גל המחאה, שהחל מול מעון ראש הממשלה בבלפור התרחב אל מחוץ לירושלים ומתפרש ברחבי הארץ, גם באזורי הפריפריה. ביום שבת דווח על לא פחות מ-250 מוקדים, בצמתים ועל גשרים, שבהם התקיימו הפגנות של הדגלים השחורים שמשכו אלפי מפגינים. גם בשבת הקרובה צפויים להתקיים הפגנות בצמתים מרכזיים בדרום ובצפון.
בשבועיים האחרונים מתקיימות הפגנות בכניסה לעיר דימונה. עידית פריאנטי, תושבת העיר, החליטה להצטרף למחאה הארצית. "אנשים הזהירו אותנו שלא כדאי לנו להפגין כאן, מפני שרוב תושבי העיר תומכי גוש הימין. אבל זו לא רק מחאה של שמאל, המחאה הזו שייכת לעם כולו ומי שמתנגד לשלטון הארצי צריך להיות לו מקום דמוקרטי להביע את התנגדותו לממשלה, גם בדימונה".
כשהיא נשאלת מדוע רק עכשיו הם יצאו לרחובות, היא משיבה: "יש בדימונה הרבה מקבלי קצבאות, והרבה מובטלים שמורגלים למצב הזה, עוד לפני המשבר. יש מסורת להצביע לגוש הימין מהרבה סיבות: גם כי יש כאן ציבור גדול של שומרי מסורת, גם כי זו מסורת משפחתית.
"הפגנת הדגלים השחורים מזוהה באופן חד משמעי עם השמאל הפוליטי, וזו הפעם הראשונה שיש הפגנה בדימונה עם מסר כל כך ברור נגד הממשלה הנוכחית ולא עם מסרים כלכליים בלבד. ולמרות כל האזהרות, קיבלנו המון קריאות תמיכה מהנוסעים במכוניות שנכנסו ויצאו מהעיר וגם מהנוסעים לאילת וממנה".
בני שחורי, תושב באר שבע שהגיע עם בת זוגו ושלושת ילדיו למחות במחלף דבירה בנגב טוען שההצבעה המסורתית לימין בפריפריה והחשש שהמחאה צבועה בצבעים פוליטיים, הם שעיכבו את הצטרפות תושבי הנגב למחאה הכללית. "אפשר לקרוא לנו אנרכיסטים ושמאלנים, אבל המצב הוא שיש תחושת מיאוס גם בקרב מצביעי הימין", הוא אומר. "מהניהול הכושל של המשבר כולם נפגעים".
אין לנו מחר
לדברי שחורי מספר המפגינים הולך וגדל מפעם לפעם. "יש בציבור תחושה של ייאוש ואובדן הדרך", הוא מסביר. "הציבור מרגיש שהממשלה מנותקת לחלוטין ממה שקורה לעם". שחורי הוא בעל חברה לחינוך פיננסי, שמלווה משפחות המצויות בקשיים כלכליים. "הרושם הוא שאנחנו בדרך לקטסטרופה כלכלית, יש הרבה פשיטות רגל בדרך בעקבות המשבר. העוני רק הולך וגובר", הוא אומר. "המצב הכלכלי הפשיט את האנשים מכל טיפת כבוד".
גם החברה שלו ספגה מכה כלכלית קשה כתוצאה מפעילויות שהתבטלו עקב ההגבלות. "הממשלה עסוקה בתככים ובמזימות פנים ממשלתיות ובשימור השלטון במקום לטפל במשבר, וגם בפריפריה כבר מבינים את זה".
חלק מהמוחים הם אקטיביסטיים שפעילים בתחומים שונים, אך הם מדווחים על תחושת התעוררות כללית בציבור. "כבר אי אפשר לשבת בשקט", אומרת נורית טופז, תושבת אשדוד, אם לילדה עם צרכים מיוחדים, ממקימות התנועה הפוליטית חברתית "אשדודים" ומתנדבת בקהילה. "חשוב שתהיה גם זרוע אשדודית להפגנות הגדולות".
