הפגזים על הילדים שלי היו במשך שנים הפתרון לבעיית החמאס

בשבת של 7 באוקטובר התעוררתי, כמו כל תושבי עוטף עזה, מאזעקות, פיצוצים של רקטות, פצצות מרגמה ומהר מאוד גם יריות נשק קל וצעקות בערבית. כמו כולם גם אני הופתעתי מהיקף וגודל ההצלחה של חמאס. 

בחודש האחרון התחושות שלי נעות בין אבל לבין עצב לבין כעס נורא. אבל על חברים וקהילות שנרצחו ונחטפו, עצב על המקום היחיד בעולם שידעתי לקרוא לו בית – בית ששוב לא יהיה אותו הבית, בית שחולל ונרמס, והושחת; בית שייקח שנים עד שאוכל להרגיש בו בבית שוב. כעס ענק על כל מי שנתן לדבר הזה לקרות. 

אני בסך הכל מגדל אבוקדו, לא פרשן מדיני, לא מזרחן ולא איש צבא, אבל במשך 13 השנים האחרונות הסיפור שלי, של האבוקדו שלי, של משפחתי ושל הקיבוץ והקהילה שלי מושפעים כל רגע ממה שקרה בעזה ובעוטף עזה. 

בשלב מסוים התחלתי לתעד ולכתוב את האישי, הפוליטי, הקהילתי והאזורי. אני לא יודע אם מה שאכתוב כאן יגיע לעיני ועדת החקירה שעוד תקום, אבל צריך לזכור שאף שבמשך 90 אחוז מאותו זמן היה ראש ממשלה אחד בישראל, ובאחריותו ובאשמתו אין ספק – החברה והצבא הישראליים לא יכולים לגלגל הכל עליו. תפישות עמוקות ומושרשות הרבה יותר הביאו עלינו את ה-7 באוקטובר.

---

בר חפץ, מגדל אבוקדו מקיבוץ נירים, מתאר שלב אחרי שלב בכרוניקה של הפקרה מתמשכת, מאז שחמאס השתלט על הרצועה ועד הסוף הבלתי נמנע של ה-7 באוקטובר:

ללכת לעזור באבוקדו, לחזור בגלל הממ"ד, 2009-1976

גדלתי בנירים, קיבוץ קטן במערב הנגב, במרחק 1,700 מטר מגדר רצועת עזה. כשהיו שואלים אותי איפה זה נירים, התשובה הקבועה שלי היתה "5 דקות מזרחית לחאן יונס". בילדותי בשנות ה-80 בקושי היתה גדר, הפועלים העזתים היו עובדים בכל האזור, ובכל עבודה. 

אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה, ואחרי פיגועי הסכינים בתחילת שנות ה-90 כבר היתה גדר, והכניסה והיציאה מעזה נהפכו להרבה יותר מבוקרות, ועדיין מהילדוּת והנעורים שלי אני לא זוכר פחד, רק תקווה שיום אחד יהיה שלום.

זה היה שיר השלום של נירים. השיר ששרנו בכל טקס ובכל יום זיכרון, לא ראינו את העזתים כאויב, זו היתה הפוליטיקה הגדולה שהפרידה בינינו. אבל בתחילת שנות ה-2000 עזבנו את הקיבוץ – קיבוץ שיתופי עדיין, שהיה תקוע, שלא הצליח להתאים את עצמו לזמנים שהשתנו, שאנחנו לא התאמנו לו, והוא לא התאים לנו. זה הוביל לכמעט עשור בעיר הגדולה, עשור שלמרות כל הפיתויים של העיר, המועדונים, ההפגנות, האקטיביזם שאותו גיליתי, למרות כל זה עדיין השאלה הראשונה בבוקר היתה תמיד "כמה גשם ירד בנירים?", ו"מה יבול האבוקדו השנה?"

למדתי אגרונומיה ברחובות, ואחרי כמה סיבובים מצאנו את עצמנו בסוף העשור אם תינוקת קטנה במושב בעמק חפר, אני מנהל מטע אבוקדו גדול של קיבוץ מעברות, וענת עובדת ב-ynet. ראש הממשלה אריק שרון מבצע את ההתנתקות מעזה, שכבר אז לא הבנתי את ההיגיון שבה עם יציאה ללא הסכם, ועדיין אבא שלי הלך לעבוד במנהלת ההתנתקות ולעזור למפונים מהגוש. 

לאט לאט התחיל הירי תלול המסלול לתוך ישראל, ובקיץ 2007 השתלט חמאס בהפיכה אלימה על רצועת עזה. אני עוד זוכר איך הלכנו לבקר בבית החולים איכילוב חבר עזתי שבנו נורה בברכיו על יד אנשי חמאס. אבל אני חושב שהפעם הראשונה שבאמת הבנתי שמשהו בסיסי השתנה היתה ב-5 ביוני 2008, כשאמא שלי התקשרה להגיד שאמנון רוזנברג, חבר קיבוץ ומורה מיתולוגי לקרטה, נהרג מפצמ"ר. 

הפעם הבאה היתה בשבת 27 בינואר של אותה שנה: ההורים שלי באו לבקר אותנו במושב בשרון, וסיפרו איך בבוקר ההפצצות של צה"ל כיסו את השמים. התברר שזו היתה הפצצת הפתיחה של מבצע "עופרת יצוקה", שבוע אחר כך מצאתי את עצמי במשרד של הוראסיו, מי שהיה מרכז המשק של קיבוץ מעברות – אמרתי לו שאני לוקח שבוע חופש כדי לעזור באבוקדו בנירים שפונה (לראשונה מתוך קרוב לעשר פעמים מאז). עד היום אני זוכר את המבט שלו, ואת התשובה "לך לכמה זמן שצריך, וזה על חשבוננו. אתה לא לוקח חופש". 

אז הגעתי לנירים. האזור היה אזור מלחמה: עם סוללת תותחים ומרגמות ליד הקיבוץ ואזעקות. חוץ משלושת בתי הילדים (כן, בזכות "בג"ץ אדוארדו" המפורסם ההוא של "הארנבונים כחולי עיניים", בפי שמחה רוטמן) – שום מבנה עוד לא היה ממוגן, אבל גם עוד לא הבנו את הצורך בכך. 

אחרי שבועיים זה נגמר, חזרתי למעברות ולאבוקדו. אבל שנה אחר כך, ב-1 בינואר 2010 מצאנו את עצמנו בנירים, בגלל ממ"ד: המדינה החליטה אז לבנות ממ"דים על חשבונה לבתים בטווח של עד 4.5 ק"מ מהרצועה. ההחלטה היתה שממ"דים ייבנו רק בבתים מאוכלסים, ובנירים שהיה קיבוץ שבו לא כל הדירות היו מאוכלסות, החליטו סוף סוף לאפשר גם לבני קיבוץ לחזור במעמד של תושב, בלי להיות חברים בקיבוץ השיתופי. ואנחנו, שהיינו צריכים לקבל אז החלטות על שינויים בעבודה, גילינו פתאום אופציה חדשה, ומצאנו את עצמנו בדירת 2.5 חדרים עם חור בסלון בצורת דלת, שתוך שלושה חודשים הפכה לפתח הממ"ד שלנו – אותו ממ"ד שאחרי 13 שנים ושלוש דירות מצאתי את עצמי בתוכו ב-7 באוקטובר 2023.

"מי שלקח את הקסאם מליד המרפאה שיתקשר אלי דחוף", 2012-2010

אנחנו חזרנו הביתה, סוף סוף התכוונתי לאנחנו הנכון. רק שאנחנו אחר התחיל להתערער – זה האנחנו שמניח שכולנו שווים כאן, שלכולנו אותו צבע דם. אז עוד לא הבנתי לעומק מה קורה בעזה, ומה קורה מול עזה – זה הגיע רק אחרי מבצע "צוק איתן", אבל המעבר המאוד מהיר מהעיר הגדולה לקצה הכפר, והחברים והחיים שעוד נשארו שם נתנו לי פרספקטיבה חדשה, של שווים פחות ושווים יותר. 

אני חושב שהפעם הראשונה שחוויתי ירי היתה ב-26 במרץ 2010, זה היום שבו אלירז פרץ ביצע מרדף באש לתוך הרצועה. הוא והקשר שלו נהרגו שם, וכמובן שהירי היה עלינו, ולכך התלוותה תגובה, וכן הלאה. 

בעקבות המקרה הזה, ובעקבות חטיפת גלעד שליט כמה שנים קודם לכן, התחלנו להרגיש פתאום שבעיני הצבא ומקבלי ההחלטות חיי החיילים הופכים לחשובים יותר מהחיים שלנו התושבים בעוטף – וזה סיפור שמלווה אותנו שנים, עד אוקטובר 2023. 

יש אפיזודות מגוחכות מאותה תקופה, לדוגמה שלכלי רכב לא-ממוגנים של הצבא מותר היה להגיע רק עד למרחק מסוים מהגדר, אז יושביהם היו מבקשים מאיתנו אם נוכל – בטרקטורים הלא-ממוגנים שלנו – להקפיץ דברים לחיילים שנמצאים יותר קדימה, כי להם אסור.

לכלי רכב לא-ממוגנים של הצבא מותר היה להגיע רק עד למרחק מסוים מהגדר, אז יושביהם היו מבקשים מאיתנו אם נוכל – בטרקטורים הלא-ממוגנים שלנו – להקפיץ דברים לחיילים שנמצאים יותר קדימה, כי להם אסור 

אז גם הבנתי את כללי המשחק החדשים שישראל מנסה לקבוע ברצועה: אהוד ברק שהיה שר הביטחון באותה תקופה אמר ש"חמאס הפר את הכללים. הוא ירה טיל לעבר ג'יפ צבאי, בשטחנו. הוא פוצץ מנהרה עם חצי טונה חומר נפץ נגד טנקים שחלקה היה בשטחנו. ברור שזו העת לפעול", כלומר העת לפעול היתה כאשר מנסים לפגוע בצבא, אבל ירי עלינו היה חלק מכללי המשחק המקובלים כבר ב-2012. 

ההבדל הוא שיותר מאוחר פשוט הרחיקו את החיילים מהגדר ועברו רק לשמירה בעזרת תצפיות וטכנולוגיה. באותה התקופה גם החלה התופעה שעל פיה לא משנה איפה מנהלת מדינת ישראל עימות – היא מנסה לגרום לו לעבור גם לעזה, כי מול עזה הכללים ידועים, כי מול עזה יש אויב שמצד אחד לא מדברים איתו והוא הרע האולטימטיבי, ומצד שני אפשר לעשות איתו עסקים, וקצת ירי על ישראל תמיד טוב למוניטין שלו בציבוריות הפלסטינית. 

