השיח הכלכלי בתקשורת וברשתות החברתיות בישראל מתמקד לאחרונה בשני נושאים: העלייה ביוקר המחיה והמאבקים של קבוצות עובדים שונות לשפר את תנאי עבודתם.
מצד אחד, ישנו סיקור של גלי ההתייקרות; הכעס על היותה של המדינה יקרה כל כך ומותאמת לעשירים בלבד; חוסר ההיתכנות לרכוש דירה והזוגות הצעירים שאינם סוגרים את החודש; הגינוי המוסרי של רשתות ההפצה והשיווק על גובה המחירים, והתמונות החוזרות של המוצרים במדפי הסופרמרקטים. מצד שני ישנו הסיקור של מאבק נהגי התחבורה הציבורית, התפטרות המתמחים, מחאת המטפלות וכמובן האיום בשביתה של המורות והמורים, שהוסר ממש ברגע האחרון.
בעוד השיח הראשון הוא סימפטי ומזדהה עם הצרכנים, השיח השני לרוב מתמקד באלה שיפגעו מהחרפת המאבק של העובדים. הוא אינו סימפטי, ואף זולג לעיתים לקמפיינים של הכפשה. בולט במיוחד הוא היחס המבזה והמשפיל שלהו זוכה מזכ"ל הסתדרות המורים, יפה בן־דוד, המגיע לכדי דמוניזציה ממש.
השיח מתנהל כאילו קיימת הפרדה מוחלטת בין שתי ישויות: הצרכן והעובד. תופעות מחאות העובדים וגל עליית המחירים מוצגים כאילו הם מתקיימים בלי כל קשר ביניהן.
בעוד הצרכן מוצג באופן אוניברסלי, והאינטרסים שלו הם תמיד כלליים, העובד מוצג תמיד באופן פרטיקולרי, והאינטרסים שלו הם פרטיים וסקטוריאליים. לעתים ישנו ניסיון בתקשורת הכלכלית לקשור בין שתי התופעות, ואז עולה הטענה השקרית שלפיה יוקר המחיה הוא בעצם תוצאה של פעילות ועדי העובדים, המפעילים את כוחם למניעת תחרות.
בשורה התחתונה, השיח מתנהל כאילו אין כל קשר בין שתי ישויות המרכיבות את מרבית האנשים: מצד אחד הצרכן הנאנק תחת עליית המחירים, ומצד שני העובד, שרוב הזמן הוא נפקד מהסיקור הכלכלי, ומופיע רק לעיתים בדמות הוועדים המשביתים את המשק, המוצגים כמי שפוגעים על הדרך בצרכן.
השיח הזה הצליח להשריש את עצמו בצורה כזו מלאה, עד שגם כאשר ארנון בר־דוד, יו"ר ההסתדרות הכללית, נדרש לסוגיית יוקר המחיה הוא בחר באפיק הפעולה של חרם צרכנים על חברות ההפצה הגדולות, במקום בכלים של המאבק המקצועי העומדים לרשות יושב ראש ארגון העובדים הגדול במדינה.
אם בוחנים את יוקר המחיה שלא דרך הפריזמה הצרכנית, רואים שהוא מורכב משני חלקים: כוח הקנייה שלנו, המורכב מהיחס בין השכר לבין המחירים ושירותי הרווחה שהמדינה נותנת לנו.
הסיפור של שני אלה יחד מגלם בתוכו את עלייתו וירידתו של המעמד הבינוני המודרני, מעמד שנולד במחצית השניה של המאה ה־20 לאחר מלחמת העולם השניה, ושחיקתו החלה מאז שנות השמונים. זה הסיפור שמביא אותנו למצב שבו אנו נמצאים כיום, כשאנשים עובדים לא מסוגלים לסגור את החודש.
הסיפור הזה גם מגלה לנו שהמאבק של המורות או של נהגי האוטובוס הוא ממש לא סיפור סקטוריאלי, אלא כזה הנוגע לרובנו, מי שנאלצים ללכת יום יום לעבודה כדי להתפרנס. בקיצור, למעמד העובדים בישראל. בניגוד להצגה התקשורתית, האינטרסים של מעמד העובדים הם אוניברסליים.
הכוח של העבודה המאורגנת
לפני שממשיכים, יש לבדוק מה הכוונה באמירה שמוצר כלשהו הוא יקר. ובכן, מחיר הוא עניין יחסי. כדי להעריך מחיר של מוצר, אנחנו מעמידים אותו ביחס למחיר אחר. בין אם למחיר של אותו מוצר לפני שהתייקר ("לפני חודש כוס קפה עלתה שקל פחות") או למחיר של מוצר אחר (במחיר של X כוסות קפה אפשר היה לקנות סמראטפון, למשל). באופן תיאורטי, ברגע שאנחנו בוחנים את המחיר של מוצר אנחנו מעמידים אותו אל מול כל שאר המוצרים הקיימים בעולם, וכך מקבלים הערכה כלשהי למחירו.
