ההגמוניה הישראלית, כך יודעים כולם לדלקם, היא פרוגרסיבית, ליברלית, נוטה לחידושים ולקידמה. זה נכון מהאקדמיה דרך התקשורת ועד בתי המשפט. יש מי שיצמצם את זה למילה אחת ויקרא לזה – "השמאל". אבל השנים האחרונות, והרצון המובן של הימין לא רק להיות בשלטון עשרות שנים אלא גם למשול באמת, הביאו להתפתחות ממוסדת של המחשבה השמרנית, שמבקשת לבטא עולם ערכים שאינו נפוץ בעולם האינטלקטואלי השולט בישראל.
על הרקע הזה ואולי כדי לייצר בית אינטלקטואלי למחנה השמרני, התקיים שבוע שעבר כנס השמרנות הראשון בישראל. מאות אנשים הגיעו לבנייני האומה בירושלים כדי לשמוע את הדמויות הצבעוניות ביתר מקרב הימין השמרני.
הכנס נראה כאילו התבסס על המתכונת הקולנועית ה"הנוקמים". כלומר, קיבוץ מספר גיבורים – כמו עמית סגל, גדי טאוב, בני ציפר, אמילי עמרוסי, רונן שובל ואראל סג"ל – תחת קורת גג אחת בחסות אולפני מארוול של הגות הימין, הלא הם קרן התקווה, מוסד פילנתרופי ומכון חשיבה אמריקאי בעל ממון שמקדם חשיבת שמרנית.
התוצאה היתה הצלחה, וכך לפחות שיווקו זאת מארגני הכנס – הכרטיסים נמכרו, 850 איש הגיעו, האולמות היו גדושים, וכולם צחקו כשנאמר שמה של דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש. מתברר שבאווירה הנכונה גם דמויות מהשמאל הפורגרסיבי יכולות להפוך לקומיקס.
מיעוט של "לבנים בריטים"
דבר אחד ברור מהכנס: שמרנות נשמעת הרבה יותר טוב במבטא בריטי. אחד הדוברים הראשונים בכנס היה הסופר והעיתונאי הבריטי דאגלס מאריי (Douglas Murray) אשר ספרו "המוות המוזר של אירופה" תורגם לעברית וראה אור לאחרונה. למאריי נוכחות יוצאת דופן, בין היתר בזכות הומור בריטי מדוד, וזה שהוא דווקא כן נראה טוב בחליפה שלו. אם היו מספרים לכם שכמעט לוהק לתפקיד של יו גראנט בנוטינג היל הייתם משתכנעים, ולא מתנגדים לשתות איתו צ'ייסר של אבסינת' במאה ה-19.
מאריי תמצת את ספרו לשאלה של "הם" ו"אנחנו", ויכול להיות שזו באמת השאלה היחידה שעליה צריך לדבר, כי כל השאר זה גינונים ומסורות. "הם", כלומר מהגרים מכל סוג, והוא מקיים דיון מורכב בדבר מדיניות ההגירה האירופית, כיצד מחליטים אילו מהגרים יש לקבל ואילו לא. "אנחנו" הם אלה שעל פי מפקד האוכלוסין האחרון בלונדון נותרו כמיעוט של "לבנים בריטים", כהגדרתו.
מאריי תמצת את ספרו לשאלה של "הם" ו"אנחנו", ויכול להיות שזו באמת השאלה היחידה שעליה צריך לדבר, כי כל השאר זה גינונים ומסורות
מאריי מספר שגרמניה קלטה המוני מהגרים, וטוען שתושביה קיבלו את פניהם בהיי-פייב. זהו בעיניו ביטוי להבנתם הפשטנית את תופעת ההגירה. את ה"אנחנו" האירופאים הוא מבקר על תחושות האשם שמניעות אותם, סנטימנט שאותותיו נראים ברבות ממדינות אירופה, כשהיחס המורכב למעשי הנאצים ולקולוניאליזם גורם להם להגיע למסקנות מוטעות. זה הכי חזק כמובן אצל הגרמנים. לבסוף ביקש מאריי לבטא רגש שמרני חשוב – הכרת התודה על הטוב שעלה בחלקנו. איימן.
לבמה מצטרף העיתונאי והפרשן עמית סגל, פרשן ימני מובהק בעל הצלחה כבירה בתקשורת "השמאלנית" לשיטתו. סגל וחבריו, אנשי התקשורת הרבים מהימין, מבטאים את הדיסוננס המרכזי בעמדה המשונה של השמרנות הישראלית: כשהימני בוחר בערכי דת ולאום הקרובים לעמדתו הפוליטית, הוא שמרן. בבואו לבקר את ערכי השמאל ומערכות השלטון – הוא הופך פתאום לרדיקל מובהק ופרוע (ע"ע ארא"ל סגל, שתיכף יחזור). זה לא מסתדר, וזה ימשיך לא להסתדר לאורך הכנס. השמרנות הישראלית לא עד הסוף אפויה.