"הממשלה עסוקה בתככים ובמזימות פנים ממשלתיות ובשימור השלטון במקום לטפל במשבר, וגם בפריפריה כבר מבינים את זה"
"אני מרגישה שאנחנו בכלוב", אומרת טופז, שהייתה ממארגני ההפגנה שהתקיימה בגשר עד הלום סמוך לאשדוד, כשהיא מתייחסת למענקים שחילקה הממשלה. "זורקים לנו שקלים מלמעלה על הראש, ואומרים לנו תתפסו ותשתקו". להערכתה הגיעו להפגנה כ-100 אנשים, בהם ליכודניקים מוצהרים שמאסו באופן ההתנהלות של הממשלה הנוכחית.
"אין לנו מחר לחשוב עליו", היא מוסיפה. "לא מדברים על עתיד, אלא על מחר ממשי. הגענו למצב שאין לנו על מה לחלום. כיבדנו את הסגר בחוזה עם המדינה, אבל היא הפרה אותו ולא עומדת בהתחייבות שלה לדאוג לאזרחים".
תראו אותנו
טופז מבהירה שמשבר הקורונה הציף מצוקות ופערים שהיו קיימים עוד קודם לכן באזור מגוריה, אך טושטשו על ידי שגרת הישרדות. בימים אלה, שעסקים נסגרו ורבים מצאו עצמם ללא עבודה, לא נשארה להם ברירה אלא לזעוק את זעקתם. "הציפייה שלנו היא לא לחזור למצב ההזנחה הקודם", היא אומרת. "אנחנו רוצים שהממשלה תתחיל לראות אותנו בלי קשר למשבר ותיתן מענה אמיתי למצוקות".
לדבריה לא רק שהפריפריה סופגת כרגע מכה כלכלית, היא גם הולכת לשלם את החשבון דרך ביטול תכניות חברתיות כגון "קרב קרב" או תכנית "רעים" של החברה למתנ"סים. "הפריפריה נכנסה למשבר כשהיא במינוס", טוענת טופז. "כבר הרבה זמן שלא רואים אותנו ולא משקיעים בנו. אנחנו כמו אדם שלא חסך כל החיים ונקלע למשבר כלכלי בלי חסכונות. אנחנו אבודים".
דבריה ממחישים היטב את הנתונים המדאיגים שעלו מדוח הלמ"ס בשנת 2016-2017, שבדק פערים בין מרכז לפריפריה. מהבדיקה עלה כי שיעורי האבטלה הארציים אינם משקפים את נתוני התעסוקה באזורים פריפריאליים, שעמדו על 57 אחוז בלבד. ובעוד שנתוני האבטלה נמצאו גבוהים יותר באזורים אלה, תושבי המרכז השתכרו טוב יותר ב-120 אחוז.
"הפריפריה נכנסה למשבר כשהיא במינוס. הרבה זמן שלא רואים אותנו ולא משקיעים בנו. אנחנו אבודים"
כתוצאה מהפערים הכלכליים שיעור העוני גבוה יותר בפריפריה, ומי שחי בה נוטה יותר לוותר על טיפולים רפואיים מסיבות כלכליות. גם שיעור התמותה גבוה יותר באזורים פריפריאליים ותוחלת החיים נמוכה יותר.
בפה של הכריש
מי שחוותה את זה על בשרה היא שירי סיני, תושבת מזכרת בתיה, גרושה ואם לילד. אחרי שעבדה במשך שנים באדמיניסטרציה ולוגיסטיקה, בחרה סיני לעבוד במשק בית כדי להשתכר לטענתה פי ארבעה ממשכורת המינימום שהרוויחה בתחומה. אבחנה בסרטן וסדרת טיפולים שעברה, מנעו ממנה להמשיך להתפרנס, מאז היא מתקיימת מהבטחת הכנסה בסכום שאינו מספיק למחייתה ומנהלת תביעה מול הביטוח הלאומי להכרה בנכות. סיני קורסת בשל חובות לבעל יחידת הדיור שבה היא מתגוררת, זאת לאחר שהשתמשה בכל החסכונות מתקופתה כשכירה, כולל הפנסיות.
במוצאי שבת היא הפגינה במזכרת בתיה. "יש משבר אמון עם הממשלה הרבה לפני הקורונה", היא אומרת. "סגרו את המדינה וזרקו את הציבור לכלבים". לדבריה, הנושא הבוער כעת הוא איחוד הציבור למאבק משותף. "צריך ללמוד מטעויות העבר", היא ממשיכה. "אין מנהיג למחאה הזו – זו מחאת כל מנהיגיה".