אבל כל ההשוואות האלה הן חלקיות, בלי השוואה למחיר של מוצר אחד: כוח העבודה שלנו. מדוע? מכיוון שהדרך של רובנו להשיג כסף שאיתו נוכל לרכוש מוצרים, עוברת קודם כל דרך היכולת שלנו למצוא עבודה, כלומר שמישהו יעסיק אותנו.
מי שלא התברך בירושה נדיבה של הון ואמצעים כלכליים, יאלץ לצאת לשוק ולמכור את כוח עבודתו כדי להשיג כסף. רק לאחר שיקבל את המשכורת שלו, הוא יוכל להפוך לצרכן. ורק כצרכנים אנחנו מגלים אם מחירי השוק יקרים או זולים לנו.
הדבר נקבע קודם כל לפי היכולת שלנו לרכוש את המוצרים שלהם אנו נזקקים. יוקר מחיה הוא פונקציה של כוח הקנייה, והאחרון הוא תוצאה של גובה השכר. זו הכוונה באמירה שהאינטרסים של מעמד העובדים הם אוניברסליים, שכן הם נוגעים לרוב האנשים ואם השכר של העובדים גבוה – יוקר המחיה נמוך.
פה המקום לשאול שאלה נוספת: מה קובע את גובה השכר שלנו? לכך יש מספר תשובות, המקובלת ביותר תצביע על "היצע וביקוש". אם יש הרבה אנשים שיכולים לעשות עבודה X ומעט אנשים שיכולים לעשות עבודה Y, אז האחרונה תהיה עם שכר גבוה יותר מהראשונה. כאן נכנסים משתנים של השכלה, הכשרה מקצועית וכו'.
אבל זו צורה מאוד צרה להסתכל על הדברים, כאילו העולם מתנהל לפי עקומות וגרפים בשיעורי מבוא לכלכלה. בעולם הממשי יש שאלות של יחסי כוח, ולמעסיק יש הרבה יותר כוח בקביעת המשכורות מאשר לעובד (מה שנקרא "כוח מונופסוני", בז'רגון הכלכלי).
היכולת של כל עובד לנהל משא ומתן בנפרד להעלאת משכורתו היא מצומצמת. אמנם עובד יכול שלא לקבל את המשכורת המוצעת לו, אבל האלטרנטיבה בין אבטלה וחיפוש עבודה אחרת לבין שכר נמוך אינה מאפשרת מרחב גדול כל כך של בחירה.
אם עובד יבוא לבוס שלו ויבקש העלאת שכר לעצמו, סביר להניח שהבוס יוכל לא להתייחס לבקשה ברצינות. אבל אם כל העובדים במקום עבודה מסוים יבואו יחד לדרוש שכר גבוה יותר ותנאי עבודה משופרים, הבוס יהיה חייב לכל הפחות להקשיב להם. זהו סוד הכוח שיש לעבודה המאורגנת, והוא חיוני כדי שעובדים יוכלו לשפר את חייהם ולא ישחקו תחת גלי התייקרות.
איזון ביחסי הכוח
ההסדרים התעסוקתיים שנולדו לאחר מלחמת העולם השניה היו כאלה שקיבעו את מעמדם של ארגוני העובדים כמייצגים את מרבית מעמד העובדים. את מקומם של החוזים האישיים, שהעניקו כוח בעיקר למעסיק, החליף הנוהג של חוזים קיבוציים שאיזן את יחסי הכוח לטובת העובדים.
דברים אלו לא הושגו בשל טוב ליבם של מעסיקים, אלא רק לאחר התארגנויות, מאבקים ושביתות שעובדים ניהלו. לצד המאבק המקצועי של ארגוני העובדים, הלך והתקדם מאבק פוליטי על השירותים החברתיים שהמדינה סיפקה.
מדינת הרווחה העניקה לאנשים מעטפת וביטוח בפני הסיכונים העומדים בפניהם "מהעריסה אל הקבר". מה שמבדיל את תנאי החיים של מעמד העובדים במדינות המפותחות במאה ה־21 מזה של מעמד העובדים במאה ה־19 (כמתואר ברומנים של צ'רלס דיקנס) הוא זכויות עובדים שהושגו במאבקים חוזרים ונשנים ומדינת הרווחה ושירותיה, הרבה לפני שינויים טכנולוגיים כאלה ואחרים.
