אני חייב לשאול: אילו לקחים אפשר ללמוד מדפני ליף על ניהול תנועת מחאה, אותם לא יישמה על המחאה שלה? מדוע, על אף כשלונותיה, מעניקים לה במה, ומתעקשים להציג כאושיית ציבור את מי שאיננה אושיה ואין לה ציבור? יש לי כבוד עצום ל"מקום", שאני רואה בו את הבמה היחידה לעיתונות מחויבת וישרה באמת בישראל. לכן אני מקווה שיכיל ביקורת פוליטית חריפה, כמו זו שיש לדעתי למתוח על התנהלותה הציבורית של ליף, וזו מטרת רשימתי.
אז הנה – אסיף מפירות ההילולים של ה"תובנות" ו"הכלים" של דפני ליף. הרשימה שפרסמה ערוכה כולה כמין דו"ח פסיכולוגי לא מנומק, שנועד בעיקר לפתוח לנו חלון לנשמתה (עליה אנו מוזמנים להציץ דרך תריס של חשיבות עצמית). הכל כאן רגשי. גם אם נאמץ את עינינו ככל שנוכל, לא נראה במרחק ולו ניצוץ של מטרה ציבורית מובחנת, שאולי תצדיק את החריגה של מאות אלפי מוחים משגרת יומם.
ליף, עולה מן המאמר, עוברת מחאות בתור חוויה תרפויטית: מטלטלת אמנם, אך פרטית לגמרי. אין פה מילה על ארגון, על חזון פוליטי, על סקירת זירת המאבק והגורמים איתם יש להתמודד. באים לדפני לעצות, והיא סותמת אזניים ומנסה "להקשיב ללב”; דורשים ממנה בצדק "לצופף את השורות”, והיא בהן-צדק ממליצה ש"תפרקו בריתות שלא בריאות לכם”, ושתקרבו קבוצות ש"מדברות ללבכם”.
כשאני נאבק על חיי כאזרח, נכתב – חשוב לבכות לפעמים. "זה מותר,” זה "לשחרר את האנרגיה שתקועה בתוך הגוף”. אם המשטרה הכתה אותי, ו"הלב הפך קשה”, חשוב "לשמור עליו חי, אוהב ופתוח". וכמובן – "אם יש אפשרות לקבוע כמה פגישות של טיפול – כדאי מאד”.
אני תוהה איך ליף מסוגלת לדמיין שהמיליון שעלו לרוטשילד באותו יום, התרפקו על "כמיהה למשמעות, חיפוש אחר הכוחות ויכולות ההנעה" שלהם; אם באותה שעה מרוממת של התגייסות עממית חשבנו על עצמנו, ולא על הזולת – לא על זכויותינו כאזרחים, על כוחנו כעם, על השינוי המגיע לנו, על תיקון עולם. דפני חושבת שאם "רוצים עולם של תיקון" זו "ההזדמנות לתקן גם את עצמכם”. עלה על דעתה שתיקונה העצמי לאו דווקא מעניין שמונה מיליון ישראלים?
איך ליף מסוגלת לדמיין שהמיליון שעלו לרוטשילד חשבו על עצמם, ולא על הזולת, על כוחם כעם?
אין שורה טובה מזו להסביר מהו אקטיביזם בשביל ליף: "אסור”, אנו שומעים, "שהאקטיביזם יבוא על חשבונכם”. אין כל ספק: האקטיביזם של דפני לא בא ולא יבוא על חשבונה. אך לי נדמה שכמעט בהגדרה, אקטיביזם יעיל תמיד יבוא "על חשבון" האקטיביסטית, כי מטרתו לשרת את הציבור. אך כזה אקטיביזם דורש כישורים ולהט פוליטיים שלליף פשוט אין. אם היא לא מוכנה שהאקטיביזם יבוא על חשבונה, או יעורר בה רגשות קשים מדי פעם – עדיף שתדיר ממנו רגלה.
העם, הנושא את הנטל האדיר של המדינה הזאת, מתנודד וכורע. מהלכים עליו אימים בדיבורים על המגיפה, חוטפים ממנו את צרור פרנסתו הדחוקה, ופורעים אותו לנגד עיניו, כאילו עליו להסכים שיפשטו את עורו כדי להציל את ריאותיו. יש לו כל זכות להתנגד להתנהלותן המעוותת של ממשלות המתיימרות לייצג אותו אך הינן, למעשה, עושות דברו של מיעוט צר.
לשם כך, חזקה על העם שיתארגן לפעולה פוליטית ארוכת טווח, ברחוב ובמידת הצורך בחיק מוסדות השלטון, כדי לבטא את רצונו ואת כוחו. אלא שעם מנהיגים כמו דפני ליף, ולא פחות ממנה רגב קונטס, איציק שמולי וסתיו שפיר, לא נגיע לשם. ארבעתם הראו, פעם אחר פעם, שאין להם הרצון הפוליטי, או לחילופין כושר האירגון, לעמוד בראש תנועה המונית.
