א. "להתנער מהסיפור של השמאל הציוני"
חולשת השמאל הציוני נובעת מסתירה פנימית בתפיסת עולמו שמובילה להפסדים החוזרים שלו מול הימין – זו מסקנתה הפוליטית של יולי נובק בספרה מי את בכלל. היא מספרת כי במאבקה מול הימין היא מפסידה 'בנוק־אאוט', כי הוא גרם לה לסכסוך עם מי שהיא, ובעיקר: הוא גרם לה לפקפק בסיפור שהיא סיפרה לעצמה, וכך לאבד את עוצמתה הפוליטית.
נובק רוצה לקחת את הקורא למסע אישי ופוליטי. היא עורכת חשבון נפש עצמי ורעיוני, חוזרת אל התקופה שניהלה את ארגון 'שוברים שתיקה', אל הרדיפה הקשה שהוביל הימין נגד הארגון בין 2015 ל־2017; ובוחנת את הדרך האישית שלה, את התמודדותה וההחלמה מהטראומה.
מ־2015 היה ארגון 'שוברים שתיקה' יעד למתקפה מאורגנת של הסתה והשמצה שכלל האשמות בבגידה, הסתננות של אנשי הימין לשורותיו, מעקב ו"ריגול" אחר פעיליו, הליכים משפטיים של המדינה כנגד הארגון, הודעות נאצה ואיומים נגד נובק ומשפחתה ונגד פעילים אחרים, תוך תיוגם כאויבי המדינה. ראש הממשלה וראשי מפלגות שונות יצאו כנגד הארגון. בשנים אלה חוותה נובק התקפי חרדה, רגשות אשמה, היא ירדה במשקל וחזרה לעשן. את עוצמת המתקפה היא מתארת באופן שאי אפשר שלא לחוש אמפתיה עמוקה כלפיה וכלפי הסיפור שלה.
ב־2017, לאחר חמש שנים לאחר בהן ניהלה את הארגון, כשהיא מותשת נפשית ופיזית, עלתה נובק על מטוס במטרה לברוח ממה שעברה. כך נפתח מסע חיפוש אחר זהות, החלמה וגדילה, צמיחה לאחר משבר. הסיפור של נובק משובץ בווידויים וחוויות אישיות. היא מוליכה את הקורא בין תיאורי נוף פסטורליים, מפגשים ושיחות עם אנשים שונים מאיסלנד, פורטוגל, אירלנד ודרום אפריקה, דרך ההתקפות שעברה ותחושת אובדן הבית, והכל כחלק ממסע חזרה הביתה.
אבל הסיפור שלה מתיימר להיות רחב יותר. בתהליך זה היא הבינה שהסיפור שספרה לעצמה כל חייה היה שגוי; שהעניין איננו הכיבוש שראשיתו ב־1967, אלא האפרטהייד שראשיתו ב־1948; שבין השמאל ובין הציונות קיימת סתירה בלתי פתירה; שיש צורך להתנער מהסיפור של השמאל הציוני.
איני מכיר את נובק אישית, אבל כמי שנתן עדות ל'שוברים שתיקה' על תקופת שירותי בשטחים, סיפורה עורר בי עניין. הסיפור שהיא רוצה לספר אינו רק עליה, אלא על החברה הישראלית, על השמאל הציוני ועל השמאל שהיא היתה רוצה להיות.
עם כל האמפתיה למסעה האישי של נובק, זהו מסע מתעתע, שבינו ובין פוליטיקה שמאלית אין כל קשר.
טענותיה הזכירו לי שלאחרונה אנשים בסביבתי שהיו פעילים בשמאל "גילו" פתאום שהם "לא ציונים" והרגישו צורך להצהיר על כך ברבים. מהיכרותי אותם אני יודע להגיד שדבר לא השתנה בתפיסת עולמם, לא מבחינה ערכית ולא בשאיפתם ביחס לעתיד החברה הישראלית. אבל דבר אחד כן השתנה והוא שהם הרבה פחות פעילים פוליטית מבעבר. הדבר הזה במובנים רבים הוא כמעט בלתי נמנע אחרי הרצף של ארבע מערכות בחירות (חמש אם כוללים את הבחירות המקומיות), ושנתיים של מגיפה וסגרים. אני לא מאשים אותם בהיותם פחות פוליטיים. גם אני פחות פעיל מבעבר, ושרשרת של כישלונות אינה מעודדת לפעולה נוספת. אבל אני לא רוצה להשלים עם המצב הזה, אני לא רוצה להתרגל אליו. אני רוצה להיאבק כנגדו.
