בעיצומו של סבב ההסלמה הנוכחי בעזה, פירסם עמית סגל טור מנומק בפייסבוק שבו הסביר לקהל של עשרות אלפי לייקים, מה המקור לבעיות של ישראל מול רצועת עזה ואיך הכל היה טוב יותר, או לפחות הרבה פחות גרוע – אם אוסלו וההתנתקות לא היו באים לעולם. זה לא מפתיע שסגל מתנגד ליוזמות מדיניות ובמיוחד לכאלה שכרוכות בפינוי התנחלויות – אבל מאכזב לראות עד כמה הטיעון שלו נשען על אי דיוקים ומסגור היסטורי בעייתי.
למי שלא קרא את הפוסט, הנה הטיעון של סגל בקצרה: לפני אוסלו וההתנתקות המצב ברצועת עזה היה לא מזהיר, אבל הרבה פחות גרוע מהיום. הנסיגה הישראלית מההתנחלויות והוצאת הצבא (שביניהן הוא מערבב) כמו גם הקמת הרשות הפלסטינית, החריפו את הטרור והקטינו את היכולת שלנו להגיב למה שמגיע מעזה.
הראיות של סגל לטענות האלה הן שב-2004, אחרי שישראל חיסלה את השיח‘ יאסין, נורו רק שלוש רקטות לשטח ישראל וב-1992, כשהלנה ראפ נרצחה בבת ים בדקירות סכין על ידי פלסטיני עזתי – הארץ רעדה. מנגד, עכשיו, בתגובה לחיסול של מחבל בדרג ביניים, הארגונים ברצועה יכולים לירות מאות רקטות לעבר ישראל, לשבש את שגרת החיים בה, ולא רק שזה נראה לנו נורמלי לגמרי, אנחנו עוד מצטדקים על החיסול. מהטיעון הזה מסיק סגל שעד שלא ”נכיר בבעיה“, המצב הנוכחי יחזור על עצמו.
האם סגל צודק? האם באמת אוסלו וההתנתקות הרעו את המצב? לא. הוא טועה. אפילו טועה מאוד. כשסגל רוצה שנחשוב על 2004 הוא רוצה שנחשוב על שלוש הרקטות אחרי חיסול יאסין. הוא לא רוצה שנחשוב על 58 ההרוגים באותה שנה מטרור עזתי בתוך הרצועה ובשטח ישראל הריבונית. הוא לא רוצה שנחשוב על החיילים זוחלים על ארבע על ציר פילדלפי בחיפוש אחר גופות חבריהם, או על הרצח של טלי חתואל ובנותיה, שניהם במאי 2004. הוא לא רוצה שנזכר ב-276 מטחי הרקטות שנורו באותה שנה לארץ מהם נהרגו ארבעה ישראלים, או 882 מטחי הפצמ“רים.
הוא לא רוצה שנזכור שבחמש שנות האינתיפאדה שקדמו להתנתקות, נהרגו כ-30 חיילים ואזרחים בעזה מדי שנה ושמאז הנסיגה המספר הזה צנח. הוא גם לא רוצה שניזכר ב-8,000 יהודים ישראלים שגרו בעזה ושצה“ל היה צריך ללוות בכוח ובסכנה כל פעם שרצו להיכנס להתנחלויות, שהיו נעוצות באזור שבו חיים כ-2 מיליון פלסטינים.
כשסגל רוצה שנחשוב על השנים שלפני אוסלו, הוא רוצה שנשכח את האינתיפאדה הראשונה, את התרומה של אוסלו למעמד המדיני של ישראל בעולם וליכולת להגיע להסכם שלום עם ירדן, או את העובדה שמי שניהל כל פרט בחיי היום-יום ביריחו, ראמאללה וח‘אן-יונס היינו אנחנו, ואת העול שזה יצר. בקיצור, סגל רוצה שנדמיין שלפני הנסיגות, המצב שהיה בלתי נסבל דווקא היה בסדר, ושנתעלם מהתרומה המשמעותית של אוסלו וההתנתקות, על כל חסרונותיהם, לביטחון ישראל.
