפרוץ אותם.
מבחינתו המאבק להעלאת קצבאות הנכים היה רק פתיח להעלאת קצבאות כוללת, לשכר מינימום סביר, ובעצם גם הכנסה בסיסית אוניברסלית.
אילן ראה זיקת גומלין בלתי ניתנת להתרה בין שוויון כלכלי, שוויון לאומי, שוויון אזרחי ושוויון אנושי, לכן המאבק נגד הנאו-ליברליזם היה אצלו פן במאבק נגד הכיבוש, כשם שהמאבק לאזרחיות שווה לכל הישראלים היה רק ביטוי להכרתו בזכותם של כל האנשים לחיים הוגנים וראויים.
אילן בא מהפריפריה, ופעל בפוליטיקה התל אביבית של השמאל, לכן הוא נידון לחיי אופוזיציונר נצחי, אבל כשם שפרץ את גבולות נכותו האישית – כך קיווה שיוכל לפרוץ את נכותו המעמדית של השמאל.
אילן בא ממפ"ם, ובהמנונם של פועלי ציון שמפ"ם המשיכה את מורשתם, נאמר:
וְאִם גַּם נָמוּתָה אַגַּב חֲלוֹמֵנוּ,
אִם גַּם לֹא נִזְכֶּה הָבִיאוֹ לְקִצּוֹ –
אֲזַי אֶת הַדֶּגֶל נִמְסֹר לְאַחֵינוּ
וְהֵם שֶׁיָּבִיאוּ הָעָם לְאַרְצוֹ.
אילן נפטר אבל את הדגל שהוא הניח יש רבים שהתחנכו על ברכי רעיונותיו וימשיכו לשאת. זאת המחויבות לאילן האדם, אבל זהו גם הסיכוי היחיד של השמאל הישראלי.