זו לא המחאה שלך
באביב 2011 העם הרים את הדגל הצהוב, מילא את הכיכרות, ושאג בגרון ניחר את המילים "העם דורש צדק חברתי". תוך שלושה חודשים, המחאה פוזרה לאלתר. לא פיזרו אותה יס"מניקים אסרטיביים, גם לא איומי סרק בכתבי אישום: ענני הגשמים של אוקטובר פיזרו אותה, הם ו"מנהיגי המחאה" ברוטשילד; מאז, כל ניסיון להחזיר אותה למסלול סוכל על-ידי היעדר משווע של הכוונה, ובצומת מכריעה אחת – ביוני-יולי 2012 – באשמת דפני ליף.
שורשי ההתנהלות שלה ב-2012 חוזרים לאותה מחאה, במהלכה היא אישית ביצעה מספר שגיאות. תחילה, שגיאות במחדל – שעל אף זכות הראשונים שלה במאהל, לא דחפה לארגון פוליטי של המוחים למן ההתחלה, והצטרפה למקהלת "המחאה היא לא פוליטית”.
לצידן, שגיאות שבמעשה: החמורה בהן, הניסיון שלה ושל רגב קונטס לקחת בעלות על במות פומביות של המחאה, דרך דפי פייסבוק כמו "ב’ זה אהל", ששיאו בהקמת ארגון בשם זהה בדצמבר 2011 – תירוץ עלוב למדי למבנה פוליטי, שבא מאוחר מדי ולא גייס או פעל לגייס גורמים אחרים תחתיו. ככל הנראה, ארגון זה התגלגל לאחר מכן ל"תנועה אזרחית" אפמראלית עד תחילת 2012, ועבר עוד מספר גלגולים במהלך השנה.
משקלו הדל של הארגון נח בעיקר על היותה של דפני "הפנים של המחאה" בעיני התקשורת, ואולי על ערימת כרזות צהובות עם גרפיקה יפה. ליף האמינה כי היא ואנשיה יוכלו להצית מחדש את המחאה כרצונם, בגלל המעמד הסמלי שלה. אם תתחיל שוב להפגין, חשבה, ההתגייסות הציבורית תבוא מיד.
כשבא ניסיון "החידוש" של יוני 2012, הוא לא עמד על דבר מלבד גחמה שלה – בלי זימון הפלגים השונים, בלי מצע ברור או פרוגרמה פוליטית, בלי קול קורא לעם. אחרי שהיא ותריסר חברים עם מטות אהלים טעמו לראשונה את טעם הדיכוי, וספגו אלימות משטרתית, המעט הזה הספיק כדי שתשתנק למשך ארבעה חודשים, ותחדל למלא כל תפקיד משמעותי מלבד איסוף תרומות לעצמה ולאירגוניה – לפחות עד הפגנת-נפל של 200 איש, באוקטובר 2012, שוב ביוזמתה בלבד.
אין פלא שליף נבהלה: בשלב זה אין לה תומכים, ארגון אמין או תכניות לעתיד, ואת ההפגנות המשטרה מתחילה לדכא ביד רמה, התקשורת לנאץ; כתב אישום מתגבש נגדה. הנורא הוא, שכל גמגום של ליף, "הפנים של המחאה", הוא בפי התקשורת גמגום של המחאה כולה.
אין פלא שליף נבהלה. אך כל גמגום שלה היה בפי התקשורת גמגום של המחאה כולה
כך סיפורה של אקטיביסטית הופך לסיפורה של המחאה, ומשאלת לבה של דפני מתגשמת לרעת כולם: בה במידה שהצליחה להפוך את עצמה לסמל, דפני אישית הפחיתה מאוד מסיכוייה של המחאה להתאושש מהחורף, כי היא עצמה לא יכלה לעמוד בלחצים שהופעלו עליה לבדה.
פרצופה של הפגנה
אם ליף הפכה עצמה לא רק לסמל המחאה, אלא לפניה, כך שהיה קיים זיהוי מוחלט בין השניים, המחאה כיום צריכה להסיק את ההפך הגמור. אירגון של המחאה הנוכחית חייב להיות תמים-דעים, מרכזי (או לפחות בנוי כחזית), ולפעול מתוך העם ולמען העם – בלי להניף איש אל-על ובלי להיתלות באירגוני-משנה – כללי ואנונימי כמו העם עצמו. זה אירגון שעל אנשיו להיות שקופים, שרצון העם יבהיק בעדם.
ארגון של המחאה הנוכחית חייב לפעול מתוך העם ולמען העם – בלי להניף איש אל-על
אני סבור שבלי לקחת על עצמנו את שאלת האירגון – אנחנו יכולים להפגין ברוטשילד, בקיסריה, בבלפור מחוץ למעון, בתוך המעון, על מנחת המסוקים של הכנסת – זה לא משנה. יקרה מעט מאוד אם נמשיך למחות מבלי להתארגן.