ב-2014 רעשה הארץ סביב מעבר צה"ל דרומה. עוד פרויקט שנועד "לחזק" את הנגב ואת תושביו, שהבטיח להביא איתו "אוכלוסיות איכותיות" לאזור. שהרי אנחנו, תושבי הנגב הקיימים, בסך הכל שממה שצריך להפריח. שכן, מה הם ראו בנו בכל המהלך? נותני שירות. לתת שירות לאוכלוסייה החזקה היתה אמורה לפתור את בעיות התעסוקה שלנו בין היתר. זה כנראה הייעוד האולטימטיבי שאנחנו מסוגלים לו על פי ממשלת הליכוד הגזענית.
הגענו ל-2020 ולא נרשמה הצלחה מסחררת לעיר הבה"דים בצד הדרומי. על הרווחים הנדל"ניים עקב פינוי המבנים במרכז הארץ בוודאי עוד נקרא רבות. בניגוד להבטחות של יצירת מקומות תעסוקה והבאת אוכלוסייה שאותה "נוכל לשרת", לפי הנתונים של הלמ"ס, מ-2018 עדיין נרשמת הגירה שלילית בבאר שבע ויישובים נוספים בנגב, שפתחו אז לשווא את זרועותיהם כדי לקבל אוכלוסייה חדשה שלא באמת הגיעה לגור לצד מי שהממשלה מחשיבה כנראה כ"תת אוכלוסייה".
בשנתיים האחרונות מפעלים בדרום ממשיכים להיסגר והפערים בין המרכז לפריפריה ממשיכים להעמיק. והאשליה של מעבר אוכלוסיות חדשות לדרום גרמה לבועה נדל"נית ומחירי הנכסים עלו והרעו את תנאי המחיה של המקומיים.
ומה לחברת הכנסת שרן השכל מהליכוד יש לומר על כך? שכמובן, אנו, תושבי הדרום, לא נשכח את הייעוד שלנו. נותני שירותים זה מה שאנחנו ותו לו. אנחנו בשר התותחים, חומת המגן בעת סכסוך מדיני צבאי. אנחנו פח האשפה של המדינה כשצריך למצוא מקומות הטמנה לכל סוגי הפסולת: גרעינית, רדיואקטיבית, תעשייתית, ביתית. אנחנו מכרה הזהב ממנו אפשר לשאוב את משאבי הטבע עד הרס, גם כשזה מסכן את כולנו בתחלואה גדולה.
נותני שירותים זה מה שאנחנו ותו לו. אנחנו בשר התותחים, חומת המגן בעת סכסוך מדיני צבאי. אנחנו פח האשפה של המדינה כשצריך למצוא מקומות הטמנה לכל סוגי הפסולת
אנחנו קלף מיקוח של בעלי הון שיפטרו אותנו ממשרות של פועלים אם לא יקבלו עוד זיכיון לפתיחת עוד מכרה. אנחנו הנקראים להניף את הדגל לפרויקטים לאומיים גזענים מחשיבות עליונה כגון מניעת התפשטות הבדואים בנגב – כשבזמן הזה מנשלים גם אותנו וגם את הבדואים מזכויות. ומה עוד אנחנו? שוטפי הכלים.
העתיד? רק לשרת
הרי מה הבעיה, אומרת השכל? סגרו לכם מפעל, לכו תעבדו בתל אביב בשכר של 12 אלף שקל בחודש בתור שוטפי כלים. לא די בכך שאין לנו ביטחון בקורת גג, אין לנו ביטחון בגוף – גם אין לנו ביטחון במקום הגיאוגרפי שבו אנו נמצאים כמקום קבע.
אני לא מכירה שוטפי כלים שמרוויחים 12 אלף שקל בחודש, ובתור מי שעבדה שנים רבות במלונות ישרוטל, הייתי יודעת. אף מנהל מחלקה במלון או פקידת קבלה לא אמרה אף פעם: "הלוואי שאשטוף כלים". השכל מתבטאת לא רק באמירה מזלזלת לאלפי אנשים ונשים שמאבדים בימים אלה את פרנסתם – היא גם מתבטאת כמי שאין לה שום ידע והשכלה לגבי תנאי עבודה וביטחון תעסוקתי, יוקר המחיה, יוקר התחבורה ובכלל נגישות בתחבורה בין מרכז לפריפריה.
ונגיד שמחר יציעו לכל מפוטרי המפעל עבודה בשטיפת כלים במרכז בשכר שהשכל הפריחה לאוויר – האם היא רואה בשטיפת כלים ייעוד, או שמא עתידה של אוכלוסיית הנגב הוא רק לשרת? ולא אל תגיבו "כל מקצוע מכבד את בעליו", כי אולי המקצוע מכבד את בעליו אבל לא האנשים – ואין הורה שחולם על עתיד ילדיו שיהיו שוטפי כלים.
ובוא נגיד שאכן יש משרה של שוטף כלים ב-12 אלף שקל באזור המרכז. האם השכל לקחה בחשבון עלות מעבר של משפחה שלמה מהדרום למרכז, את עלות יוקר המחיה במרכז הארץ? האם היא חישבה את עלות הנסיעות להגיע למשרה כזו כל יום? והאם היא בכלל יודעת שיש יישובים בנגב שאין אפילו תחבורה ציבורית לחזור אליהם בשעות האלה? כל כך קל למצוא פתרונות מהירים וחסרי כל מחשבה וביסוס. מה שעצוב שזו המפלגה שנמצאת בשלטון כבר כל כך הרבה שנים.
השכל יכלה לדבר על סגירת המפעלים בהקשר של סופה של התעשייה המסורתית ושל עבודת הכפיים, ושיש להשקיע במוסדות אקדמיים בנגב שיכשירו אוכלוסייה לעבודה בתעשייה עתירת ידע. אבל אז, מי ימשיכו להיות חוטבי העצים ושואבי המים של המדינה? אנחנו, אנשי הפריפריה, אין אנו בעלי ערך מלבד לשרת. אפילו כשמביאים אוכלוסיות חזקות לנגב – מצפים מאיתנו להמשיך ולהיות המשרתים.