בין העדויות לטבח ה-7 באוקטובר, הגיעו אל חוקרי להב 433 עשרות עדויות על מעשי אלימות מינית שביצע חמאס בנשים וגברים תושבי הנגב המערבי ומשתתפי הנובה. חלק מהעדויות עלו בדיון בוועדה למעמד האישה בכנסת, והובאו בכתבה ב"המקום הכי חם", ומפאת אכזריות המעשים לא נביא אותן כאן שוב.
כפי שעלה בדיון, חלק גדול ממי שחוו אלימות מינית מצד חמאס לא שרדו. העדויות הובאו מצד גברים ונשים שראו את הזוועות וסיפרו על כך לחוקרי המשטרה. "מי שהיה עד לטראומה מינית יכול להיות לזה השלכות לכל החיים על המיניות שלו", אומרת אורית סוליציאנו, יו"ר לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. "כשנחשפים לדבר כזה איום ונורא, יש לזה השלכות וטראומה לא פחות גדולה מחוויה ישירה".
אירועי ה-7 לאוקטובר יצרו מצב חדש שאף אחד לא היה מוכן אליו. האדוות של הטראומה יוצרות מעגלים הולכים וגדלים החל בעדים למעשי האלימות המינית, צוותי טיפול, הצלה וסיוע שנחשפו לזוועות בקו הראשון, הקרובים המלווים את העדים ואפילו עובדי המלונות שבהם שוהים הנפגעים, ושומעים את הסיפורים.
לבקשת האיגוד, מחר יתקיים דיון בוועדת הבריאות של הכנסת, על המענה הנפשי שמקבלים נפגעי ונפגעות תקיפה מינית מהמעגל הראשון והשני.
"אנחנו פוגשות אנשים שהיו עדים לזוועות, גם מיניות, בעיקר הרבה מבוגרים. הם ראו התעללות, השחתה וביזוי לפני ההרג, והגיעו אלי משותקים", אומרת קרין אברמוב, רכזת שטח של עמותת "אמן", שמתמחה בטיפול בנשים המתמודדות עם משבר נפשי ופוסט טראומה בעקבות אלימות מינית ומתנדבת עם מפונים במלונות בים המלח ובאילת. "הם פגועים מינית למרות שהם לא נפגעו פיזית, רק מהמראות וממה ששמעו".
לדברי מרווה זוהר, מייסדת העמותה, הם נותנים סיוע גם למטפלים שעובדים עם המפונים, "אפילו עובדי המלון ביקשו להגיע לטיפולים אצלנו".
"הפרעת דחק פוסט טראומטית יכולה להתפתח לא רק עבור הנפגעים הישירים ממעשי הזוועות של אירועי השבת, כי אם גם ממגוון מצבי חשיפה אליהם", אומר גיא יקר, פסיכולוג חינוכי ושיקומי, פעיל בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל. הוא מסביר כי יש לראות באנשים שהיו עדים ישירים לזוועות שנגרמו לאחרים, אנשים הקרובים למי שחווה את האירוע או גופים מטפלים שנחשפו לפרטים קשים של האירוע כאוכלוסייה בסיכון לחוות טראומה באותה מידה כמו החווים את מעשי הזוועות באופן ישיר.
"להיות עד לטראומה מינית יכול להוות טראומה משמעותית בפני עצמה וגם להוביל לפוסט טראומה", אומרת עו"סית קלינית, מומחית לטיפול בטראומה מינית. "לעתים זו החשיפה לאלימות הקשה ותחושת חוסר האונים הנחווה, חוסר הוודאות והפחד המצמית ממה שעלול לקרות לו, ייצרו גם חוויה של טראומה ובעקבותיה פוסט טראומה".
לדבריה, הסימפוטומים של הטראומה יכולים לבוא לידי ביטוי גם זמן רב אחרי האירוע ולא באופן מיידי, כך שיש חשיבות לתיעוד על כך שאותו אדם נחשף לאירוע.
"גם עדים ועדות שנחשפו למעשים עלולים להגיב באופנים שדומים לנפגעים ונפגעות עצמן, שכן עצם החשיפה לפגיעה מינית היא חוויה טראומטית", כתב גם ארגון "רופאים לזכויות אדם" בנייר עמדה שפרסם על רקע אירועי האלימות המגדרית והמינית שהיוו ככלי מלחמה בידי החמאס. "השלכות האירועים הטראומטיים הן נרחבות וצפויות להיות ארוכות טווח. צפויים להיות מושפעים מהן רבים ורבות, באופנים ישירים ועקיפים".
