בהשוואה למדינות אחרות, התכנית שהציג משרד האוצר להתמודדות עם משבר הקורונה מאופיינת בסיוע מזערי וקמצני לעובדים ולעסקים. ממשלות צרפת, קנדה, ניו-זילנד, אוסטרליה, דנמרק ואפילו ארה"ב נקטו במדיניות הפוכה: משיקולים של יעילות כלכלית וחוסן חברתי הן הודיעו על השקעה ממשלתית נרחבת כדי להיאבק ולבלום את המשבר, וסיוע נדיב למי שנפגעו ממנו.
נשיא צרפת, עמנואל מקרון, אף נסוג ממדיניותו הניאו-ליברלית הלוחמנית, והכריז כי "מה שהמגיפה הזו אומרת לנו, הוא ששירותי בריאות צריכים להישאר מחוץ לטווח ידם של כוחות השוק. לתת להם לנהל את הנגישות שלנו כחברה לתזונה, לבריאות, לתרבות חיים – זה טירוף".
תכניתם של נתניהו והאוצר מלמדת כי הם דווקא דבקים ב"טירוף" הניאו-ליברלי. בראיונות לערוצי הטלוויזיה במוצ"ש הדגיש נתניהו את דבקותו בתורתו של מילטון פרידמן, ותוך שלילת ההיגיון הקיינסיאני טען כי סיוע ממשלתי נרחב עתיד לחולל היפר-אינפלציה כמו בגרמניה בשנות ה-20, וכי מדיניות הסיוע של המדינות האחרות טומנת בחובה "סכנה גדולה". המשבר לא ערער את נחישותו של נתניהו להפקיר את החברה הישראלית לניהול כוחות השוק, על הנזק הכלכלי והפגיעה החברתית הכרוכים בכך.
"קונה של מוצא אחרון"
ההיגיון הכלכלי העומד ביסוד התביעה למעורבות ממשלתית נמרצת רחבה ותכנית סיוע רחבה כדי לצאת מן המשבר נדון בנייר עמדה ומאמרי דעה שפירסמו הכלכלנים עמנואל סאז וגבריאל זוקמן – תלמידיו ועמיתיו של תומס פקטי ומי שהיו הכוח האינטלקטואלי המניע בהפיכת הדיון ב"מס העושר", שהובילו ברני סנדרס ואליזבט וורן, לנושא מרכזי בפריימריז במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית.
מקרון: "שירותי בריאות צריכים להישאר מחוץ לטווח ידם של כוחות השוק. לתת להם לנהל את הנגישות שלנו כחברה לתזונה, לבריאות, לתרבות חיים – זה טירוף"
סאז וזוקמן התאימו את ההיגיון הקיינסיאני המוכר, באשר לתפקיד ממשלות בחילוץ המשק ממשברים כלכליים, למצב הנוכחי, הנובע מ"משבר בריאות, שאין לו שום קשר להחלטות עיסקיות והוא בר חלוף". לפיכך, יש לדבריהם צורך ב"סוג חדש של ביטוח חברתי-לאומי, המסייע ישירות גם לעובדים וגם לעסקים".
כדי למנוע את התדרדרות המשבר הנוכחי מ"מיתון חד מאוד וקצר לשפל כלכלי ממושך", מסבירים סאז וזוקמן, על הממשלות לפעול כ"קונה של מוצא אחרון". כלומר, "הן צריכות לממן את השכר ועלויות התחזוקה של עסקים שעומדים בפני סגירה". כך, עסקים שנפגעו יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם השוטפות במקום לפשוט את הרגל; ויוכלו להמשיך ולשלם לעובדיהם שכר במקום לפטר אותם; וכך ימנע הרס עולם העסקים והתעסוקה, והם יוכלו לחזור במהירות לפעילות עם חלוף המגיפה.