באותה תקופה החל ירי גם מכיוון שלוחת דאע"ש בסיני לעבר אילת והגבול, ואז בתגובה צה"ל היה מגיב בירי לרצועה, מה שהיה מוביל לירי עלינו, וחוזר חלילה. רק כמה חודשים מאוחר יותר הודה הצבא שלמעשה לא היה שום קשר בין הירי הזה לבין חמאס, אבל עזה זה נוח, ולפעול מול מצרים בסיני זה מסובך. 

הרעיון הזה חזר על עצמו בעשור הבא בלא מעט דרכים שונות ומשונות. ואז בדצמבר 2012 פרץ מבצע "עמוד ענן". זו היתה הפעם הראשונה שבאמת ברחנו מהבית. "עמוד ענן" פרץ על רקע המצור על עזה שהתחיל למעשה אחרי ההפיכה של חמאס חמש שנים קודם לכן –  מצור שככל שאני יודע מעולם לא התנהל דיון ממש מסודר בישראל עליו ועל מטרותיו, וכמה שנים מאוחר יותר כשהמצור דווקא כן הצליח ישראל היא זו שנבהלה מעצמה ובפועל סיימה אותו. 

אבל אם נחזור ל"עמוד ענן", המלחמה בו התנהלה על כללי התנהגות ליד הגדר, מרחב הדייג, מעבר סחורות ועוד פרטים לכאורה משמימים, והסתיימה במה שקרוי "הבנות עמוד ענן", אותו מסמך שכתב המודיעין המצרי, שאף צד לא חתם עליו, אבל הוא הגדיר את הכללים וההבנות ושימש כנקודת ההתייחסות מאז ועד 2023 לסיומו של כל מבצע, 

יש שם כמה משפטים שעוסקים בכללי התנהגות ליד הגדר, במרחב הדייג, במעבר סחורות. מכיוון שהמסמך לא פורסם מעולם אף אחד גם לא ידע מי מפר את ההבנות שמופיעות בו והאם יש תגובה להפרות האלו – "מרחב ההכחשה" קוראים לזה, והאמת שכך זה גם נראה. 

שני סיפורים מאותה מלחמונת: באחד הימים מקבלים חברי הקיבוץ מסרון לניידים שלהם "בשום אופן אין לגעת בשרידי הנפילות, מי שלקח את הקסאם מליד המרפאה שיתקשר אלי דחוף". את ההודעה הבלתי נשכחת שלח לנו זאביק עציון רכז הביטחון השוטף, הרבש"ץ של הקיבוץ. שנתיים אחר כך – שעתיים לפני הכניסה לתוקף של הפסקת האש שסימנה את סופו של מבצע "צוק איתן" – נהרג עציון מירי מרגמה. 

הסיפור השני קשור בערב בתל אביב, אחרי הצהריים של פרוץ המבצע עוד הוצאנו מכולה של אבוקדו – עד היום אני לא מצליח להבין איך הנהג לא ברח כשבומים של תותחים ונפילות של פצצות מרגמה מלווים אותנו. בערב נסעתי צפונה. ענת והילדים כבר היו עם כל הקיבוץ במשמר העמק, ואני החלטתי לעצור בתל אביב להשתתף בהפגנה נגד המלחמה (גם עם ההפגנות האלה סיימתי מאוחר יותר). 

אני מגיע לרוטשילד, ורואה מדינה אחרת: הכל פתוח והומה אדם, כאילו אין מלחמה במרחק של שעה נסיעה דרומה, ואצלי רץ בראש עמוד הסיום של "מחווה לקטלוניה", שבו ג'ורג' אורוול מתאר את חזרתו משדות הקטל של מלחמת האזרחים בספרד  לבריטניה המוריקה, השבעה, והשלווה, תיאור שאותו הוא מסיים בנבואה – שעוד מעט יגיעו הפצצות ויקרעו את השקט הזה. 

וכך, בדיוק כמו באנגליה של אורוול גם בתל אביב שלי, פתאום נשמעת אזעקה. זה היה השיגור הראשון מעזה על תל אביב. בבת אחת נקרע מעטה השקט שלה. ואני, אני המשכתי ללכת. עשרה ימים אחר כך חזרנו הביתה, וכאילו לא קרה כלום. מהר, מהר מדי הכל חזר למסלולו, כאילו לא היתה מלחמה, כאילו שום דבר לא השתנה.

טוב ירי טילים מפנייה לאו"ם, 2014-2013

אחרי "עמוד ענן" חזרנו הביתה וכאילו כלום, חוץ מלסגור באופן סופי את חממות הגרניום שלנו, ולחזור סוף סוף לנהל את האבוקדו, לא ממש קרה דבר. אבל מלחמות כן משנות את הנפש והתגובה הרגילה שלי היתה לחפש את מי שלא רוצה מלחמה. 

כך התגלגלתי אל "קול אחר", ארגון של נשים וגברים מהאזור שבעיקר רצה לעשות טוב: הרבה אקדמאיות ואקדמאים ממכללת ספיר הסמוכה ועוד קצת קיבוצניקים מבוגרים, שרצו בעיקר שידעו גם בישראל וגם בעזה שיש כאן אנשים שחושבים אחרת, וניסו גם בכוחותיהם הדלים לעשות שינויים מקומיים: עוד אישור יציאה, עוד ליווי רפואי, עוד מפגש קטן בזום בין ילדים – לא לשנות את המציאות הגדולה, אבל כמו המפגין ההוא מול הבית הלבן ניסינו לדאוג שהמציאות לא תשנה אותנו. 

כך הגעתי גם יום אחד ללוות בחור פלסטיני בן 20 ממעבר ארז לגשר אלנבי, הוא קיבל אישור יציאה לכנס בשוויץ, מה שאומר שזה היה כרטיס הבריחה שלו לחיים חדשים באירופה. זו היתה הפעם הראשונה שהוא יצא מהרצועה, ואני זוכר את ההלם שלו למראה המרחבים (מי ישמע מרחבים בישראל), ואת השאלה שלו כשראה פרדס לצד הדרך אם אלה תפוזים על העצים, כי הוא זוכר פרדסים מהילדות והיום כבר אין פרדסים בעזה, ואני בתור חקלאי התחלתי לבכות. 

כשראיתי שיש לנו זמן עשיתי סיבוב דרך ירושלים והוא הצטלם מול אל אקצה – ואז הוא התחיל לבכות. כך נפגשנו שני אנשים שגדלו במרחק של רבע שעה האחד מהשני, שנינו דוברים שפות שמיות, והדרך היחידה שלנו לתקשר זה עם זה היא באנגלית. 

השנתיים שאחרי "עמוד ענן" חלפו בשקט יחסי והילדים שלנו גדלו: אורי בגן, ואיתן בגנון, ומהמון בחינות הכל נראה ורוד. אבל כשלא מנסים לפתור שום דבר, רק לנהל, הדברים לכל היותר נדחים. אז הגיע האביב של  2014 ואתו חזרו החסידות והקסאמים, כי כשיש סיר לחץ מבעבע – בסוף זה מה שקורה. באמצע מרץ של אותה שנה כתבתי בפעם ראשונה משהו מסודר על עזה ל"המקום הכי חם בגיהנום":

"המצב הנוכחי הרי נוח לכולם. הוא נוח לצבא, כי כל עימות שצריך להפעיל בו כוח בלי לשלם מחיר בחיי חיילים נוח לצה"ל; הוא נוח להנהגת חמאס, שלא צריכה להתעסק בבעיות הקשות כל כך שיש בעזה, כי אפשר להאשים את ישראל בכל דבר; הוא נוח מאוד לממשלת ישראל, כי כהרגלה היא לא צריכה לשלם מחיר של החלטות קשות, ויכולה להמשיך להציג את הפלסטינים כחיות אדם שרק רוצות דם יהודים; והוא נוח לאיסלאמיסטים ברצועה, שיכולים לתת דרור לכל מה שרע אצלם. 

"אפילו לרוב הגדול של אזרחי ישראל זה לא ממש משנה: אז פעם בשנה-שנתיים יש קצת מלחמה, לא נהרגים כמעט ישראלים ויאללה, נמשיך קדימה בטמינת הראש בחול. אז מי נשאר להתעסק ולפחד מהמצב? אנחנו, שגרים מסביב לרצועה, והרוב המוחלט של תושבי עזה שממשיך לסבול… ואיך אני יודע שזה לא משנה לאף אחד? מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא עושה שום דבר כדי לפתור את זה. 

"לא מדברים עם חמאס, לא מציעים הצעות לאבו מאזן, לא כובשים את עזה מחדש, לא מורידים את המצור, לא נותנים להם אישורי עבודה, לא מנסים לדבר עם אוכלוסיית עזה מעל הראש של חמאס, פשוט לא עושים כלום. וכמה ישראלים יודעים מה קורה בעזה? כמה זמן ביום יש להם חשמל, או מים? איזה סחורות נכנסות לשם? מה חופש התנועה שלהם? מה אחוזי האבטלה שם? מה גובה המשכורות שם? שום דבר. זה מעבר להרי החושך, ורק קילומטר וחצי מהבית שלי… 

"ובינתיים, כל אחד בקרקס הישראלי הגדול ימשיך לשחק את תפקידו: צה"ל להפציץ ולהתחבא בישובים, הממשלה לצאת בהצהרות לוחמניות ולא לעשות כלום… סוחרי הנשק לחייך בהנאה למראה שדה הניסויים שלהם, והשמאל הישראלי לצקצק בלשונו על כמה זה איום ונורא ומפריע לקפה של הבוקר. ואנחנו? אנחנו נמשיך לחטוף".

דרום אדום? תלוי למי, יולי-אוגוסט 2014

השנתיים שבין 2012 ל-2014 היו כנראה הכי שקטות ומאושרות מאז שחזרתי לעוטף: בפאב של צאלים היו ההופעות הכי מגניבות בעולם, היו מסיבות במדבר, חזרתי לאבוקדו, לחברים, לאהבה, לילדים, והקיבוץ סוף סוף השתנה והיה אפשר לחשוב בו על קליטה, ועל לבנות לנו בית. הכל התחיל להיראות נורמלי. 