שכר מחיה מכבד, יום עבודה של שמונה שעות, חופשה בתשלום, ימי מחלה, פנסיה, חופשת לידה ועוד, כל אלו היו הישגים של מאבקים מקצועיים. לכן, בחברות תעשייתיות חופש ההתאגדות, ארגוני עובדים וזכות השביתה התקבעו כדברים בסיסיים, מתוך הכרה שזו הדרך של עובדות ועובדים לא לשקוע תחת נטל השווקים והצבר ההון העומדים בבסיס החברה הקפיטליסטית.
חינוך חינם, ביטוח בריאות, דיור, ביטוח בפני אבטלה, ביטוח בפני תאונות עבודה, קצבאות הביטוח הלאומי דוגמת ילדים, זקנה ונכות, מדיניות של תעסוקה מלאה ועוד; כל אלו עטפו את האנשים במסגרת רווחתית לאורך כל שלבי החיים.
הזכאות לשירותים אלו הייתה אוניברסלית והם נתנו כזכויות אזרחיות. החינוך הציבורי והפתיחה של אוניברסיטאות ללא שכר לימוד פתחו את ההשכלה בפני ההמונים והפכו אותה לנחלת רבים. מדיניות הדיור שננקטה במדינות שונות אפשרה צורות השתכנות חדשות, הורידה את התלות בשוק השכירות הפרטית שכילתה חלקים נכבדים ממשכורותיהם של אנשים, וזאת על ידי יצירת אלטרנטיבות של שיכון ציבורי בשכירות או תכניות לרכישת דירה באמצעות אשראי מסבסד.
כל אלו יחד חוללו מהפך ועלייה ברמה ובסגנון החיים של מעמד העובדים. עובדים בעלי משכורות לא גבוהות במיוחד מצאו את עצמם עם הכנסה פנויה גדולה בהרבה מבעבר. הם לא נאלצו להוציא את מרבית הכנסתם על שכר דירה, על חינוך לילדיהם או על הוצאות בלתי צפויות בשל נסיבות החיים. הם החלו לפתח סגנון חיים של צריכה יחד עם חיסכון.
זהו חלק משמעותי מההסבר למעבר מההריסות של מלחמת העולם השניה אל שנות השישים הססגוניות. השנים הבתר־מלחמתיות התאפיינו בצמיחה כלכלית אדירה ושוויון כלכלי גדול במיוחד. הצמיחה נוצרה כתוצאה ממהלכי הבניה והשיקום הציבוריים של ההריסות שהמלחמה זרעה, אך מדינת הרווחה הבטיחה שהצמיחה תתבטא בעלייה כללית ברמת החיים ותגדיל את השוויון, ולא בריכוזו של העושר בידי מעטים.
מעמד חדש בחסות ההפרטה
בתוך הסדר זה, התשתית של ארגוני העובדים וההסכמים הקיבוציים כיסו חלק משמעותי מתוך האוכלוסייה העובדת והעלו אף יותר את רמת החיים. ארגוני העובדים היו הבסיס הפוליטי שדחף לכינון מדינת הרווחה בקשריהם עם מפלגות העובדים, שפעלו כזרוע פוליטית של מעמד העובדים. חלק מהסדרי הרווחה אף סופקו דרך ארגוני העובדים וההסכמים הקיבוציים.
אחד המנגנונים המשמעותיים שארגוני העובדים קיימו כדי לשמור על רמת החיים של העובדים ולמנוע את שחיקתה במצב של עליית מחירים, היו הסכמי תוספת היוקר. הסכמים אלו עדכנו את שכר העובדים אחת לכמה חודשים, בהתאם לעליית מדד המחירים לצרכן.
אולם מאמצע שנות השבעים החל שינוי. הצמיחה הכלכלית הואטה ופרצו משברים כלכליים (בעיקר עם עליית מחירי הנפט לאחר 1973). ההישגים של מדינת רווחה וארגוני העובדים הפכו שקופים ומובנים מאליהם עבור הדור שגדל בתוך הסדרים אלו. הוא החל לראות בעיקר את הפגמים של המערכת, והאמין שחלקים ממנה מכבידים עליו.
האמונה שהתפתחה טענה שלו יפרקו חלק מהסדרים אלה, אז מצבם של אנשים ישתפר. כאילו ההסדרים יישארו, אבל אולי רק יהיו טובים יותר, יכללו יותר בחירה ופחות בירוקרטיה. ממהלך כזה מיעוט קטן אכן הרוויח, אבל עבור הרוב זו הייתה אמונה כוזבת.