ב. זוהי תסמונת "דכאון פוליטי נרכש"
מקום טוב להתחיל במאבק זה הוא לבחון את ההסבר של נובק לסיבות כישלנו של השמאל הציוני. מנסיונה, היא טוענת, לא ההתקפות של הממשלה והימין נגדה ונגד 'שוברים שתיקה' הביאו לתבוסתו של השמאל, אלא חולשתו הרעיונית. לדעתה הדבקות בסיפור הציוני גבתה ממנה מחיר, שבא לידי ביטוי בצרימה רעיונית פנימית בעמדתה הציונית.
אבל עם כל האמפתיה למסעה האישי של נובק, זהו מסע מתעתע, שבינו ובין פוליטיקה שמאלית אין כל קשר
אולם, בניגוד לטענותיה של נובק, אני רוצה לטעון כי במציאות הסיבתיות היא הפוכה לחלוטין: דווקא החולשה הפוליטית היא זו שגרמה לתמורה הרעיונית. זו ההוויה שעיצבה את ההכרה. רצף ההפסדים הפוליטיים פיתח בקרב חלקים בשמאל תסמונת של "דיכאון פוליטי נרכש". אנשים מרגישים שהם מאבדים את תחושת ההשפעה על המציאות, ונכנסים למצב של קהות חושים הדומה במידה רבה להתמודדות עם טראומה או דיכאון. אבדן האמונה בפוליטיקה יכול להוביל לניהיליזם המתבטא בין השאר בעיסוק גובר בטיפול עצמי, או במעבר פוליטי לימין. לא חסרים "מומרים" ושמאלנים ש"התפכחו" ימינה בשנים האחרונות.
אפשרות נוספת היא לאמץ ניתוח שהוא כביכול רדיקלי יותר, אך משמעותו (במודע או שלא במודע) היא השלמה עם התבוסה והצדקתה כמצב בלתי נמנע. במקום לפרש את הגורמים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים הממשיים והישירים שהובילו למצב, מסבירים אותו דרך מנגנונים גדולים ומופשטים יותר כמו התרבות, הפסיכולוגיה או האידאולוגיה. ככל שהשמאל מאבד יותר מכוחו הפוליטי ויכולת ההשפעה שלו על המציאות קטנה, כך הוא נוטה לאמץ תאוריות שהן בעלות גוון יותר רדיקלי, עם הסברים כלליים יותר ביחס למציאות הפוליטית. אלו יתבטאו, בדרך כלל, בהסברים מבניים כמו "המערכת", "ההגמוניה" או סימון של "חטא קדמון" שקרה בעבר כלשהו. זה מה שקורה לאנשים בסביבתי, וזה גם מה שקרה לנובק.
ג. המסלול המהיר מפוסט-ציונות לנאו-ליברליזם
"הרעיון של שוברים שתיקה התאים בול לנרטיב הפוליטי הציוני שהכרתי והאמנתי בו", כותבת נובק. רעיון זה הוא ההפרדה בין ישראל הלגיטימית בגבולות 1967, מול ישראל הלא לגיטימית מעבר לקו הירוק. לפי רעיון זה, מה שפוגע בלגיטימיות של מדינת ישראל הוא הכיבוש ואותו צריך לסיים. אלא, שלטענתה, האידיאולוגיה של השמאל הציוני מתבססת על ההנחה שמדינת ישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, ושהכיבוש הוא סטייה מהפרויקט הלאומי.
נובק ניסתה להחזיק ב"גם וגם", לאהוב את ישראל ולהתנגד לכיבוש, להאמין שאם הכיבוש יסתיים ישראל תוכל להיות מדינה מוסרית. המתקפה הקשה עליה ועל 'שוברים שתיקה' סדקה טיעון זה. המשטר הישראלי הראה לה שהכיבוש מהותי להווייתו, ולכן, או שבוחרים להיות בעדו או שפועלים נגדו. כך התערערה אצל נובק ההבחנה 'בין הכיבוש הלגיטימי של שייח' מוניס, והכיבוש הלא־לגיטימי של חברון'. נובק סבורה שבמהות הציונות יושבים להם מיליטריזם, אלימות, גזענות ושוביניזם, וכל אלו אינם יכולים להתקיים יחד עם תפיסת עולם שמאלית.