אבל אז במרץ 2014 איתרו אצלנו בשדות של נירים מנהרה של חמאס. זו היתה המנהרה השנייה או השלישית שנמצאה באזור תוך כמה חודשים, לא בחפירה מאורגנת ולא על ידי מודיעין מדויק – אלא כי טרקטור שקע לתוך אחד הפירים שלה בזמן עבודה בשדה, ומאותו רגע כולם באזור התחילו לדבר על מנהרות. 

שני רגעים אחר כך נחטפו גיל-עד מיכאל שער, יעקב-נפתלי פרנקל ואיל יפרח, שלושת הנערים מגוש עציון, ואז הירי חזר והחיים שלנו התהפכו. ההרגשה היתה שכולם מעדיפים עוד סבב ירי בעוטף כי כאן המשחק והכללים ידועים, ושזה עדיף על פני התלקחות בגדה – ששם אי אפשר לדעת לאן זה יוביל, רק שנים אחר כך הבנו שזו המדיניות המכוונת, לא רק התחושה שלנו. 

ההרגשה היתה שכולם מעדיפים עוד סבב ירי בעוטף על פני התלקחות בגדה. רק שנים אחר כך הבנו שזו המדיניות המכוונת, לא רק התחושה שלנו

מבצע "צוק איתן" התחיל באופן רשמי ב-8 ביולי 2014, אבל עבור תושבי נירים ההתחלה היתה ביום שני, 7 ביולי, בשעה 7:00: מטח של שלושה פצמ"רים נחת בשכונת מגורים של הקיבוץ בדיוק בזמן שבו מארגנים את הילדים לבתי ילדים. אני עדיין זוכר איך ישבנו בממ"ד מסתכלים זה בזה עם שני ילדים קטנים בוכים, והמחשבה היחידה היתה רק לעוף מכאן וכמה שיותר מהר. 

מה שקרה אז בנירים הוא סיכום מטאפורי של כל החודשיים הבאים: לנירים הגיעה מחלקה מטירונות יחידה של הצנחנים, הם היו אמורים לעזור באבטחת הישוב ולספק תחושת ביטחון לתושבים. אחד החיילים נפצע קל בידו מרסיס של פצמ"ר וצה"ל בתגובה הוציא תוך שעה את החיילים מהקיבוץ כי "זה לא בטוח". בינתיים בקיבוץ יצאה הודעה של צוות צח"י (צוות חרום ישובי) על ביטול מסגרות החינוך. באותו יום פורסמה קריאה לכל המשפחות לצאת מהקיבוץ תוך הבטחה שעד הערב נקבל תשובה בנוגע להמשך. 

בניגוד להיום, לא היו למדינה שום תוכניות פינוי מסודרות, ולמעשה מעולם לא קיבלנו הוראת פינוי מסודרת. אבל לנירים כבר היה בית מאמץ בקיבוץ משמר העמק שבהתרעה של פחות מ-24 שעות, ועל חשבונו, כבר היה מוכן לקלוט את כל המשפחות עם הילדים. כשהתחלנו להגיע למחרת בבוקר למשמר העמק, שמענו שממשלת ישראל החליטה לצאת לעוד מבצע בעזה, "צוק איתן".

המבצע הזה טלטל את עולמנו: כבר אי אפשר היה לברוח. אם אחרי "עמוד ענן" כולם רצו לחזור הביתה כאילו כלום, עכשיו כבר היה ברור שאנחנו חייבים שינוי, רק לך תארגן משהו כשחברי הקיבוץ מפוזרים על פני כל הארץ, עסוקים בלשרוד עוד יום ועוד יום, בלי תוכנית פיצויים מסודרת, בלי ידיעה מה יהיה מחר, ובלי הבנה איך בכלל הסיפור הזה עומד להסתיים. 

אם עד עכשיו הפחד היחידי היה מירי תלול מסלול, פתאום התגלו המנהרות ואתן ההבנה שחמאס יכול להגיע לישובים, והתגלו טילי הנ"ט שבידיהם, שמאיימים על כלי הרכב שלנו. 

אז חלחלה ההבנה שיש למעשה שני אזורי חיץ בין ישראל לבין עזה – אחד זה אזור סטרילי בתוך הרצועה שאותו הגדירה המדינה כ"שטח הריגה" של מי שמתקרב לגדר; אבל יש עוד אזור חיץ – וזה אנחנו. ישובי העוטף. אזור שמתוחזק בתועפות של מיגון, ומסומם בהטבות מס, שני דברים שמאפשרים למדינה לקבוע בו כללי משחק אחרים: כאן ירי על אזרחים הוא דבר סביר ומידתי. 

את הקונספציה הזו ניסינו לשבור, הבנו שלעוד סבב אלימות שייגמר באותן תוצאות אנחנו לא נסכים, והתחלנו לאגד אנשים מהעוטף בקריאה להסדר מדיני ביום שאחרי, רק ש"צוק איתן" סרב להסתיים, מבחינת הממשלה והצבא היה אפשר לסיים אותו מזמן, "פגענו בחמאס", "פגיעה קשה" "בנק מטרות" ושאר קלישאות, גם המוני הגנרלים במסכים לא הבינו למה חמאס לא רוצה שוב את אותה הפסקת אש. 

אנחנו התחלנו להתארגן ולנסות להבין מה נעשה ביום שאחרי המלחמה. לא ידענו מה, אבל ידענו שחייבים לעשות, כי אם יהיה עוד מאותו דבר – אנחנו כבר לא נהיה כאן. ואז הכריזו הפסקת אש והרמטכ"ל בני גנץ שהבטיח לנו באותו מעמד ש"יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה". גנץ קרא לנו לחזור לעוטף. אפילו חולצות הדפיסו לכבוד החזרה הזאת: "לא מוותרים על נירים", נכתב עליהן.

ואני בכלל הייתי עסוק בלשתול אבוקדו. 160 דונם היינו צריכים לשתול, השטח היה מוכן, השתילה היתה אמורה להתחיל ב-10 ביולי, השתילים חיכו במשתלה, אבל עד תחילת אוגוסט הטנקים דרסו את השטח (לא ברור למה) ותכף שנת שמיטה, מהיום למחר התארגנו עם מתנדבים (כמו היום) ממשקי גרנות, מקום העבודה הקודם שלי שהגיעו לעזור לנו לשתול. כך עד היום, גוש 5 חלקות 1 עד 4 הן חלקות צוק איתן מבחינתי, הספקנו לבצע בשלושה ימים עבודה של שבוע. 

ואז חזרו הפצמר"ים. הילדים והמתנדבים חזרו צפונה ולנו, לנו נמאס, זה גם היה השלב שבו החברים שלי משמאל, עם הקריאה הפבלובית להפסיק את האש, התחילו לעצבן אותי. חברי משמאל התבלבלו. כל הדיון הזה עד כמה פעילות ספציפית של צה"ל מוסרית או חוקית פשוט משחק לידיים של הימין. יש כאן מלחמה מסריחה שכולם בה לא מוסריים ולא חוקיים, אבל זה פחות חשוב. זה רק מראה את התהליך שעבר על השמאל מגוף שמנסה לשנות מציאות, לשורה של אירגוני זכויות, תיעוד וכו'. מה שחשוב זה לדאוג שלא יהיו עוד סבבים והאלימות בעזה תיפסק לעשרות שנים, ולכן הדבר הכי חשוב הוא הסכם בר-קיימא משני הצדדים, ולא רק להפסיק את האש. 

החברים שלי משמאל, עם הקריאה הפבלובית להפסיק את האש, התחילו לעצבן אותי. יש כאן מלחמה מסריחה שכולם בה לא מוסריים ולא חוקיים, אבל זה פחות חשוב

וזה השלב שכבר אספנו מספיק אנשים והחלטנו שלמרות שמלחמה, חייבים להתחיל לדבר. עלינו לעשות סוף שבוע מול בית ראש הממשלה. ביום שישי, 22 באוגוסט התייצבנו ברחוב בלפור תחת הקריאה "נתניהו דבר אתנו". ובטענה שאי אפשר גם לא לכבוש את הרצועה, גם לא לדבר על הסכם ארוך טווח, וגם שיהיה שקט בעוטף עזה. בבקשה תחליטו, ואם הממשלה לא רוצה את שתי האופציות הראשונות, שביבי ובוגי יבואו אלינו ליישובים ויסבירו למה. 

אבל נתניהו לא בא ולא נפגש ולא דיבר אתנו אז (אבל עליו יש לי עוד פרק שלם). גם שרה לא יצאה לחלק פיצות, רק מעוז ינון איש נתיב העשרה ואברהם הוסטל, שהוריו בלהה ויעקובי נרצחו עכשיו בביתם, דאג לנו למשלוח של בירות, ומי שכן באו להאזין לנו היו הרבה ירושלמים. אבל באותו ערב נחתה עלינו הידיעה הנוראה שדניאל טרגרמן, ילד בן ארבע מנחל עוז, נהרג מפגיעת פצמ"ר וכולם שוב ברחו לבתי המקלט ברחבי הארץ.

כמה ימים אחר כך, בשעות האחרונות של צוק איתן, כאשר ראש הממשלה ושר הביטחון מורים לצבא לא להודיע לישובים על ההחלטה על הפסקת אש – כדי שחס וחלילה לא תדלוף לשרים שיטרפדו אותה – נהרגו בנירים זאביק עציון ושחר מלמד מאותו פצמ"ר ארור, וגדי ירקוני שהיה יחד איתם איבד את רגליו. 

כמה שעות אחר כך עולה נתניהו בנאום לאומה ומודיע על סיום המלחמה. הוא מדבר שם על חיילי צה"ל, על חללי צה"ל ועל עם ישראל, וגם אז – כמו היום – הוא לא מצליח להוציא מילה על ההרוגים מקיבוצי העוטף. בסוף הנאום הוא אומר שנפתח חלון הזדמנויות מדיני, רק חבל שבהזדמנות הראשונה הוא מביא איתו קרשים ומסמרים ואוטם את החלון הזה היטב. 

עוד דבר שב"צוק איתן" נתקלנו בו לראשונה הוא היעדרה של המדינה – ה"אין מדינה" שכולם מכירים עכשיו טוב מדי. אז לראשונה לא הפסקנו ליפול בין הכיסאות, בלי פינוי מסודר, בלי הוראות ברורות, בלי פיקוד העורף, בלי פיקוד דרום, רק אנחנו ומשמר העמק שחיבקו אותנו, ולנו עוד היה אותם.