בתחילת שנות השמונים חל מהפך פוליטי בחלקים גדולים מהעולם, שבבריטניה הובל על ידי מרגט תאצ'ר ובארה"ב על ידי רונלד רייגן. הם יצאו חזיתית נגד מדינת הרווחה וארגוני העובדים. תהליכים דומים, אך מעט שונים התרחשו כאן בישראל בשנות השמונים תחת ממשלות האחדות הלאומית, שבהן הימין והשמאל פרקו יחד את הסדרי הרווחה שהיו קיימים.
שירותים קוצצו ועברו מיקור חוץ, איבדו את מעמדם האוניברסלי ועברו הסחרה. המדינה פעלה נגד העבודה המאורגנת, יחסי העבודה הקיבוציים הופרטו והוחלפו בחוזים אישיים. החלו להתפתח צורות העסקה פוגעניות ובלתי קבועות. הסדרים מדינתיים לקניית דירה הלכו והידלדלו, הדיור הציבורי הופרט והמלאי שלו לא חודש. שוק שכירות פראי תפס את מקומם של אלו. מדינת הרווחה צומצמה לכדי רשת ביטחון דקה עם חורים רבים, שניתן ליפול דרכם.
תהליך זה צבר תאוצה עם תוכנית הייצוב הכלכלית ב־1985, והגיע לשיאו בשנת 2003 עם הקיצוצים והפרטות שהוביל שר אוצר דאז בנימין נתניהו. אי־השוויון גדל באופן משמעותי, ובחסות ההפרטה הלך וצמח לו מעמד חדש של עשירים, הטייקונים. בהדרגה רמת החיים של האנשים העובדים ושל המעמד הבינוני נשחקה. הסכמי תוספת היוקר בוטלו ולא נותרו לעובדים הגנות בפני עליית המחירים. כך, בקווים כלליים ביותר, ניתן לראות את המציאות החברתית אליה הגענו.
המטריקס של יוקר המחייה
ההתמקדות של השיח הכלכלי כיום במחירי המוצרים כמו הפסטה, הקוטג', המילקי ואפילו ההתמקדות במחיר הדירה, היא מהלך המסתיר את מכלול התופעות הכלכליות המרכיבות את חיינו.
ישנם צעדי מדיניות שונים שיכולים להוריד מחירים בתחום הייבוא, אבל הם אינם ראויים לתפוס חלק כל כך מרכזי בשיח שלו הם זוכים בתקשורת. יקר פה מהרבה סיבות, אבל הסיפור של כוח הקנייה ושל העדרה של מדינת הרווחה הם מרכזיים ביותר.
המשכורות נמוכות ביחס למחירים ואנחנו מרגישים את זה בכיס שלנו. הן נמוכות כי במשך שנים המדינה פעלה לשבור את העבודה המאורגנת ואת שיטת ההסכמים הקיבוציים, החליפה עובדים קבועים בעובדי קבלן תוך ריסוק של כל ביטחון תעסוקתי וחברתי. המהלך ללווה כמובן בהכפשה של ראשי וועדים, בהוצאת צווי מניעה לשביתות בבית דין לעבודה, ביצירת "הפרד ומשול" בין עובדים עם תנאים טובים ועובדים שלא סוגרים את החודש. ובסוף עוד מאשימים את הוועדים במצב.
אבל האמת היא שאם חופש ההתארגנות היה גדול יותר, וזכות השביתה הייתה רחבה יותר, אם לא היו מכפישים ועושים דמוניזציה לעובדים מאורגנים, אם העסקה קיבוצית הייתה הנוהג בהסדרת יחסי העובדה לרובנו (ויש מקומות בעולם שזה עדיין קורה), אז המצב היה נראה אחרת.
אם היו הסדרי דיור שלא אוכלים לנו 40 או 50 אחוז מהמשכורת, אולי מחיר הפסטה לא היה מפריע לנו כל כך. לו הייתה השקעה גדלה יותר בתחבורה ציבורית, אז אנשים היו פחות משועבדים למחירי הדלק הגבוהים ולהוצאות הרכב פרטי. אם לא היה צורך להוציא אלפי שקלים על חינוך לגיל הרך, תשלומי הורים וביטוחי בריאות משלימים, אז הייתה לאנשים הכנסה פנויה גדולה בהרבה.
היעדר נושאים אלו מהשיח הכלכלי ומהאלטרנטיבות הפוליטיות המוצעות כיום, סוגרים אותנו בתוך המטריקס של יוקר המחיה. הם מרדדים אותנו לכדי צרכנים ואת צרכי החיים שלנו למוצרים בשוק הסחורות. אבל הפתרונות ליוקר המחיה עוברים בראש וראשונה דרך המאבקים המקצועיים של העובדים והרחבת חופש ההתארגנות, ודרך שיקומה של מדינת הרווחה.