לא חזרתי לנגב המערבי כדי לקבוע את הגבול, לא מתוך ציונות, לא רוצה להיות חזק גם בשבילכם, לא רוצה לגלות "חוסן". לא מאמין לשטויות האלו שבישראל כל פעם התור של מישהו אחר לחטוף ועכשיו תורינו. חזרתי לכאן, כי כאן נולדתי, כאן נולד אבא שלי וזה המקום הכי יפה בעולם. חזרתי כי זה קצת חור, מקום שבו הכל זז קצת יותר לאט, בגלל הצבעים שמתחלפים בין העונות, הריח אחרי הגשם. כי רציתי שהילדים שלי ייהנו מכל הטוב הזה, ובעיקר כי זה המקום היחיד בעולם שבו אני באמת מרגיש בבית.
וכך רוב האנשים כאן בנגב המערבי. חלק נולדו כאן, חלק הגיעו בעקבות אהבה, חלק אחרי השקט, חלק התגלגלו לכאן והתאהבו ולחלק פשוט אין ברירה אחרת כמו בכל מקום אחר בארץ. הדור של הסבים שלי אולי הגיעו לכאן לקבוע את הגבול (וגם קבעו). אבל מאז כבר הצלחנו להקים מדינה, להקים צבא ואפילו לשלוח חללית לירח.
על הגבולות היום שומר הצבא וקובעים אותם הסכמים ויחסי כוחות צבאיים. היישובים הם רק נטל כמו שהוכח מאז יום כיפור בגולן ועד צוק איתן במערב הנגב. וזה בסדר. זה תפקידו של הצבא, לשמור על האזרחים. רובנו נותנים שם כמה שנים מחיינו בדיוק בשביל זה, זו עסקת החבילה. כשאני בצבא – אני אשמור עלייך, וכשהילדים שלך בצבא – הם יישמרו עלי. לא מתאים לכם? תצביעו למפלגות שתומכות בצבא מקצועי או שתדאגו שיעשו כאן שלום.
שקית אשפה שחורה
ולא אני לא רוצה לעטוף את עזה בשבילכם, כמו איזה שקית אשפה שחורה שעוטפת את כל הסחי והגועל. כמה זה נוח, כשמקום שמרוחק פחות משעה ממרכז תל אביב נמצא בתודעה אי שם בין פקיסטאן לאפגניסטן. נוח לכם לחבק אותנו כדי לא לחשוב על עזה, על זה שפחות משעה נסיעה מכם אנשים חיים בלי חשמל, בלי מים, בלי עבודה. כאשר לנו יש לפחות חלק מהאחריות על המצב הזה. אבל זה נוח. כי כשמדברים על עוטף עזה – לא צריך לדבר על עזה. אז בבקשה אין מקום גאוגרפי שנקרא עוטף עזה. יש נגב מערבי, ויש רצועת עזה. הדיוק לפעמים חשוב.
ותפסיקו לחבק, ותפסיקו לשחד, העסקה הנוראית הזאת של אתם שם תשתקו ואל תתבכיינו – ואנחנו נשפוך עליכם כסף וחיבוקים. העסקה הזאת חייבת להיפסק. תפסיקו עם ההקלות במס, עם הפיצויים והמיגון, עם עידוד השקעות הון, ותעשו כבר את מה שמדינה בראש ובראשונה צריכה לעשות – לתת ביטחון לאזרחיה בתוך גבולותיה.
אני לא מבקש הרבה. לא רוצה כאן השקעות גרנדיוזיות ולא שיכפילו את האוכלוסייה. רוצה שייתנו לנו להישאר חבל ארץ קטן ומנומנם, טיפה מוזנח, שבאים לבקר פעם בשנה כשיש כלניות, בלי המון צבא ושהילדים שלי ירגישו בטוחים להסתובב כאן לבד בשדות בדיוק כמו שאני הרגשתי כשהייתי ילד. זה לא הרבה, אבל המון.
אז רק בקשה אחת לפני הבחירות, אל תמרחו אותנו, אל תקשקשו לנו על כמה אנחנו חזקים, אל תמוטטו את החמאס, ואל תשלמו לו פרוטקשן. אנחנו לא ילדים קטנים. תעצרו שנייה, תחשבו רגע. וספרו לנו ברצינות מה תעשו כדי להבטיח כאן שקט. זה מורכב, זה מסובך, אבל הגיע הזמן לנהל את הדיון הזה. כי אם לא ננהל אותו עכשיו, כלום לא יקרה. שיגיע הרגע שתצטרכו להחליט באמת.