ככל שהשמאל מאבד מכוחו הפוליטי ויכולת ההשפעה שלו על המציאות, כך הוא נוטה לאמץ תאוריות שהן בעלות גוון יותר רדיקלי: זו "המערכת", "ההגמוניה" או סימון של "חטא קדמון" שקרה בעבר כלשהו
כך מגיעה נובק, לאחר 300 עמודים של מסע, למסקנה בדבר הסתירה בין השמאל לבין הציונות. אולם, הגילוי של נובק איננו עמדה חדשה או מקורית. להפך, זו היא העמדה המוכרת של השמאל הפוסט־ציוני, החוזרת ועולה בגרסאות שונות מסוף שנות השמונים. היא תפסה חלק משמעותי בדיון הציבורי בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים, עד שחלק לא מבוטל מרעיונות אלו אומצו בידי הזרם המרכזי בציבוריות הישראלית.
לפי ההיגיון של נובק, הפוסט־ציונות צריכה הייתה להיות התשובה לחולשה הרעיונית של השמאל הציוני ולהוביל להישגים פוליטיים ברורים. המציאות, כידוע, היא אחרת. העמדה החדשה שגילתה לפתע נובק נוכחת כבר זמן ניכר בשיח הפוליטי הישראלי, אך למרות זאת, עד כה היא לא הביאה להצלחות. להפך, היא העמיקה את הכישלון. היא מיקדה את הדיון הציבורי בחטאי העבר של הציונות, והציגה את המדינה כמנגנון פיקוח שיש להשתחרר ממנו. לשיטתה, ההתנערות מהקולקטיב הישראלי המוכתם הייתה תנאי לשיקום מוסרי של היחיד.
באותן שנים עברה ישראל, כמו מדינות מערביות רבות, תהליכי הפרטה ונאו־ליברליזציה. "השוק החופשי" הוצג כגורם משחרר שיש להעביר לשליטתו את ניהול מנגנוני הרווחה של המדינה שהוצגו כדכאניים במהותם. הפוסט־ציונות הפריטה אפוא את תודעתם של הישראלים ושימשה כאמצעי להכפפת תודעתם לסדר הנאו־ליברלי.
ד. למראית עין, הנאו-ליברליזם דואג לקורבנותיו
ניתוחה של נובק נעדר כל התייחסות ליסודות הכלכליים־חברתיים של הקיום הישראלי. העדר זה עומד בניגוד לחריף לעניין שלה ביסודות הכלכליים והמעמדיים של המצב הפוליטי בדרום אפריקה. נובק עוסקת במרחב הכלכלי של דרום אפריקה ורוצה להבין אותו, היא מצביעה על כך שבשכונה שבה היא גרה בקייפטאון, שכונת וודסטוק, למעמד נודעה חשיבות בעיצוב המרקם השכונתי המעורב מבחינה גזעית. מצבם של דרי הרחוב מחוץ לביתה מעסיקים אותה, והיא מבינה עד כמה היא רגילה לחיות בלי לראות עוני באופן יומיומי. הפחד שמבטאים סביבה אנשים מפני "שומרי המכוניות", אנשים המצויים בתחתית הסולם החברתי־כלכלי בדרום אפריקה, אינו מובן לה והיא רוצה להבין את מקורו.
בניגוד לכך, כשנובק רוצה להסביר את המצב הישראלי, תהליכים כלכליים־חברתיים וניגודים מעמדיים הופכים אצלה לשאלה נעלמה ונאלמה. את ההתקפות על 'שוברים שתיקה' שהחלו בסוף 2015 היא מבינה 'כחלק משינוי עמוק שעובר על המשטר הישראלי בעשורים האחרונים', שבדומה למדינות אחרות גם בהן התפתחו בשנים האחרונות משטרים בעלי מאפיינים אוטוריטריים ואנטי־דמוקרטיים, ועלו בהן לשלטון מנהיגים לאומניים־פופוליסטיים.