הארגון התייחס גם לחשיבות של הנגשה והתאמת מענים לנפגעות ולנפגעים המשניים למעשי האלימות המינית. "אין להמעיט בחשיבות הטיפול בקבוצה זו ובמורכבות הפגיעה עמה הם מתמודדים ומתמודדות".
משרד הרווחה הוא זה שמרכז את הטיפול בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית באירועי ה-7 באוקטובר. לדברי המשרד, עדי ראייה, מגיבים ראשונים, צוותים רפואיים וכלל האוכלוסייה שהיתה חשופה לסרטונים ומידע אינם כלולים באוכלוסייה של נפגעי טראומה מינית. הם מוכרים כנפגעי פעולות איבה ולכן הטיפול בהם הוא במסגרת משרד הבריאות והביטוח הלאומי.
מבדיקה שערכנו עולה כי אל המשרד הגיעה רק פנייה אחת בנושא של נפגעת תקיפה מינית מה-7 באוקטובר. ממידע שהגיע אלינו, לפחות במקרה אחד פונה אחרת אל המשרד ביקשה לקבל סיוע בשל פגיעה מינית ישירה, אך התחרטה כאשר הבינה כי היא נדרשת להצהיר על עצמה כנפגעת מינית ולהזדהות בפרטיה האישיים.
מהמחקרים עולה כי מחצית מהנפגעים והנפגעות מאלימות מינית יגיעו לקבל טיפול בשנה וחצי לאחר הפגיעה."אחרים יגיעו גם שנים לאחר הפגיעה", אומרת אורית סוציליאנו.
נפגעי טראומה מינית זכאים וזכאיות לקבל טיפול אישי למשך עד שלוש שנים ללא עלות, על ידי עובדים סוציאליים או פסיכולוגיות מומחיות לטראומה מינית באחד מעשרות מרכזים בארץ. לעומתם, שאר מעגלי האוכלוסייה המוכרים כנפגעי פעולות איבה, זכאים לעד 12 מפגשים ללא עלות באחד ממרכזי חוסן או במרפאות לנפגעי חרדה, שלא בהכרח מומחים בטיפול בטראומה מינית.
מומחים מצביעים על כך כי בין נפגעי ונפגעות טראומה מינית שאינה קשורה ישירות לאירועי ה-7 באוקטובר, יש מי שחש קושי משמעותי והצפה של הטראומה לאחר שעלו העדויות על האלימות המינית שהתרחשה בנגב המערבי.
איגוד מרכזי הסיוע מבקש לגבש תוכנית כוללת שתרחיב את המענים שניתנים כיום לנפגעי ונפגעות טראומה מינית. במסגרתה הם מבקשים להקים מסגרות טיפול יום לנשים, לגברים, לקטינים ולקטינות נפגעי ונפגעות טראומה מינית, הקמת בית מאזן ייעודי, יצירת חלופות לאשפוז ומיטות אשפוז ייעודיות ביחידות הפסיכיאטריות וכן הכשרת הצוותים למתן מענה ייעודי לטראומה מינית ולא רק לטראומה באופן כללי, ובמידת הצורך לערוך הכשרות בנושא לצוותי הטיפול במסגרת השירות הציבורי.
"הבקשות אינן חדשות", אומרת יעל שרר, מקימת "הלובי למלחמה באלימות מינית". "אלו דברים שאנו דורשות אותם שנים, לא רק עבור המלחמה". עוד לפני ה-7 באוקטובר שירותי הבריאות והרווחה התקשו להעמיד מענים מספקים לצרכים של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
הרפורמה לבריאות הנפש הייתה אמורה לשפר את הטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אך לא השכילה לייצר אבני דרך למימוש חזון זה. החוסרים והכשלונות כוללים זמני ההמתנה הארוכים לטיפול, הגבלות משך הטיפול, פיזור גיאוגרפי לקוי של מטפלים מתמחים, מחסור במטפלים מתמחים, מחסור במענים מותאמים לגברים נפגעי תקיפה מינית, מחסור במענים לחברה הערבית וצורך בהכשרת הצוותים במענה הטלפוני בקופות החולים למענה אמפתי יותר.
קווי החירום לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית: 1202 לנשים, 1203 לגברים