עוד דבר שב"צוק איתן" נתקלנו בו לראשונה הוא היעדרה של המדינה – ה"אין מדינה" שכולם מכירים עכשיו טוב מדי. אז לראשונה לא הפסקנו ליפול בין הכיסאות

מאז כלום, אבל כלום, לא השתנה. אז חשבתי שאת תחושת ההפקרה שהרגישו התושבים אי אפשר לשחזר וצריך לנצל לשיפור המצב, תשע שנים אחרי התברר לי כמה טעיתי. 

"אין לנו זמן לבזבז", 2015-2014

"התנועה לעתיד הנגב המערבי", כך קראו לתנועה שהקמנו בסוף "צוק איתן". במבחן התוצאה נכשלנו. בסוף קיבלנו עוד מאותו דבר, ורק יותר גרוע. אבל ניסינו כמה שניסינו.

התנועה הזו היתה מבוססת על תושבי האזור, אנשים שרק חזרו הביתה, בעיקר נשים, גיל ממוצע 40, עם הבנה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד מלחמה כזו, שאנחנו לא יכולים להגיד לילדים שלנו שלא ניסינו. 

כבר מהיום הראשון היה מתח בתוך התנועה, אותו מתח שמאפיין את כל היחס של תושבי העוטף כלפי המדינה, בין אלו שרצו לדבר קודם כל ובעיקר על פתרון מדיני לסוגיית עזה, בהבנה שבלי פתרון כזה שום דבר לא יעזור; לבין אלו שרצו להיות יותר לובי שדואג לחינוך, למיגון, לביטחון, מתוך הבנה שעד שיהיה פתרון, צריך גם לחיות. 

קשה לנהל קמפיין כפול, זה קשה כשהמרחק בין אנשים הוא עשרות קילומטרים, זה קשה שיש גם בתים לתחזק.

בסוף התגרשתי בגלל צוק איתן והתקופה הזו (זה בסדר, אנחנו החברים הכי טובים בעולם עד היום): המון אמוציות, המון כעסים, המון ויכוחים על כל מילה, המון פול גז בניוטרל, אבל גם עשינו המון, בעיקר הזכרנו לאנשים בעוטף שאפשר גם אחרת. זה גם השלב שבו התחלתי ללמוד בצורה מסודרת מה קורה באמת בעזה, את ההיסטוריה שלה, ואת מערכות הגומלין בינה לבין ישראל, בינה לבין מצרים ובינה לבין הגדה המערבית. 

עם מי לא נפגשנו? אלופים במיל', סתם קצינים במיל' (רובם קשקשו את עצמם לדעת כמו באולפנים, אבל היו גם כאלה שהיו להם דברים מעניינים להגיד), היה גם לפחות אלוף אחד בשירות סדיר שהרגיש חובה משפחתית לשבת איתי במשך שעות ולנסות להסביר מה קרה כאן ומה יכול לקרות. ופגשנו אקדמאים שחוקרים את עזה, את חמאס, את הרשות, את המזרח התיכון, פגשנו פוליטיקאים מכל הכיוונים, אנשי תקשורת, אנליסטים של האו"ם, היתה אפילו פגישה בקפה ברחוב בזל, בין זקנות תל-אביביות בשיער כחול, עם קצין המודיעין של השגרירות המצרית. וכמובן, פגשנו אנשים מארגוני החברה האזרחית שעוסקים בעזה. 

מאותה תקופה נשארתי עם מנוי לניוזלטר שבועי שמתעסק בפוליטיקה פנים פלסטינית ועם כמה קשרים טובים לאנשים שאפשר להרים להם טלפון ולנסות להבין מה באמת קורה – מסננת בולשיט טובה מאוד שעוזרת לי להבין למי באמת כדאי להקשיב ומי סתם מקשקש את עצמו לדעת. 

מאותה תקופה בעיקר הבנתי שבנוגע לעזה אני חייב לתת לעובדות לבלבל אותי. כי אי אפשר לסדר את העובדות לפי האידיאולוגיה, ובסוף כל פתרון הוא מורכב, כזה שמצריך גם כוח צבאי, וגם משא ומתן מדיני – אי אפשר רק אחד מהם ושניהם צריכים להיות חלק מאותו מאמץ. 

נשארתי גם עם ההבנה הברורה, החותכת, שממשלת ישראל (וגם הציבור) פשוט לא רוצים לשלם את המחיר. חלק לא רוצים במחיר הצבאי של פתרון, חלק לא במחיר המדיני שלו, ולכולם נוח שהמחיר יהיה אנחנו – תושבי העוטף. את זה אפשר להכיל, את זה כבר מכירים. והרי הפוליטיקאים (בניגוד למנהיגים) הכי מפחדים ממהלך שייכשל, הם תמיד יעדיפו עוד מאותו דבר, והאותו דבר – היינו אנחנו. 

נשארתי עם ההבנה הברורה שממשלת ישראל (והציבור) פשוט לא רוצים לשלם את המחיר של הפתרון ולכולם נוח שהמחיר יהיה אנחנו – תושבי העוטף

"אני רוצה לומר, ההחלטה לדאוג לכך שלא הרשות הפלסטינית תשתלט על עזה בכיבוש טוטאלי, שזה היה מה שקורה – ואז הלחץ הבינלאומי על חיסול יהודה ושומרון היה מוחלט – ההחלטה של ראש הממשלה שלא לחסל ולא לדאוג שיווצר מצב שהרשות הפלסטינית תשתלט בצורה מוחלטת – היתה נכונה" – הציטוט הזה של פנחס ולרשטיין, מראשי המתנחלים, בראיון בשבוע שבו הסתיים "צוק איתן", הציטוט הזה רודף אותי מאז, הנה הסיבה האמיתית שישראל לא חיסלה את חמאס, הנה הסיבה האמיתית שלא מוכנים לספור אותנו, כי כל פתרון מול עזה יכריח את ישראל לקבוע גבול גם בגדה המערבית, והמחיר המדיני הוא מחיר שפשוט לא רצו לשלם, רק שאף אחד לא היה מספיק אמיץ לומר לנו את זה בפרצוף.

בסוף הרמנו הדסטארט כדי לאסוף קצת כסף לתנועה וכדי שנוכל להעסיק בה מישהי בשכר. "אז קוראים לי בר ואני מקיבוץ נירים שליד רצועת עזה", כתבתי אז. "בקיץ האחרון היתה כאן מלחמה. הילדים שלי ושל בת זוגי לא היו בבית במשך כמעט חודשיים, חברים שלי נהרגו שעה לפני כניסת הפסקת האש לתוקף. ואני החלטתי לא לשתוק עוד. בחודשים האחרונים הקמנו אנחנו ועוד אנשים נפלאים מכל עוטף עזה את התנועה לעתיד הנגב המערבי. לתנועה יש דרישה אחת פשוטה מממשלת ישראל: ליזום מהלך מדיני מול עזה על מנת לסיים את המצב שבו כל שנתיים אנחנו צריכים לפנות מכאן את הילדים. אנחנו לא מדינאים ולא אנשי צבא, אבל ברור לנו שהאסטרטגיה של ניהול הסכסוך והסבבים פשטה את הרגל. 

"בחודשים האחרונים אין לנו חיים מלבד המאבק הזה. אנחנו באופן אישי הוצאנו כבר אלפי שקלים (שאין לנו, היום לראשונה בחיי קיבלתי טלפון מוטרד מהבנק) על הפעילות של התנועה. באזור שמצד אחד הוא בפוסט טראומה, ומצד שני הורגל לאתוס של עמידה איתנה ושותקת, הכל נעשה יותר סיזיפי וקשה. אבל אין לנו ברירה אחרת, זו הדרך היחידה שבה אני אוכל להסתכל לילדים שלי בעיניים כשישאלו אותי 'מה עשית כדי לדאוג לבית שלנו'". במבצע ההוא אספנו 100 אלף שקל. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, ולאט-לאט, ביחד עם השקט שהגיע, הפעילות שלנו דעכה והתמסמסה.

שקט, נתניהו, תחושת ביטחון, קליטה, חינוך, אבוקדו ושאר ירקות, 2017-2015

אחרי "צוק איתן" התחילו שלוש שנים וחצי של שקט יחסי, או כמו שנתניהו שיקר כהרגלו: "זו התקופה השקטה ביותר בעזה מאז ששת הימים". הצורך לשקם את הנזקים מצוק איתן בשני הצדדים, והמצור היעיל על עזה, שהפעם היו שותפים לו גם הרשות הפלסטינית והמצרים, הביא אמנם לתקופה ארוכה יחסית של שקט, אף שהסימנים היו שם תמיד: עם חשמל שסופק לרצועה למשך ארבע שעות ביום בלבד, בלי מים זורמים, ובחיים על כלכלת תרומות הרצועה הפסיקה לשגשג; זו גם התקופה שבה המצרים עצרו את ההברחות מרפיח – אז לי היה ברור שאנחנו חיים על זמן שאול, אבל בינתיים צריך לחיות.

בקיץ 2015 נקלטנו כחברים בקיבוץ ובכל האזור התחילה קליטה של משפחות חדשות. ראשי המועצות היו עסוקים בבנייה מואצת של בתי ספר ממוגנים, תשתיות, הרחבות, צמיחה דמוגרפית, הטבות מס, ושאר פעילות לובי למען התושבים. כולם נהנו לשכוח מה קורה במרחק חמש דקות מעבר לגדר. 

הצבא של אחרי צוק איתן התחיל כהרגלו להיערך למלחמה הקודמת, התושבים בקיבוצים החלו לשמוע חפירת מנהרות מתחת לבתים, וטובי המוחות של מדינת ישראל הגיעו כדי למצוא לזה פתרון. כמובן שהפתרון בסוף היה בטון – המון-המון בטון, בטון לאורך 50 ק"מ ובעומק 60 מטר במכשול שכונה "בלתי עביר". כאילו שאפשר להעלים את עזה מאחורי בטון. 

"היום מתפרסמת בעיתונות סקיצה של המכשול נגד מנהרות שישראל מתכננת לבנות סביב עזה", כתבתי ב-27 במרץ 2017, "והטענה היא שחמאס ירצה לצאת למבצע גדול לפני השלמת המכשול. שום סאטירה בעולם לא היתה יכולה לדמיין את האבסורד המוחלט הזה. להקיף את עזה בחומת בטון בעומק עשרות מטר לאורך 65 קילומטר בעלות של מיליארדים. כך, חוץ מכמה קבלנים שיהפכו למולטי-מיליונרים בזכות זה – אף אחד לא ירוויח. עזה לא תיעלם גם אם נתחבא מאחורי גדרות וחומות. ואם לא נגיע לפתרון אז במקום מנהרות יהיו גלשני אוויר, מזל"טים, צוללנים או משהו שעוד לא חשבנו עליו". 