מי שמבקש לקדם את הסדר הפופוליסטי, מסבירה נובק, צריך לסמן את תומכי הדמוקרטיה כאויבי המדינה, ולכן משטרים פופוליסטיים מעודדים התקפות על מוסדות ומערכות אזרחיות כמו בתי המשפט, התקשורת וארגוני החברה האזרחית. לכן 'שוברים שתיקה' סומן על ידי הימין ועמד במוקד מתקפותיו. אולם נובק אינה מסבירה מדוע דווקא בשנים האחרונות עלתה התמיכה בפופוליזם בישראל ובעולם.
התחזקות הפופוליזם הייתה תגובה למשבר הכלכלי העולמי של 2008 שהיה תולדה של הסדר הנאו־ליברלי. ננסי פרייזר הצביעה על הקשר בין עליית הפופוליזם בארצות הברית לבין כישלון "הנאו־ליברליזם הפרוגרסיבי", שהיה לדבריה תחליף כוזב להעדרו של שמאל אמיתי.
הנאו־ליברליזם הפרוגרסיבי, שהביטוי הבולט שלו היה הקלינטוניזם, והגיע לשיאו תחת ממשל אובמה, האיץ את הכפפת הכלכלה לשליטת ההון התאגידי ו-וול סטריט. אלו דרדרו את תנאי החיים של מרבית האנשים העובדים, פגעו בביטחונם התעסוקתי, העמיקו את אי־השוויון והגדילו את חוסר הביטחון החברתי. בד בבד יצר הנאו־ליברליזם הפרוגרסיבי מראית עין של דאגה לקורבנותיו על ידי תמיכה בתנועות כמו הפמיניזם, אנטי-גזענות, רב תרבותיות, זכויות להט"ב ועוד. במקרה הישראלי ניתן להוסיף לאלו גם את תנועות השלום וארגוני ההתנגדות לכיבוש.
הפופוליזם, מנגד – בהנהגת טראמפ בארצות הברית ונתניהו בישראל – נשען אלקטורלית על נפגעי הסדר הנאו־ליברלי. רק צעד אחד נוסף נדרש לפופוליזם כדי לטעון שמקור המצוקה החברתית של קורבנות הנאו־ליברליזם אינו טמון בכלכלה אלא דווקא באותן תנועות חברתיות פרוגרסיביות, שתחת מעטה התקינות הפוליטית, המקדמות את זכויות המהגרים, השחורים, הנשים, הלהט"ב וכו'.
הפופוליזם – בהנהגת טראמפ בארצות הברית ונתניהו בישראל – נשען אלקטורלית על נפגעי הסדר הנאו־ליברלי. רק צעד אחד נוסף נדרש לו כדי לטעון שמקור המצוקה החברתית אינו טמון בכלכלה אלא דווקא באותן תנועות חברתיות שמקדמות את זכויות המהגרים, השחורים, הנשים, הלהט"ב וכו'
הנאו־ליברליזם רוקן את הזכויות הדמוקרטיות מתוכן. שוויון בפני החוק הוא מושג ריק אם טיב ההגנה המשפטית שמקבל אדם תלויה בגובה הכנסתו. שוויון ערך האדם מאבד כל משמעות אם בריאות או חינוך הופכים לסחורות המקנות הזדמנויות חיים שונות או אף ערך שונה לחייהם של בני האדם בהתאם למעמדם הכלכלי. חופש הדיבור הופך למליצה חסודה כאשר התקשורת נתונה תחת בעלות פרטית ומתנהלת לפי כללי שוק של הרייטינג, ולאדם מהשורה אין כל יכולת להביע את עמדותיו ברבים.
הדמוקרטיה עצמה מחווירה אל מול התחזקותו של ההון כאשר כוח כלכלי יכול "לקנות מועמדים" דרך הפריימריז או ערבויות למפלגות, ולשלוט על המתרחש בחברה האזרחית על שלל עמותותיה דרך הכפפתה להיגיון השוק והמרדף אחר תרומות שמחליף בהדרגה את הפוליטיקה. כך ניתן להסביר את העוינות המתעצמת בקרב המעמדות הנמוכים, הנפגעים מהנאו-ליברליזם, כלפי מוסדות כמו בתי המשפט, התקשורת וארגוני החברה האזרחית.