שקט ומטרות נוספות
הטיעונים של סגל, הגם שמנוסחים היטב ונשמעים הגיוניים, לא מסתדרים עם העובדות שהוא בוחר להתעלם מהן. ומה לגבי התיאור ההיסטורי? סגל אומר לנו שהיוזמות המדיניות נועדו ”להביא שקט“ ולכן הן כישלון. הוא רק שוכח שהן לא נועדו להביא רק שקט. הן נועדו גם לצמצם את השליטה הישירה שלנו בחיים של הפלסטינים, להגדיל את הלגיטימציה הבינלאומית שלנו (אוסלו ודאי שיפר, לגבי ההתנתקות הסיפור מורכב יותר אך כפי שהראתה השתיקה הבינלאומית על הפעולה השבוע, לא בטוח שהוא שלילי), להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, לשפר את המצב הביטחוני שלנו בראיה רחבה, ולפחות לפי יוזמיה, ההתנתקות גם נועדה להכניס את תהליך השלום לצנצנת פורמלין ולהפחית את הלחץ להגיע להסדר מדיני עם הרשות.
כשסגל רוצה שנחשוב על 2004 הוא רוצה שנחשוב על שלוש הרקטות אחרי חיסול יאסין. הוא לא רוצה שנחשוב על 58 ההרוגים באותה שנה מטרור עזתי
את כל הדברים האלה הנסיגות עשו. סגל אולי צודק שישראלים לא היו תומכים בנסיגה מעזה אם היו יודעים מה יתפתח ברצועה, אבל אם היינו מצטרפים למתנחלים בהתנגדות לנסיגה מעזה היינו שוגים. למרות שההתנתקות לא קיימה את ההבטחות מרחיקות הלכת של שרון ואנשיו, היא שיפרה באופן מהותי את ביטחוננו ואת עתידנו הלאומי לחיוב, ובוודאי שיותר מאשר ההחלטה להקים התנחלויות ברצועת עזה מלכתחילה.
מוטב כמובן היה שהנסיגה מעזה היתה מתבצעת באופן מדורג ובהסכם. מצבנו היה טוב יותר אם ממשלות ישראל מאז הנסיגה, ובייחוד שלוש ממשלות נתניהו, היו מנצלות את השקט שאחרי המבצעים הגדולים כדי להגיע להבנות יסודיות יותר לגבי שקט מהרצועה. זה היה אידיאלי לו הן היו מתקדמות לפתרון בעזה במקביל למהלכים מדיניים עם הרשות הפלסטינית בגדה. אבל למרות כל החסרונות, ולמרות הפער ממה שהובטח, מצבה של ישראל ב-2019 טוב יותר הודות למהלכים המדיניים אליהם יצאה, מאשר אם היתה נמנעת מהם.
אבל בואו נניח לרגע שסגל היה מתייחס לכל העובדות הרלוונטיות ומתאר את ההקשר ההיסטורי כמו שהוא. מה הוא מציע לעשות בנידון? כאמור, ההצעה של סגל היא ש“נכיר בבעיה“. ”הבעיה“ שאליה משתמע שסגל מתייחס, היא שלדעתו את עזה אי אפשר להרגיע בלי שליטה ישראלית צבאית ישירה ובלי התנחלויות.
מצבנו היה טוב יותר אם שלוש ממשלות נתניהו היו מנצלות את השקט שאחרי המבצעים הגדולים כדי להגיע להבנות יסודיות יותר לגבי שקט מהרצועה
אם זו אכן הפרשנות הנכונה לסיום הקריפטי של הטור, יש בה שתי בעיות. הראשונה היא שלהתנחלויות אין שום קשר לעניין. למעשה, הן רק מחריפות את הבעיה הצבאית איתה מתמודדת ישראל, בגדה ובעבר גם ברצועה.
שנית, ישראל שלטה בעזה צבאית במשך שנים, והיו לנו לפחות שלוש הזדמנויות מאז ההתנתקות לחזור ולשלוט בה בעצמנו. שוב ושוב נמנענו מכך, כי בניגוד למה שסגל חושב, רוב הישראלים, ובפרט אלה שבמוקדי קבלת החלטות, מבינים שלא איבדנו שם כלום, וששליטה ישירה בשטח תגרום לנו להקיז יותר דם, לא פחות.
לסגל כמובן אסור להודות בשום דבר מזה, כי הוא מבין היטב שהוויכוח על עזה הוא לא באמת על עזה – אלא על עתיד מפעל ההתנחלויות כולו. סגל לא מאמין ואני מקווה שגם לא רוצה שנכבוש את רפיח ונקים שוב את כפר דרום ונצרים. הוא פשוט מפחד שביום שנבין שאנחנו מסתדרים מצוין בלעדיהן, נתעורר ונבין שגם עופרה ועלי הן נטל על ישראל.