זה גם היה השלב שבו הסיקו את המסקנות הסופיות מ"צוק איתן", מחטיפת גלעד שליט ומהמנהרות, ואז הרחיקו את צה"ל באופן סופי מהגדר. ההבנה של הצבא ושל הממשלה שחיילים הרוגים בתקופות רגיעה זה משהו שהציבור הישראלי לא מסוגל לספוג, הביאה לטקטיקה שהתבססה על תועפות של מיגון, ממ"דים, בתי ספר ממוגנים, כיפת ברזל, מיגוניות, כל מה שיהפוך את היכולת לפגוע בנו בסבבים הבאים לנמוכה ביותר, במקביל להרחקתם הפיזית של החיילים מהגדר. 

התצפיות היו מרחוק והכניסו את מערכת הנשק "רואַה יורַה", אבל העובדה היא שבין נירים לגבול לא היו חיילים, היתה מחלקת טנקים שבאה והלכה וזהו. זה היה נוח לצבא שהתחיל להאמין לסיפורים של עצמו על הפתרון הטכנולוגי שיש לו לכל דבר, וזה היה נוח לממשלה, כי זה מנע את המחיר של חיכוך על הגדר בין חמאס לצה"ל. 

העובדה היא שבין נירים לגבול לא היו חיילים, היתה מחלקת טנקים שבאה והלכה וזהו. זה היה נוח לצבא ונוח לממשלה 

מכיוון שהכל נראה כל כך שלו ופסטורלי, זה היה הרגע שבו גם הוציאו את המחלקות המאבטחות מתוך הישובים וצמצמו את כיתות הכוננות – הרי יש טכנולוגיה ו"מקסימום תוך רבע שעה הצבא יגיע". 

את המחירים הישירים ששילמנו על התפיסה הזאת הצליחו להסתיר הרבה זמן, אבל המחירים העקיפים נראו לעין כל הזמן: בית הספר האזורי היסודי שלנו, שהיה אחד מבתי הספר הטובים בארץ חווה בין 2008 ל-2016 ירידה מהאחוזון ה-95 לאחוזון ה-46 בציוני מיצ"ב. את המספרים האמיתיים של ילדים המצויים בטיפול פסיכיאטרי סירבו לספק, ובמקביל מחלקות החוס"ן (חירום וסיוע נפשי) התפתחו ולבלבו באותה תקופה. 

אבל זה היה השלב של קליטה, וכל האזור היה בקדחת של "צמיחה דמוגרפית". אני תמיד חשבתי שזה יותר מצביע על המצב הכלכלי במדינה – כאשר אנשים בשביל הנחות מס של אלפי שקלים בחודש ושווי קרקע של אפס לבניית בית היו מוכנים לשכוח שהם מגיעים לחיות באזור מלחמה, במיוחד שכבר קרוב לשלוש שנים לא היתה כזו. 

זו גם היתה התקופה שבה התחלתי לתעב את נתניהו. מעולם לא היינו באותו צד של המפה הפוליטית, אבל רק בתקופה הזאת גיליתי כמה הוא לא בן אדם. כשזאביק עציון ושחר מלמד נהרגו בנירים, הוא אפילו לא טרח להתקשר למשפחות, בניגוד לכל משפחה מהתנחלות שמישהו מיקיריה נהרג. 

נתניהו ואבא שלי מכירים הרבה שנים, הם היו ביחד בסיירת מטכ"ל, ועברו את הגבול ביחד מספר פעמים. חשבתי שאולי רק בזכות זה הוא ידבר איתנו, זה לא קרה. כשהתחילה שנת הלימודים אחרי "צוק איתן", הוא הגיע לפוטו-אופ מתוקשר בשדרות עם ראש עיריית שדרות אלון דוידי, האיש שתמורת עשרות מיליוני שקלים לעיר שלו היה מוכן לשמש כשכפ"ץ של נתניהו מימין – גם לו כל זה התפוצץ בפרצוף.

אבל נתניהו לא דרך פה לבקר את הילדים שחיים בצמוד לגדר וחודשיים היו מחוץ לבית. האיש מעולם לא דרך אצלנו. כששאלתי את חנוך דאום שבאותה תקופה היה מאוד מקורב אליו למה הוא לא בא, התשובה היתה: "אתם סתם תכעסו עליו ולא ייצא לו מזה כלום". איש אינסטרומנטלי לגמרי. גם הבקשה שלנו שיסביר מה המדיניות ומה החזון מול עזה נתקלה פעם אחר פעם במשיכת כתפיים. אז הבנתי שהוא בכלל לא רואה את עצמו כראש ממשלה שלי, הוא לא ספר אותנו אז, ומאז זה נעשה רק יותר גרוע.

נתניהו לא דרך פה לבקר את הילדים שחיים בצמוד לגדר. הוא לא ספר אותנו אז, ומאז זה נעשה רק יותר גרוע

אבל לא רק נתניהו התעלם מאיתנו. גם בשמאל-מרכז לא רצו לדבר על עזה, הזקנה במסדרון היתה הרבה יותר מעניינת. כשהקמנו את התנועה לעתיד הנגב המערבי חבר הכנסת היחיד מהעבודה, יש עתיד, והתנועה של ציפי לבני שהסכים לעזור לנו היה עמר בר-לב. 

כשניסיתי להגיע לשלי יחימוביץ, אז יו"ר העבודה, זה לא היה באג'נדה שלה. משפיענית רשת כתבה לי אז "אני רק עוסקת בנושא החברתי". בסוף 2016 נכנעתי. החיים צריכים להמשיך ואקטיביזים הוא לא דרך חיים, לא רציתי להיות צודק – רציתי לשנות ולא הצלחתי. 

תחת הכותרת  "מי באמת נכשל" כתבתי את הדברים הבאים: "אנחנו, תושבי הנגב המערבי, או לפחות חלק מאיתנו שבאמת מאמין שזאת לא גזרת גורל, שלא חייבים להתפנות מהבית פעם בשנתיים, שמבין שיש קשר ישיר והדוק בין מה שקורה בעזה לבין מה שקורה אצלנו. שרוצה את המילה שכולם מתביישים להגיד, אז עוטפים ומכבסים אותה בכל מיני מילים כמו 'שקט', 'הסדר', 'הסדרה', 'פתרון' או כל מילה אחרת שלא אומרת כלום, במקום להגיד את המילה הזאת שיצאה מהלקסיקון של ארץ ישראל – אנחנו רוצים שלום. פשוט לחיות בשלום עם השכנים שלנו. אולי זה קשה, ואולי אפילו בלתי אפשרי, אבל פשוט לא מוסרי לא להפוך כל אבן בניסיון להשיג את השלום הזה. ולא הפכנו.

"נכשלנו בלהציב את הדרישה הזאת על סדר היום בישראל. לא צעקנו מספיק, כי פחדנו, התביישנו, ובעיקר רק רצינו לחזור לחיים רגילים. אפילו אם לזמן קצר, אפילו שאנחנו יודעים שאת הסיבוב הבא רואים אצלנו מהמרפסת. לא הצלחנו לגרום לאנשים כאן להאמין שאפשר לשנות את המדיניות, ונכשלנו בלהסביר לכם כמה זה חשוב. זה היה חשוב לסולידריות, זה מאבק שהיה אפשר לנצח בו, היינו יכולים לעשות שוב את 'עזה תחילה'. אבל לא הצלחנו להוציא אנשים לרחוב, ולא גרמנו לכם לדבר על זה בכל מקום, כל היום. השגנו אמפתיה, הרבה אמפתיה – אבל עם אמפתיה לא משנים את העולם. 

"ונכשל מחנה פוליטי שלם וגדול שאני שייך אליו, שלא הצליח לייצר שום אלטרנטיבה, שום אמירה ערכית על מה שמתנהל בעזה כבר 11 שנה. שום ניסיון להסביר לציבור שיש כאן כישלון אחד גדול ומתמשך. הפחד להגיד את הברור לכל – שבסוף אין פתרון לעזה בלי פתרון בגדה. שהמשוואה זה שדרות מול בית אל. שהרג חסר הבחנה רק מדרדר את מצבנו בעולם ומחזק גורמים כמו BDS , שיש אלטרנטיבות לסגר על עזה. במקום זה רצים לבחירות בלי להזכיר שהיתה מלחמה בקיץ ומדברים שוב על הזקנה במסדרון. מחנה שפחד לנצח, שהעדיף להתכנס לתוך המוכר והנעים, במקום לשלוף קוצים. מלחמת עזה של קיץ 2014 היתה הבטן הרכה של נתניהו ואנחנו לא עשינו כלום.

אז כרגע יושבים ומחכים לסבב הבא, שברור שיהיה עוד פחות נעים ויותר קטלני מ'צוק איתן'".

ואז באביב 2018 התחילו השריפות.

עפיפונים, בלונים, ויוזמה המצרית, 2019-2018

אחרי "צוק איתן" הוכבד המצור על עזה: ישראל מצד אחד, המצרים מצד שני, ובשלב שלישי גם הרשות הפסיקה להעביר כספים לרצועה. המצרים רצו לנצל את המצב הזה כדי לשנות את ההתנהלות של חמאס, לדחוף אותו לתוך הרשות ולחזק את הצד הפרגמטי בו מול הצד של האסלאם הקיצוני. התוכנית שלהם כללה "חינוך מחדש" של אלפי צעירים עזתים במצרים, ממשלת אחדות פלסטינית, ובסוף הכפפה של חמאס לרשות, כמובן עם הרבה כסף מהמפרץ. 

חמאס בעזה ניהל דיונים מתקדמים על היוזמה בעוד חמאס שמחוץ לרצועה פחות אהב אותה. זו היתה הפעם השנייה שאופציה מדינית היתה מונחת על השולחן (הראשונה היתה בסוף "צוק איתן) אז נתניהו זרק אותה לפח בשם הבידול, וגם הפעם בסוף הוא אמר לא למצרים. 