אולם, פרשנויות כמו זו של פרייזר, המאפיינות את הביקורת העצמית של השמאל – גם בישראל – בעשור האחרון, אינן נוכחות בניתוח של נובק. הדימוי שבו היא בוחרת ממסעה כדי להמחיש את ההתקפה על 'שוברים שתיקה' ועליה אישית הוא של גל מים אדיר שכמעט מטביע אותה בעת שהיא גולשת באוקיינוס האטלנטי בפורטוגל. דימוי זה ממשיל את המתקפה שעברה לאחד מאיתני טבע, מייתר את הניתוח הכלכלי־חברתי, מציג את המצב כדבר טבעי ולא כמצב חברתי ואנושי הנתון לשינוי על ידי פעולה פוליטית של אנשים. כדי לפרוץ את מצב דברים זה יש אכן לפתור את הסתירה הממשית שבה נמצאת נובק, אבל לא את זו שהיא מדמיינת שבה היא נמצאת.
ה. "התפכחות מהציונות" היא עניין מעמדי
נובק אכן נתונה בתוך סתירה, אבל סתירה זו איננה בין השמאל ובין הציונות, אלא בין עמדות השמאל למיקומה המעמדי של נובק. אין זה מקרה שלא קיימת תופעה רחבה של "התפכחות" מהציונות בקרב יהודים מהמעמדות הנמוכים, אך היא רווחת יחסית בקרב המעמדות המבוססים.
לאחר עשורים של נאו־ליברליזם נבנים המעמדות המבוססים, שהאינטרסים שלהם ארוגים בתוך הסדר הבלתי שוויוני, על השירותים המופרטים שביכולתם לרכוש בשוק. כחלק מכך מעמדם הכלכלי מאפשר להם לרכוש פנאי ולאמץ פוליטיקה ואקטיביזם כפעילות קבועה בחייהם. כך הופך השמאל את ההשתתפות הפוליטית לסגנון חיים המדיר את המעמדות הנמוכים.
מעמדם הכלכלי המבוסס מאפשר להן לרכוש פנאי ולאמץ פוליטיקה ואקטיביזם כפעילות קבועה בחייהם. כך הופך השמאל את ההשתתפות הפוליטית לסגנון חיים המדיר את המעמדות הנמוכים
הנחת היסוד של השמאל היא שיש לייצר תנאים חברתיים המאפשרים לאנשים לממש את חירותם בעולם. פירוש הדבר מאבק כנגד מציאות של אי־שוויון ודיכוי, יהיו אלו כלכליים, פוליטיים או אחרים. השמאל דורש, אם כן, אתוס של סולידריות והזדהות עם הרוב הגדול של החברה, מה שבאופן מסורתי התבטא כסולידריות עם מעמד הפועלים והמעמדות הנמוכים וניסיון לשפר את תנאי חייהם. אולם בישראל, המעמדות המבוססים נבנו מתוך הסדר הנאו־ליברלי, הבלתי שוויוני והמופרט, ניצבים בסתירה לאתוס זה.
ההסתלקות מן הציונות פותרת, במידה רבה, את הסתירה. היא מאפשרת למעמדות המבוססים להמשיך ולהחזיק באיתות סגולה (virtue signaling – פעולה מוסרית לכאורה, לעיתים חסרת תועלת, שבאה לקדם את תדמיתו המוסרית של מי שמבצע אותה) של עמדות שמאליות, תוך התנכרות לרוב מי שחיים כאן. מרבית הישראלים היהודים רוצים להגדיר את עצמם באופן לאומי, והתנגדות לסמלים או לרעיונות לאומיים מערערת את האפשרות לכונן איתם סולידריות.
ניתן כמובן להצדיק זאת בטענה שכך יוצרים סולידריות עם "הרוב האמיתי", כלומר עם הפלסטינים. אבל בדרך כלל אלו מילים מן השפה אל החוץ. מרבית מי שמצהירים על התנערות מהציונות אינם חלק מפרויקט פוליטי משותף עם הפלסטינים, שאף הם ברובם הגדול חותרים להגדרה לאומית. בחלק מהמקרים, אולי כמו בזה של נובק הבחירה הזו משקפת תהליך אישי, שאין לזלזל בחשיבותו, אבל אין פה מהלך פוליטי. הואיל והפלסטינים מחזיקים בעמדה לאומית, מדוע שהתנתקותם של יהודים מלאומיותם שלהם תספק פתרון למצב? להבנתי, הפתרון הריאלי במציאות זו הוא עדיין פתרון שתי המדינות לשני העמים.