פער דיגיטלי חמור
הנסיבות הייחודיות של המשבר הכלכלי שגרמה מגיפת הקורונה מספקות נקודת מבט נוספת וחדשה לא רק לוויכוח המוכר בין קיינס לפרידמן, אלא גם למחלוקת בין חסידי מדינת הרווחה לתומכי מדיניות ההפרטה.
מקור המשבר הכלכלי הנוכחי הוא סכנת ההדבקה בנגיף הקורונה, ומבחינה זו כל אדם – עשיר, עני, שכיר, עצמאי, עובד או מובטל וכו' – הוא בעל ערך שווה. הצלחת ההתמודדות עם המגיפה מותנית ביכולתו של כל פרט לשתף פעולה עם הוראות רשויות הבריאות, יכולת שהיא תולדה של תנאים כלכליים.
כך למשל כעשרה אחוזים מן הישראלים, מרביתם מן השכבות החלשות, אינם מחזיקים בכרטיסי אשראי, המונע מהם להשתמש ברכישות מקוונות ואספקת צרכים אחרים הנדרשים לקיום ההרחקה החברתית. בשל כך שכבות אלו חשופות יותר להדבקה, שכן הן נאלצות להגיע לקניונים ומשתמשות לשם כך בתחבורה ציבורית, שצמצומה, מצד שני, פוגע ביכולתן לספק את צרכיהן הבסיסיים.
על הממשלות לפעול כ"קונה של מוצא אחרון". כלומר, "הן צריכות לממן את השכר ועלויות התחזוקה של עסקים שעומדים בפני סגירה"
ההרחקה החברתית מגבירה את התלות בשימוש באמצעים דיגיטליים, מהגשת טפסים לקבלת דמי אבטלה ועד למידה מרחוק. ואולם, כפי שמציינת גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי, "בישראל קיים פער דיגיטלי חמור" הפוגע בעיקר ב"אוכלוסיות מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית", דבר המעמיק "את הפערים החברתיים ופוגע בשוויון ההזדמנויות". בתנאי ההרחקה החברתית הפער הדיגיטלי מפקיר את האוכלוסיות החלשות, מאלץ אותן למצוא דרכים חלופיות להתמודד עימו, כלומר מקשה עליהן לקיים אותו.
רמת ההקפדה על מגבלות ההרחקה החברתית תלוייה אפוא ברמת הסולידריות החברתית. תלות זו משקפת את הפרדוקס המונח בבסיסה של החברה התעשייתית הבנויה על חלוקת עבודה, שגורמת לכך שככל שגדלה התלות בכלל – כן הופכת התודעה החברתית שלנו לאינדיבידואליסטית יותר. ואולם, מדיניות הממשלה – לאורך זמן ובמהלך המשבר – שוברת את הסולידריות הנדרשת.
לפיכך, היכולת – לפיכך גם הנכונות – לקיים את ההרחקה החברתית מקבלת איפיונים מעמדיים: האפשרות להמנע מהתקהלות הופכת לנחלתם של בעלי יכולת, שמספרם הולך וצונח ככל שגדל מספרם של מי ששכרם נפגע ועתידם הכלכלי הופך ללא בטוח. יתר על כן, משטרת ישראל, כך דווח, נערכת להתמודדות עם מצב שבו הלחץ הכלכלי ידחוף לאנשים במצוקה למעשי שוד וביזה.
הצלחת ההתמודדות עם המגיפה מותנית ביכולתו של כל פרט לשתף פעולה עם הוראות רשויות הבריאות, יכולת שהיא תולדה של תנאים כלכליים
בהעדר סולידריות, הדרך לכפיית ההרחקה החברתית וההסגר תהיה בהכרח על ידי צמצום המרחב הדמוקרטי, מה שיהפוך את סכנת המגיפה לאמצעי למאבק בדמוקרטיה, כפי שניתן ללמוד ממהלכי נתניהו בימים האחרונים. עולה, שבתנאי הגלובליזציה של הייצור והסחר – ולכן גם של התחלואה – הסולידריות החברתית והבטחתה על ידי מוסדות מדינת הרווחה, הופכות לתנאי לדמוקרטיה, כשם שהעדרן מוביל לשחיקתה ומסכן אותה.