בשלב זה שבו הכיוון המדיני נסגר התחיל חמאס באסטרטגיה חדשה כדי לפרוץ את המצור: צעדות אל הגדר לצד עפיפונים שהפכו לבלוני תבערה שנישאו על הרוח המערבית של שעות אחרי הצהרים באזורנו ויצרו שרפות ענק בכל רחבי העוטף. באביב ובקיץ 2018 נהרגו מאות עזתים במהומות על הגדר, עשרות אלפי דונם נשרפו ברחבי הנגב המערבי. 

רוב תושבי ישראל לא הבינו עד הסוף את המשמעות השריפות הללו – עמית סגל ספר בחדשות דונמים, והסביר שבסך הכל הנזק לא רציני. אבל אנחנו, קהילות קטנות וחקלאיות שנטועות בנוף הזה. עבורנו לראות את ואדי הבשור שרוף זה הרבה יותר גרוע מעוד יומיים שבהם בורחים מהבית בגלל קסאמים; ולקצור חיטה מוקדם לשחת במקום לגרעינים, כי פוחדים משריפות, זה משהו שמדיר שינה מעיניו של כל חקלאי. התמונות האלה של שחור בעיניים ריסקו אצלנו את מעט האמון שעוד נותר לנו בממשלה. אבל להפוך את זה למנוף פוליטי? היינו מעטים מדי ורחוקים מיד. מה, "בגלל כמה בלונים נצא למלחמה?"

אז אמנם אנחנו תושבי העוטף חזרנו לצעוק שיעשו כבר "משהו". היו מסעות הזדהות, תשדירים בטלוויזיה, המון אמפתיה, המון סימפטיה ושום דרישה אמיתית לפעולה פוליטית. כתבתי אז בפייסבוק ש"האחראית היחידה למה שקורה היום בעוטף עזה זו ממשלת ישראל. לא 'בצלם', לא 'שוברים שתיקה', לא הצבא – רק הממשלה. יכולים להיות למצב הזה אלף אשמים אבל האחריות למנוע ולסיים אותו היא אך ורק על הממשלה, ויש לה את כל האמצעים והגיבוי שהיא צריכה. 

"היא יכולה להילחם, ויכולה לדבר, יכולה לאיים, ויכולה לשלם, היא יכולה לשתף פעולה עם כל גורם שהיא רוצה. וכן לכל החלטה שלה יהיו מחירים: המחיר יכול להיות בדם, בכסף, באשראי פוליטי, אבל בשביל זה היא מושלת – כדי לקבל החלטות. ואם ההחלטה היא לא לעשות כלום אז לפחות שיגידו לנו למה לצפות. ואנחנו כאן, התפקיד שלנו הוא לא להיות חזקים ולתת לממשלה עוד זמן – שאתו היא לא עושה דבר. התפקיד שלנו הוא לדרוש שתעשה כבר משהו".

אבל אף אחד לא דרש זאת חוץ מאיתנו. כל כך לא דרשו, עד שסגן שר הביטחון אלי בן דהן אמר "בואו לא נגזים, זה לא טרור אסטרטגי, זה לא חצייה של גדר, ולא חדירה לישוב, בואו ניקח את זה בפרופורציה"; והשר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי אמר בפשטות ש"שיש הבדל, בין ירי על עוטף עזה לירי לתל אביב", ושרת התרבות והספורט מירי רגב אמרה: "אז מה אם הם יורים על אשקלון". המסר היה ברור: סימפטיה ואמפטיה כן, מלחמה או הסכם בשבילכם לא. שוב נשארנו לבד.

הפתרון של נתניהו לכל זה היה מדהים בתעוזה שלו. מאחר שלא רצה למוטט את חמאס, ומצד שני שאף לבידול בין עזה לגדה, ומצד שלישי גובה הלהבות התחיל להיות מסוכן מבחינתו, הוא הלך אל הפלג הכי קיצוני של חמאס שישב בקטאר והציע לו עסקת פרוטקשן: עשרות מיליוני דולרים שיעברו כל חודש מקטאר לרצועת עזה, תמורת שקט. כך נתניהו בחר לעבוד מול חמאס בציר הקיצוני ביותר שיש – ציר טורקיה וקטאר – ולא דרך ציר מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, הכל כדי לשמור על הבידול הקדוש בין עזה לבין הגדה.

המצרים, שהבינו את המסר, פתחו את מעבר רפיח לראשונה זה שנים, בצורה כמעט בלתי מוגבלת לסחורות וגם לאנשים, ולמעשה כסף קטארי קנה תוצרת מצרית עבור עזה, וכעת מתברר שגם הרבה נשק עבר באותו מסלול בדיוק. 

ואנחנו, תושבי העוטף? אנחנו רק רצינו שקט. כתבתי אז בפייסבוק שלי את המילים המיואשות הללו "בארבע וחצי שנים האחרונות אני כותב על עזה, על הנגב המערבי. ועל כל המצב המחורבן בחלקת הארץ הנפלאה הזו. ניסיתי להציג את התמונה כמו שאני רואה אותה, כאשר אני מחויב דבר ראשון לתושבי מערב הנגב, כן אני פטריוט של המקום הזה, אבל תמיד מבקש לראות גם את האנשים בצד השני. לנסות להעביר את המורכבות בשני הצדדים ולא לראות שום דבר בשחור ולבן. וגם להיות סוג של פה להרבה אנשים שחושבים ומרגישים כמוני, אבל ממגוון סיבות קולם לא ממש נשמע. 

"אני מודה שאני מאוד לא אופטימי לגבי ההמשך, גם אם ההסדרה שמדברים עליה תצליח (ואני סקפטי) זה לא יחזיק מים לאורך זמן. פשוט כי היא לא יורדת לשורש של אף אחת מהבעיות האמיתיות בעזה. אני לא אופטימי כי את ממשלת ישראל הנוכחית זה פשוט לא מעניין.

"אני יוצא מכאן גם בתחושת כישלון, שלא הצלחנו לגרום לתושבי האזור להבין עוד מזמן, אחרי 'צוק איתן', ששום דבר לא נפתר. ועכשיו, אחרי שבעה חודשים של אש ועשן, אנשים רק רוצים שיעשו משהו. אבל אין דבר כזה 'משהו'. אין ברירה וצריך להמשיך לחיות, וכדי לעשות את זה יש דברים שצריך להשאיר מאחור. אז אני אמשיך לכתוב כאן על אבוקדו, וחקלאות, ואולי קצת פריפריה, ותמונות של עצים, וחתולים, וילדים. הורדתי מרשימת החברים שלי את כל מי שאין לי מושג מיהו, ואני אשתדל לכתוב בעיקר לכם". ואז התחילה הקורונה והעולם נעצר. 

98% גן עדן 2% גיהנום, גם אם יורים עליך? 2020- 6 באוקטובר 2023

לאחר שאיום המנהרות הוסר, וגם את השריפות הפרוטקשן הקטארי סיים, היה אפשר לעבור להתנהלות אחרת, זו שזכתה לכינוי "98% גן עדן 2% גיהנום", ותחת הסיסמה הזו חיו בעוטף כאילו אין עזה. וברגע שהתחיל ירי, או עדיף רגע לפניו, פשוט היו מתפנים ליומיים-שלושה וחוזרים כאילו כלום. 

יש כאן ילדים שלמדו לארוז ולברוח, אבל לא הכירו צבע אדום. לכן תמיד שנאתי את הסיסמה: איך מקום שאין בו בית קפה או פאב נורמלי במרחק של 20 דקות נסיעה יכול להיות גן עדן? ובכלל, החלקים הרחוקים של העוטף באשכול הם מקומות קטנים ולא פשוטים – בטח שלא גן עדן, אבל הם כן היו בית, בית שהחל להשתנות עם אוכלוסייה חדשה שהגיעה באותה "צמיחה דמוגרפית". 

בתקופה הזאת גם איחדו את בתי הספר היסודיים ובנו קריית חינוך ממוגנת במועצה, שמו מחסומים בשדות עם שלט "סכנת ירי נ"ט", שאותם היו סוגרים בכל פעם שהיתה התראה. ואם ב"צוק איתן" מעולם לא הגיעה הוראה "תעצרו את העבודה", עכשיו בכל חשד להסלמה סגרו את העוטף: כשברחו אסירים מכלא גלבוע סגרו את העוטף, אחרי חיסולים בג'נין סגרו את העוטף, מהומות בירושלים? סגרו את העוטף, והכל מהרגע להרגע. את מספר ימי הלימודים שהילדים שלי הפסידו בשיטה הזו כבר הפסקתי לספור מזמן, וכל פעם שזה היה ליותר מיומיים כבר היה פינוי מסודר. 

בנירים יש ועדת תרבות, ועדת קליטה, ועדת תכנון, וועדת פינוי, עם הפקת לקחים מהפינוי הקודם, אנחנו כבר מומחים בפינויים. מי שהיתה פחות מומחית בפינויים היתה המדינה, ועד היום היא לא למדה איך להחזיר את ימי הלימוד האבודים לילדים. על פיצוי כספי היה צריך לריב חודשים, כי לך תחשב פיצוי למטע שחמישה ימים לא יכולת לעבוד בו, ואז עוד יום פה ועוד יומיים שם. העיקר 98% מהזמן גן עדן – סיפרנו לעצמנו. 

אז גם התחילה השיטה הידועה כירי על "שטחים פתוחים", ככה חמאס וישראל דיברו. הם ירו על שום מקום כדי לומר "ירינו", ואנחנו בתגובה הפצצנו עמדה ריקה כדי לומר "הגבנו" וכך הלאה. זה כבר נהפך לבדיחה שמפציצים דיונות, אבל זו היתה המדיניות. 

ניר דבורי, הכתב הצבאי של N12 , שכמו היום גם אז דיברר את צה"ל, כתב פעם שהירי של חמאס היה "סביר". כן זו היתה המדיניות – להכיל עד כמה שאפשר, וכשהגדה התחילה להתחמם, להגיב לאירועים רק מול הג'יאהד האיסלמי, כאילו שהם עשו משהו בלי אישור של חמאס.

 אני מודה שגם אני ניסיתי לחזור לחיים של אדם שפוי, סוף סוף עם טל, אהבה אמיתית (אז מה אם רוב הזמן היא בוורשה, במרחק של 2,500 קילומטר ממני), התעסקות בחקלאות בת קיימא באבוקדו, בניסיונות של השקיה ודישון, ואפילו הפועלים העזתים סוף סוף חזרו. 