הואיל והפלסטינים מחזיקים בעמדה לאומית, מדוע שהתנתקותם של יהודים מלאומיותם שלהם תספק פתרון למצב?
חולשת השמאל הציוני אינה נובעת מהסתירה בין הציונות והשמאל, אלא מכך שבסיסו הוא במעמדות המבוססים. בעשורים האחרונים כחלק מהשתלבותו בסדר הנאו־ליברלי היבנה השמאל הישראלי את עצמו כביטוי הפוליטי של המעמדות המבוססים, שהמציאות היומיומית בישראל לא ממש מפריעה להם. הם אינם סובלים לא מאי־השוויון, לא מפירוק מדינת הרווחה ולא מהכיבוש. הסדר זה מאפשר להם קיום נוח. אין להם אינטרס בוער לשינוי המצב. אמנם המציאות המדינית מקשה על תפיסתם המוסרית את עצמם. אך חוסר הדחיפות של העניין ביחס לחייהם מאפשר נסיגה מפוליטיקה של שינוי חברתי ומדיני – כלומר משאלות העוני והכיבוש – ולהחליפה בהתנגדות לשחיתות, למשל, שהקנתה גם לתנועת "רק לא ביבי" אופי מעמדי בולט. רפיסותן וחולשתן של מפלגות השמאל הציוני בקואליציה הן ביטוי נוסף לכך. כך הוחלפה הפעולה הפוליטית הציבורית בעמדה מוסרית אישית.
אבל פוליטיקה איננה עניין אישי. היא גיוס של אנשים לפעול יחד כדי לממש מטרות מוגדרות במציאות. כדי לנצח פוליטית יש צורך בגיוס אנשים שאינם נמנים על המעמדות המבוססים ובמצב הקיים אינם חלק מהפוליטיקה השמאלית. על השמאל הישראלי להיאבק הן במציאות של החזקת מיליוני פלסטינים בלא זכויות אזרחיות בסיסיות והן בהעמקתו של הנאו־ליברליזם והפערים החברתיים, תוך גיוס לפרויקט פוליטי זה את מי שכיום תומכים דווקא בימין.
האם אימוץ עמדות שמשמעותן היא התנכרות להגדרתם העצמית של מרבית היהודים שחיים כאן יסייע בצורה כלשהי לשכנע אותם לתמוך בסיום הכיבוש? האם לטעון שמי שמחזיקים ברצון להגדרה עצמית יהודית למעשה שבויים ברעיון גזעני, אלים ושוביניסטי – גם אם הם נאבקים באופן פעיל לסיום הכיבוש – מקדם בצורה כלשהי מציאות הומאנית יותר? כיצד גילויו של "חטא קדמון" המטיל צל על קיומה של מדינת ישראל והצהרה על נתק עם ציונות מקדם במציאות הנוכחית את הפתרון למצב?
להבנתי יש לחזור לעסוק בפוליטיקה באופן קונקרטי. מצד אחד יש לפעול לסיום הכיבוש, כלומר הכרה בזכות הגדרה עצמית של הלאומיות הפלסטינית והיהודית על ידי פתרון שתי המדינות; ומצד שני יש לבנות סולידריות בתוך החברה הישראלית על ידי בנייתה של מדינת רווחה אוניברסלית, דרך הרחבה של ההוצאה הציבורית האזרחית והלאמה חוזרת של השירותים המופרטים. כך גם ניתן לשקם את הדמוקרטיה בתוך ישראל. מהלך זה מנוגד להיגיון ההתנכרות מהשמאל הציוני.
בועז גרפינקל הוא דוקטורנט במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון, עורך בפיגומים – מגזין להגות סוציאליסטית עכשווית
ספרה של יולי נובק, מי את בכלל, יצא בהוצאת ספרי עליית הגג/ ידיעות אחרונות/ ספרי חמד, 2022