בתנאי ההרחקה החברתית הפער הדיגיטלי מפקיר את האוכלוסיות החלשות, כלומר מקשה עליהן לקיים אותו
לא ניתן לייצר סולידריות באופן מיידי בתגובה למשברים. להפך, סולידריות הולכת ונבנית כתולדה של פעולה מתמשכת של מדינת הרווחה, וקיומה עשוי להקל על ההתמודדות עם המשברים.
בעולם של הגלובליזציה הניאו-ליברלית מציאות משברית אינה מצב חריג, להפך, היא מצב של קבע. בספרה "דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון", מתארת נעמי קליין כיצד ניצל הניאו-ליברליזם מצבי משבר כדי להשליט את משטר ההפרטה; ואולם ככל שהתבסס ההגמוניה הניאו-ליברלית כן הפך המצב המשברי – כתולדה של הגידול המתמיד באי-השוויון – למצב של קבע, המאפשר את המשך שלטונו הלובש צורה של פופוליזם.
הזלזול של טראמפ
התמודדות עם מגיפות דוגמת הקורונה דורשת שיתוף פעולה בין-לאומי, לכן ככל שהניאו-ליברליזם לובש צורה של פופוליזם כן פוחתת יכולתו להתמודד עם מגיפות, הן בשל ניוון מערכות הבריאות, והן בשל הפגיעה בשיתוף הפעולה הבינ"ל. כך דווח כי המשבר פגע בסולידריות של חברות האיחוד האירופי שכל אחת ממדינותיו הסתגרה בגבולותיה, למרות ששיתוף פעולה ביניהן היה יכול ליעל את המאבק במגיפה: לאור קריסת מערכת הבריאות האיטלקית, למשל, ניתן היה לטפל בחולים מאיטליה בבתי חולים בגרמניה, ועוד.
כך, הזלזול שהפגין הנשיא טראמפ בסכנת הקורונה פגע בהיערכות לבלימתה, אך שיקף קושי בסיסי יותר להתמודד איתה: דו"ח של הפדרל רזרב ממאי 2019 מדווח, כי רבע מאוכלוסיית ארצות הברית "נמנע מטיפולים רפואיים נחוצים בשנת 2018 בגלל שלא היו יכולים להרשות לעצמם את העלות" וכי 39 אחוז מן האמריקנים "אינם יכולים לעמוד בהוצאה בלתי צפויה של 400 דולר". כך, בעוד שהעדר ביטוחי בריאות והעדר רשתות ביטחון מפני אבטלה בארצות הברית מקטין את נכונות האנשים לדווח על מיקרי הידבקות, ומנגד מאיץ בהם לרכוש נשק כדי להתכונן למהומות אפשריות.
הגלובליזציה, על חלוקת העבודה והתלות הגוברת שהיא יוצרת, מתאפיינת אפוא מעתה לא רק במשברים כלכליים אלא גם במשברים בריאותיים בינלאומיים מגיפות. לכן, במצב של משברי של קבע ההולך ומתעבה ומחריף, יש לכונן גם את מדינת הרווחה כמנגנון של קבע, כדי להבטיח את הסולידריות כמצב של קבע שתאפשר להתמודד איתם.
יתר על כן, "הטירוף" של ניהול חיינו על ידי השוק, הוא תולדה של הניאו-ליברליזם, כשם שהוא תנאי להמשך ההגמוניה שלו. כדי לשים קץ לטירוף הזה, יש להפסיק את ניהול הכלכלה בידי השוק, אלא להיפך, להכפיף את השוק לניהול והסדרה של המדינה, שתבטיח את האינטרס הציבורי הרחב בכלל ואת היכולת להתמודד עם מצבי משבר בפרט.