את הקבוצה שעבדה אצלנו במטע אני מכיר מאז שהייתי ילד. הם לא עבדו אצלנו באופן מסודר, אלא יום כאן ויום שם, ובניגוד לכל מיני טענות מגוחכות – מעולם לא היו אצלנו בתוך הקיבוץ. אבל עם הישאם, הבוס שלהם, יש לי קשרים מיוחדים כבר שנים. בכל סבב הטלפון הראשון, אחרי שווידאתי שהמשפחה שלי בטוחה, היה אליו. אבל כנראה שהייתי צריך להקשיב לו יותר, מבחינתו חמאס היו הרוע האולטימטיבי. 

כפי שסיפרתי כבר בזמן ההפיכה של חמאס נגד הפתח ב-2006, בני משפחתו נורו בברכיים ונזרקו מגגות של בניינים. הוא ידע למה הם מסוגלים, ותמיד אמר לי שעדיף שיילכו לכל הרוחות (הפעם האחרונה ששמעתי ממנו היתה כשבוע וחצי אחרי 7 באוקטובר, עמוק מהמקלט בצפון הרצועה. הוא שאל אותי אז לשלומם של כל מי שהוא מכיר כאן, וסיים ב"אולי עכשיו תהרגו אותם כבר").

בדיוק לפני שנה, בנובמבר 2022, נבחרה ממשלה חדשה ומופרעת בישראל, ממשלה שבה השר האחראי במשרד הביטחון על יהודה ושומרון בצלאל סמוטריץ' אומר את המשפט הבלתי נתפס "חמאס הוא נכס, הרשות היא נטל".

https://x.com/iloveisraell/status/1710716944138076438?s=20

ממשלה שהדליקה את הגדה לחלוטין, וכל פעם ניסתה להעביר את האש לעזה ללא הצלחה גדולה; ממשלה שהעבירה עוד ועוד כוחות ליהודה ושומרון; קואליציה שחבר בה הקים סוכה באמצע חווארה כמה ימים לפני 7 באוקטובר; שיו"ר ועדת החוקה שלה, בדרכו להבעיר את המדינה, קרא לילדים שלנו "ארנבונים כחולי עיניים", בעת שביקש להסביר מה רע בבג"ץ; ובעיקר ראש ממשלה שהתעלם מכל אזהרות מערכת הביטחון. אבל את השנה הזו אתם מכירים לא פחות טוב ממני.

בינתיים חמאס, שעכשיו כבר מי שניהל אותו בפועל היו האנשים שהביאו את הכסף מקטאר, ישב וחיכה בשקט עד שבת 7 באוקטובר.

"איפה הצבא?" 7 באוקטובר 2023

על חוויות 7 באוקטובר שלהם כתבו כבר הרבה אנשים מהעוטף. אני מעדיף לחזור כאן על מה שכתבתי בפייסבוק שלי למחרת בבחינת רושם ראשוני, בלי פילטרים, כשהכל עוד היה טרי מאוד, כשעוד לא הבנו באמת מה קרה: 

"בדרך צפונה שנייה לנשום, אי אפשר לסכם את ה-36 שעות האחרונות, אבל תמונות קצרות יש. לא ראינו אור יום, רצנו לממ"ד בשש בבוקר, יצאנו בשש וחצי בערב, בדרך מילאנו את כל הפח בפיפי. 12 שעות, שלושה אנשים, אני, טל בת זוגי, אחותי תמה ומשלב מסוים ארבעה כי יוסי, חבר קיבוץ בן 65 שזה תפס אותו באמצע הטיול עם הכלב גם התגלגל אלינו. אנחנו בממ"ד אחד, ענת והילדים (שפשוט ישנו במשך כל היום) בממ"ד אחר, והורי והאחיינים שלי והאחיינים בשלישי. אז כן שמחתי שאחרי 35 שנה, אבא שלי בגיל 70 וקצת הוציא את האקדח מהארון ובאמת התכוון להשתמש בו. 

"מה שעברנו באותה שבת כלל לשבת בממ"ד ולשמוע ירי מטורף בחוץ, וצעקות בערבית. לראות בקבוצות הווטסאפ אנשים זועקים בהיסטריה כשמחבלים מסתובבים להם בתוך הבית והם מחזיקים בכל הכוח את ידית דלת הממ"ד. זוג עם תינוק בן פחות מחודש ששרפו להם את הבית והם נחנקים מעשן בממ"ד ואף אחד לא מגיע לעזור. כיתת כוננות שלפי התו"ל אמורה להחזיק 20 דקות עד שהצבא יגיע ומנהלת קרבות רחוב במשך שעות ארוכות לגמרי לבד (וגם מצליחה לחסל את רוב המחבלים לבד עוד לפני שהצבא מגיע). הודעות מחברים באזור שמתחילות לספר את גודל הזוועה. 

"אנחת הרווחה כשחיילים באים ודופקים על הדלת, ואז הפינוי למועדון – 400 אנשים, כולל נשים בהריון, תינוקות, עובדים תאילנדים, עובדים סיעודיים, ואנשים שחוו את ההפצצות בדנגור ב-1948 וגם עשרות כלבים, תוכי, חתול ברצועה. בלי מקום נורמלי לישון, עם אוכל שמביאים תחת אבטחה כבדה מהכלבו והמבט העייף ומוכה ההלם בעיניים. 

"אז אתה מבין שלא ברור איך נתאושש מזה, אם בכלל, אז גם מגיעות הבשורות על ששת החטופים וארבעת ההרוגים מהקיבוץ. ועם זאת, בהשוואה לשכנים עוד יצאנו בזול. בבוקר מתחילים להגיע השמות מהאזור: המורה של הילד, חבר לעבודה, חברה של הבת שנחטפה, חבר לכיתה שלה שנרצח, חברה ששני ילדיה נחטפו, ועוד ועוד. וכך חולפות עוד שמונה שעות עד שמאפשרים לחזור לבתים – ואז מגלים שגם האוטו הלך מוונדליזם טהור ומניסיון לבזוז.

"מתחילים גם להגיע הסיפורים על בחור שנשכב על הבת זוג שלו וחטף את האש במקומה ומת, על חברים בדואים שבשבת בבוקר נכנסו עם אקדחים לאתר של מסיבת הטבע ופשוט הוציאו אנשים, ועל סבתא שלי בת 95 שישבה בממ"ד עם העובדת הזרה שלה ופרצו לה לשם שני אנשי חמאס. אז סבתא צעקה עליהם וקמיל העובדת הזרה נתנה להם 1,500 שקל והם פשוט הלכו".

במחשבה לאחור, אני מודה שמכל הדברים דווקא האכזריות הברברית של חמאס היא לא מה שהפתיע אותי. אני חושב שבגלל הסיפורים של החברים שלי מעזה ידעתי עם מי יש לנו עסק. כן הופתעתי מהתעוזה המופרעת שלהם, מהסבלנות, מהמידור שאיפשר את זה, הופתעתי מזה שבשירות איראן, או בשירות ההיסטוריה כפי שהם תופסים אותה, הם היו מוכנים להחריב את עזה ולוותר על המאחז שלהם שם. הופתעתי גם מחוסר השליטה שלהם (מכוון או לא, לא יודע) באספסוף שהגיע בעקבותיהם, אבל לא הופתעתי מהשנאה ומהפנאטיות. 

ההפתעה והאכזבה הכי גדולות שלי היו מצה"ל, איפה לכל הרוחות היה הצבא? אני לא מדבר על הכישלון המודיעיני, לא על הקונספציה המופרכת שאפשר רק בעזרת טכנולוגיה לשמור עלינו – אני מדבר על שבע שעות מהרגע שהאירוע החל ועד שהגיעו החיילים הראשונים בצורה מסודרת לנירים. כשהם הגיעו לניר עוז, באותו הזמן כבר לא היה להם במי להילחם. שבע שעות! 

מה עשו הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום וראש הממשלה כל הבוקר הזה? יש חיילים וטנקים במחנה באלי"ש, יש בעיר הבה"דים, יש בביסל"ח, בצאלים, שלא לדבר על גדודים סדירים בדרום הר חברון או ימ"חים בשדה תימן. תוך שבע שעות מרימים טנקים של מילואימניקים לרמת הגולן, אבל כל המקומות שמניתי הם בטווח של שעה נסיעה. 

יש לי חבר טוב מהעבודה, סמג"ד במילואים בן נירים, עם הורים בנתיב העשרה שהוקפץ כבר בשמונה בבוקר צפונה, אז מה עם להוריד גדודי חי"ר ושריון לעוטף. איפה הם היו לכל הרוחות? השאלה הזאת של איפה הצבא, שנצעקה בכל קבוצת הווטסאפ בעוטף באותו בוקר, שנשאלה בכל ממ"ד – השאלה הזאת היא יותר מכל דבר אחר מה שמפריד כרגע בין התושבים של העוטף ושל גבול הצפון, לבין היכולת לחזור הביתה.

העצב אין לו סוף, 8 באוקטובר עד היום

ישראל היא מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם, וזה עוד לא מתקרב לרמת האינטימיות שיש במקום כמו קיבוץ. אם בבניין בעיר אתה אולי מכיר את השכן שלך ברמה של "שלום-שלום", ויודע כמה רעש הוא עושה, ואם הוא משלם ועד בית – בקיבוץ אתה יודע את סיפור החיים של כל אחד, על המוזרויות, הדברים הטובים, והדברים הרעים. ובין תושבי הקיבוצים בעוטף יש קשרי דם, קשרי נישואים וקשרי עבודה. כולנו למדנו באותה כיתה, אנחנו משכשכים בביצה אחת גדולה. 

עכשיו, כשאתה הולך בטיילת של אילת בין המלונות של המפונים אתה פוגש פנים מוכרות בכל שנייה, עוצר לחיבוק, מפחד לשאול מה היה, אבל בסוף זה מחלחל: האח של איילת מהקבוצה נרצח; עוד אח ואמא נחטפו; הבן של אורן ואסתר, שהיו השכנים שלי המון שנים, נחטף עם בת זוגו; ההורים של ניר; ההורים של רווית; אבא של דני; אחות של דני; אלעד בעצמו; האח של אבא של שי; הבן של יואל; הבן של בת שבע שהיתה המחנכת הראשונה של אורי; מנוחה, שהיתה במשך שלוש שנים המחנכת שלי; עדה, שהיתה מורה שלי; שלומי, שלימד את הילדים שלי; הבעל של אפרת מהקבוצה; הבת של מיכי, הרכז בניין שלנו; וסעיד; ויוני, שעבדתי אתם; והאשה של אבידע; ודורון, שגר 20 מטר מאחורי, ומור הבת שלו. וההורים של יותם, והבעל של אורנה שלימדה אותי, והילדים של רננה, והבן זוג של אלה, ועוד ועוד. 