עמית סגל השתתף בנימה משועשעת במושב, לקול צהלות הקהל, ועשה זאת בחדותו האופיינית. שמרן עם טיימינג קומי הוא חיה נדירה, עד שלרגעים קשה להאמין שהוא באמת שמרן, אבל הנה ההוכחה שהוא כן: סגל האשים את התקשורת הישראלית בהטיה לטובת הפלסטינים, ובאותה נשימה שיבח את ישראל שבחרה שוב בראש ממשלה שמרני, זה שמאפשר התקפות על עוטף עזה כבר שנה. עולה על בריקדות מול התקשורת, מלטף את השלטון. סתירה שמרנית קלאסית.
באריתריאה, טען מאריי, יש "חברה הדומה לבית כלא". הקהל נעץ מבטו בנקודה לא ברורה באוויר ולא הגיב להערה, שמוכיחה שעשרות אלפי מהגרים אריתראים אכן הגיעו לכאן לבקש מקלט
עם מאריי הוא ניסה להבין מהו הגבול בין לאומיות בריאה לגזענות, ומאריי הבטיח לו שאת הגזענות מזהים כשרואים אותה; האם אפשר להשתמש במסורת הדת בלי להאמין באלוהים? הכל אפשרי, מאריי עצמו אינו אדם מאמין; האם ראוי לשתף פעולה עם מנהיגים קיצוניים, דוגמת ויקטור אורבן? מאריי הרגיע אותו שזה אינו אנטישמי ולכן אין לפסול אותו. הקהל הריע.
השיא האירוני היה כשמאריי רצה להסביר את חומרת החיים במדינות עולם שלישי, ומכל ארצות העולם ואפריקה – בחר להדגים זאת דווקא על אריתריאה. זו "חברה הדומה לבית כלא", טען, ותלה זאת בגיוס הכפוי והמתמשך לצבא. הקהל נעץ מבטו בנקודה לא ברורה באוויר ולא הגיב להערה, שמוכיחה שעשרות אלפי מהגרים אריתראים אכן הגיעו לכאן לבקש מקלט ולא לשדרג את חייהם על חשבונו. בהמשך הכנס הוזכר המאבק בדרום תל אביב נגד המהגרים, אבל עכשיו הם היו מהגרים, כלומר "הם", ולא פליטים של חברה הדומה לבית כלא. השאלה המוסרית נתקעה בעלייה לירושלים.
הסנטימנט של עירית לינור
לאורך המאה ה-19 היתה השמרנות עמדה בעלת חשיבות רבה, בהגנתה על ערכים מסורתיים אל מול השינויים הרדיקליים של העידן התעשייתי. השמרן נרתע ממהפיכה, נגיד הצרפתית, כמו מאש. וגם מאש. עם זאת, יש שמרנים שחובבים מהפיכות מסוימות, בעיקר כאלה שנתנו להם-עצמם עצמאות, כמו האמריקאים שמגינים על ערכי מהפכת עצמאותם ב-1773 והשמרנים הישראלים על המהפכה הציונית, שהביאה אותנו הלום עם נשק וכלכלה חופשית, במקום להישאר תקועים בשטעטל ולמכור סדקית.
רן ברץ, ראש מערך ההסברה לשעבר במטרה רוה"מ ומייסד האתר השמרני "מידה", נשא בכנס הרצאה בזכות התא המשפחתי המסורתי ותיבל בכמה נתונים על מדיניות כלכלית ליברלית. זה היה כל כך ישן ומיושן, שאפשר היה או לחזור למאה ה-19, או לחכות בקוצר רוח לעירית לינור, שתגידו עליה מה שתגידו, לפחות יודעת להרים.
לינור מבטאת עמדה שמרנית לא-מלומדת ומבוססת אינטואיציה: "זה סוג של נטיית לב, זה סנטימנט. הסנטימנט ברמה הלאומית זה לאהוב את מה ששלי, את המדינה שלי, את השכונה שלי, את העיר שלי, את הדת שלי. אני חושבת תמיד הייתי שמרנית. ברגע שאתה ממציא למשהו כותרת אז אתה מרגיש מחויב שיש מסגרת ויש בית ספר וצריך לדעת את החוקים, ואני לא לגמרי מאמינה בזה". שמרנות אמנם אינה המצאה של "המילה האחרונה" בגל"צ אלא מסורת ותיקה, אבל לינור מבטאת רגש שמאפיין ישראלים רבים: יש בשמרנות משהו בטוח, חמים ומוגן.
"הרבה פעמים אני מקבל תגובות שאני פאשיסט. מת על זה, אגב"
הסנטימנט הבולט ביותר שהורגש בכנס אינו איפוק או מידתיות – אלא טינה כלפי השמאל ההגמוני והתקשורת הליברלית. בשיחות הבופה נשמע הביטוי "אוויר לנשימה". השמרנים פשוט מבקשים לעצמם מרחב בטוח. הטרמינולוגיה מזכירה את טענות הקבוצות המוחלשות כנגד המעמדות הפריווילגיים, רק שלא מדובר כאן בקבוצה מוחלשת אלא בתנועתו הסיבובית הידועה של הגורל, שבסוף תמיד משתעשע על חשבון החלשים. כנס השמרנות הוא חלק מהשפה והלשון של שיח הזהויות, והשמרנות של ישראל 2019 היא בסך הכל עוד זהות הנאבקת על הכרה מהממסד.