חלק מהמוחים טוענים שהם מאוכזבים מאיציק שמולי, לאחר שהצטרף לממשלה הנוכחית. "הוא נכנס לפה של הכריש", אומר נועם לוי, שמתגורר בהרחבה בקיבוץ להב ומספר שהפגין ביולי 2011 ברוטשילד כתף אל כתף עם שמולי.
בשבתות האחרונות הוא הפגין במחלף דבירה במה שהוא מכנה "מחאת בודדים", אם כי בהפגנה בשבת האחרונה הגיעו למקום כבר מאות אנשים. "שלוש מערכות בחירות ומשבר הקורונה חשפו שאין כאן מנהיגות ראויה", אומר לוי. "36 שרים שמעלים לעצמם את המשכורת בזמן שאנשים מאבדים יום יום את פרנסתם. חבריי פורטו מעבודות בהייטק מהיום למחר, מטה לחמם של העצמאים נחרב. זה הזמן להצטרף להפגנות. התחלנו 20 ובכל פעם מספר המפגינים עולה – בהפגנה האחרונה היינו כ-400 אנשים על הגשר".
"התחלנו 20 ובכל פעם מספר המפגינים עולה – בהפגנה האחרונה היינו כ-400 אנשים על הגשר"
לוי מציין שהמפגינים מגיעים מהקיבוצים, מבאר שבע, עומר, להבים ועוד. "מטרת המחאה היא להעלות את המודעות בקרב הציבור, שיש כאן חוסר צדק וחוסר הגיון בניהול המדינה. היושב בבלפור מנותק מהעם", הוא אומר.
לדעתו ההפגנות יוצרות לחץ ציבורי בצורה דמוקרטית ולא אלימה. "אנחנו לא נעלה על הבסטיליה, לא נזרוק בקבוקי תבערה לפרלמנט, לא תהיה הפיכה בכוח. השלטון יוחלף בצורה דמוקרטית בלבד. נמשיך עד שמישהו ישבר".
זלזול במקום הקשבה
עומר וגל מגל-שמיר מקיבוץ פלך, שהגיעו להפגין בכרמיאל מאמינים שההפגנות בבלפור הניעו את תושבי הפריפריה לצאת ולהשמיע את זעקתם. "כבר חצי שנה אנחנו בתוך מגפה ללא מענה כלכלי וחברתי. למדינה יש את היכולת לתת מענה כלכלי למשבר. במקום זה כל התחומים נפגעים. יש תחושה של זלזול במחאה במקום הקשבה למצוקות".
עם ילד בן שנתיים טוענים בני הזוג שלא פשוט להגיע להפגנות. "אבל התחושה שאי אפשר לספוג יותר את המדיניות הזו גברה על הקושי והצטרפנו. עבורנו ההפגנה במוצאי שבת היא חלק מלוח הזמנים המשפחתי שלנו".
הקיבוץ שבו הם מתגוררים אינו שיתופי ותושבים רבים נפגעו כלכלית. "נתניהו אחראי על המדיניות הנוכחית כבר שנים רבות, וחשוב להחליף אותו – אפילו אם זה בתוך הליכוד. יש המון מה לשקם מבחינה בריאותית, חברתית וכלכלית, והמדיניות חייבת להשתנות".
המוחים מספרים שהיו מעט קריאות בוז מהנוסעים ומדי פעם צצה אצבע משולשת לעברם מחלון אחד הרכבים, או קריאות בנוסח "רק ביבי". עם זאת, לדבריהם קריאות האהדה וצפירות התמיכה היו רבות בהרבה מקריאות הבוז.
כשהם נשאלו מדוע לא הצטרפו לבלפור, כולם ענו פה אחד שחשוב להשמיע את הקול של הפריפריה גם מהפריפריה ובנוסף לתת אפשרות לאוכלוסיות בסיכון להצטרף למוחים. כשנשאלו אם בכוונתם להמשיך להפגין, מדימונה ועד כרמיאל נשמעה התשובה: "עד שנראה שינוי".