זה לא נגמר. וזו רק תחילתה של הרשימה. אין דרך להכיל את זה. אין דרך להתמודד עם ההבנה שבאותה מידה אלה היו יכולים להיות אני, או הילדים שלי, או טל, או ההורים שלי. 

ונוסף על כך יש גם עצב של חקלאים. אפשר להגיד שזה רק כסף, אבל לראות את העצים השרופים, והבננות שסגרנו להם את המים, ואת הטנקים שרומסים את השדות, והאבק שמתערבב בפיח, במקום לנשום את האוויר של כל מה שעושה לך להרגיש בית, גם את זה רק כסף לא יפתור.

"ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע,

וראית את השמש בראי-השלולית הזהוב.

ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע.

ומותר, ומותר לאהוב".

את השורות האלו של השיר "האומנם" הקדישה לאה גולדברג לרוזק'ה קורצ'אק ממנהיגי המחתרת בגטו וילנה, לוחמת בפרטיזנים והסבתא-רבא של ילדי, והמלים הללו הן מה שנשאר לנו, לחקלאים של העוטף, לקוות לו, לנשום את התלם נשום ורגוע, ולאהוב.

הכעס

בשבועות שעברו מאז 7 באוקטובר אני בעיקר כועס, כועס ועצוב. אני כועס על הצבא שלא הגיע, על המודיעין שכשל. אני כועס על הממשלה הזאת שבמשך שנה רק הסיתו נגדנו וקראו לנו פריווילגים, ואנרכיסטים, ועכשיו אפילו לבוא להגיד סליחה הם לא מעיזים. אני כועס על טיפוסים כמו סמוטריץ' ורוטמן שלקחו מאיתנו כספים, שקראו לילדים שלנו "ארנבונים כחולי עיניים", שחושבים שאנחנו מחיר ראוי לפנטזיות המשיחיות שלהם. 

ואני זועם על ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכבר 15 שנים לא מצליח להוציא מפיו את המלה "קיבוץ", שכבר 15 שנים מנהל מדיניות על הגב שלנו, ולא מסוגל לקחת גרם של אחריות, שממשיך להסית ולפלג. אני גם כועס על בוגי יעלון ובני גנץ, שאולי אומרים את כל הדברים הנכונים, אבל יש להם מניות יסוד בכל המדיניות הזאת מול עזה.

אני לא מפסיק לכעוס גם על התקשורת, שחוץ מכמה יחידי סגולה לא היתה מסוגלת במשך 15 שנים לשאול את השאלות הנכונות, שבאה לשמוע אותנו רק כשזה היה צהוב ומרגש: אמהות היסטריות או חקלאים גיבורים – זה מה שהיינו עבורה, וכל פעם שניסינו להעביר מסר קצת יותר מורכב, הם העדיפו לקחת ציטוט מאיזה גנרל תורן או עוד פרשן צבאי חסר הבנה, שהתעסקו תמיד בטקטי, ולא במה יהיה קדימה.

אני לא מפסיק לכעוס על התקשורת: אמהות היסטריות או חקלאים גיבורים, זה מה שהיינו עבורה. כל פעם שניסינו להעביר מסר מורכב, הם העדיפו לקחת ציטוט מגנרל תורן או עוד פרשן צבאי חסר הבנה 

ואני כועס על האופוזיציה שהיתה כאן כל השנים ופחדה בכלל להתעסק בנושא עזה, אני כועס על השמאל שתמיד רצה רק הפסקות אש ולא הצליח להרים את הראש ולראות שלפעמים חייבים גם כוח.

וכן, אני כועס גם על עצמנו שידענו כל השנים, שהרגשנו, שהתייאשנו, שלא עשינו מספיק, שלא צעקנו מספיק שלא התעקשנו, שבשביל הטבות מס ומיגון היינו מוכנים לספוג ירי ושריפות, ולא אמרנו למדינה ולצבא עד כאן.

כשאני שואל את עצמי מה השתנה אצלי בעקבות 7 באוקטובר, התשובה היא שבמשך תקופה ארוכה חשבתי שהיות שישראל לא מוכנה לפנות למשא ומתן כולל מול הפלסטינים והעולם על פתרון כולל, אז צריך לדבר עם חמאס על פתרון ארוך טווח לעזה, "הודנה" או "תהדיה" או איך שלא רצו לקרוא לזה, אבל מתבר שחמאס שבכל מקרה לא היה הפרטנר המועדף עלי – הוא לא פרטנר לשום דבר ואותו צריך לחסל בכוח. הרבה כוח.

היה אפשר לעשות את זה ב"צוק איתן" ובמחיר נמוך בהרבה, ובנימין נתניהו בחר במפורש להשאיר אותו על כנו. היום המחיר ששילמנו ונשלם בחיי אדם של חיילים ואזרחים גבוה הרבה יותר, וגם המחיר המדיני שישראל תשלם בסוף המלחמה הזאת גבוה לאין שעור ממה שהיה אפשר להשיג לפני תשע שנים.

אבל בסוף היו כאן שלוש קונספציות שביחד הביאו ל-7 באוקטובר:

1. תפיסה ביטחונית שדגלה באפס נפגעים חיילים, ולכן הרחיקה אותם מהגדר, מהישובים ומחיכוך עם חמאס וסמכה על טכנולוגיה ומודיעין.

2. הבידול בין עזה לגדה והתפיסה שחמאס הוא פרטנר עדיף, כדי לשמור על הבידול הזה, ושאנחנו מעדיפים אותו על פני אלטרנטיבות אחרות.

3. שבמשך שני עשורים מדינת ישראל ראתה בירי ובשריפות אל ובתוך השטח הריבוני המוכר והחוקי שלה חלק מכללי משחק לגיטימיים שאפשר לסבול אותם, שאפשר לעבור עליהם לסדר היום, ולהכיל אותם כמדיניות סבירה, כאשר באותו זמן היא הפנתה כוחות צבאיים גדולים לאין ערוך לשמירה באזורים שאינם בתוך גבולותיה החוקיים, ואשר היא בעצמה מסרבת לספח אותם אליה.

אז מה יהיה? אני לא יודע, אבל עזה על 2 מיליון תושביה לא תיעלם. לא נגרש אותם ולא נחזור לגוש קטיף, בסוף מה שמבדיל אותנו מחמאס זה הרצון להיות גם בני אדם ולכן נצטרך להגיע לפתרון מוסכם. 

אני מקווה שבניגוד ל"הבנות" מהעבר זה יהיה הסכם כתוב וברור שיהיו ערבים לו צדדים נוספים כמו האמריקאים, המצרים והסעודים. צריך שלא יהיה יותר חמאס בעזה, ושבסוף המהלך הזה למדינת ישראל לכל אורכה יהיה גבול מוסכם, מוגן שמור ומאובטח, שכל מי שבתוכו – הוא אזרח שווה זכויות, ומעבר לו יש מדינות אחרות.

צומוד

שואלים אותי אם נחזור, התשובה המיידית שלי היא כן, איך בכלל אפשר אחרת? לא בגלל הציונות, לא בגלל אידאולוגיה, ואצלי אפילו לא בגלל הקהילה הזאת שבסוף אני באמת-באמת אוהב, התשובה למדוע אחזור היא כי אני חקלאי. 

גדלתי בשדות ובמטעים האלה שבין ואדי אסף, נחל הבשור, ואדי סאלקה, באדמות הלס של הנגב המערבי, זה המקום היחידי שאני מרגיש בו באמת בבית, המקום היחיד שמאפשר לי לנשום. אני לא יודע אם מי שאינו חקלאי מצליח להבין את מה שאני כותב עכשיו, את ההבנה הפשוטה שבית הוא לא רק ארבע קירות וחצר, אלא כל השטח הזה של השדות והמטעים שאתה באמת מכיר בו כל אבן, שאתה יודע בדיוק כמה גשם יירד כל שנה, איפה מתחיל הנזאז, ואיפה יש חרסים בקרקע, ואיפה היתה דוררת לפני חמש שנים. 

והדבר כי גרוע הוא שהעברתי את האהבה הזאת לילדים שלי שעכשיו גם רוצים להישאר. ואף שאני חקלאי – ואולי בגלל זה – אני יכול לגדל מחר אבוקדו כמעט בכל מקום בעולם: בדרום ספרד, בניו זילנד, באוסטרליה, בקליפורניה, עמק חפר או הגליל המערבי – אז מה כבר לכל הרוחות ההבדל? אולי ההבדל הוא שכאן זה הבית וכאן מדברים אתי בשפה שלי.

לצד האסון של 7 באוקטובר, השנה האחרונה, עם המאבק העיקש על הדמוקרטיה ועל צביון המדינה וההתגייסות האזרחית עם פרוץ הקרבות  – החזירה לי חלק מהאמון במקום הזה ובאנשים שחיים כאן. אולי יותר לא נוותר ונדאג שבאמת יהיה כאן שלטון שראשית עובד למען כל אזרחיו, בלי להסית ובלי לפלג, ואולי במקום נשק וסייבר ננסה למכור לעולם טכנולוגיה חקלאית וטפטפות. ואולי נבין שכמו שהזיות דתיות אסלאמיות הביאו חורבן על עזה, גם הזיות דתיות יהודיות יביאו חורבן על ישראל. 

אני מקווה שנצליח לאסוף את עצמנו ולחזור, לאסוף את עצמנו ולהצליח לזכור את המתים, ועדיין להצליח לחיות את החיים, לאסוף את עצמנו ולחזור לשדות ולמטעים, לאסוף את עצמנו ולחזור לאהוב, כי המילים שנכתבו בנירים ב-1948, לצערי עדיין רלוונטיות : 

"נזכרם על שמות החיבה והחן, על שעות הנחת והכאב שחיו עמנו.

כי בכל אשר נבנה ונקים, עוד יעלה וייזכר שמם. בלא מלים – ביסוד של בנייה,

בכל דונם אדמה שנזרע – כי זאת היתה משאת נפשם, בחייהם ובמותם".

מוקדש לכל החטופים מתחת לעזה, בתקווה שעד שתקראו הם כבר ישובו הביתה / ורשה, נובמבר 2023