הקיפוח הורגש כמעט בכל פאנל. מבנה המחשבה של השמאל שועתק. במושב בנושא פוליטיקת זהויות, כל ארבעת הפאנליסטים הם אנשי קרן התקווה, ומרבית יושבי האולם הם חובשי כיפה סרוגה. מחנאות סגורה המתוקצבת על ידי קרן אחת, נשמע מוכר? השמרנות בישראל היא שופר מגזרי, שיוצא נגד ה"הם". בכנס שמאל בבית ציוני אמריקה לא היו עושים את זה יותר טוב.
ישראל היא שמרנית, כך הוגדר בדברי המבוא, אבל נראה שהיא צמחה בתוך הגמוניה שמאלית ודורסנית. סתירה? בואו לא נתעכב על זה. השמרן אמור לבחון את המציאות בתבונה, לשמר את מאפייניה הטובים, אך בכנס מתייחסים בגאוותנות ובביטול כלפי הישגיה של ישראל של השמאל (לשיטתם היא כזו כבר 71 שנה). הנער שמורד בהוריו לא שואל את עצמו, נניח, מה תפקידו של האתוס המפא"יניקי בשמרנות ישראלית. הוא סתם מתעב אותו, כך שאולי בכל זאת היה להם על מה לדבר עם הסוציאל דמוקרטים בבצ"א. הכנס לא נתן פתרונות שמרניים לדילמות מודרניות, רק תשובות מוכנות לקהל מאוהב.
נקודת האור בין הפאנלים היתה דווקא הקהל. אחד המשתתפים בשם טל, שהיפנה שאלה רהוטה לפאנליסטים של פוליטיקת הזהויות, אמר כי "במרחב שבו אני מסתובב השיח של השמאל הוא יותר מקובל. בשתיקה נוח להיות ציוני ולאומי, אבל בדיבור הרגיל זה נשמע לא פופולרי ולפעמים נשמע חשוך. הרבה פעמים אני מקבל תגובות כאילו אני פאשיסט. מת על זה, אגב".
הקיפוח הורגש כמעט בכל פאנל. מבנה המחשבה של השמאל שועתק. במושב בנושא פוליטיקת זהויות, כל ארבעת הפאנליסטים הם אנשי קרן התקווה, ומרבית יושבי האולם הם חובשי כיפה סרוגה
לשיחה מצטרפים גם רענן, בחור צעיר עם שיער ארוך שמתעניין בכלכלה ליברטריאנית, ונעמי שמספרת שרכשה כרטיסים לכנס מיידית לאחר שנתקלה בפרסומת ב"מקור ראשון". "אחת הבעיות של הציבור הישראלי לבחור בכלכלה חופשית היא שהם לא יודעים איך זה עובד", אומר רענן, "יש להם כרגע משהו שעובד אז הם לא רוצים לסכן אותו בשביל משהו שהם לא מכירים, שהם עוד לא ראו ולא יודעים איך היא עובדת. מודל כלכלי ישראלי צריכה להיות כלכלה חופשית וציונית שיש לה תבלין מיוחד משל עצמה". נעמי מתבדחת ומציעה מודל הלכתי: "אולי להחזיר את כל הדירות אחת לחמישים שנה".
בעת שיחה עם אחד מעורכי האתר "מידה" מתקרב אלינו נריה לוין, אב צעיר שלאורך השיחה התנדנד כמו בתפילה בשביל להרדים את בנו. "בתיכון, לפני חמש שנים", הוא מספר, "הייתי בזרם האנרכו-קפיטליסטי ופעיל של פייגלין. היום אני מגיע לכנס לא ממקום ליברלי כדי לבדוק את השמרנות כאפשרות. בקרב הליברלים יש הרבה ליברלים במסווה, אנשים שרואים בשוק החופשי ערך בפני עצמו. כל מי שקרא מרקס בצורה ישרה ייראה שיש לו כמה וכמה נקודות טובות".
רותם סלע, מהוצאת "סלע מאיר" וסדרת ספרי שיבולת הפופולרית, סיכם ש"אם הרדיקל אומר שהעולם רע ושווה להרוס אותו כדי לפנות משהו טוב, השמרן אומר שרוב מה שבמציאות הוא טוב וצריך לעשות שיפורים איטיים. זה כולל כבוד למורשת שלנו ולחברה שאתה נמצא בה".
אני שואל אותו על הטוב שבפוליטיקת הזהויות, שהיא חלק מהמגוון האנושי בחברה, והוא לא מפחד להצביע על יתרונותיה. "פוליטיקת הזהויות מבחינתי היא חלק מהשיח. היא באה להצביע על תפיסות, סטריאוטיפים והנחות שחלקם טבעיים ונכונים וחלקם עשויים להיות שאריות מעולם האתמול. במקומות שבהם היא מצביעה על שאריות ומעירה אנשים לטעויות, במקום הזה היא כן תורמת לשיח. היא ביקורת שמצביעה על דברים אמיתיים".