סגר חדש בפתח, אבל יש כאלו שבסגר כבר חצי שנה. "ממרץ החיים שלי הם סיוט. אני לא יוצאת מהבית אפילו לקניות. זו רק אני והלקוחה שלי, בת 88, שיודעת רק לאכול לבד. כל היתר אני עושה בשבילה, לרחוץ ולהאכיל. וככה נראים החיים שלי מאז הקורונה", מספרת טניה (שם בדוי), עובדת סיעוד מהודו בשנות ה-30 לחייה שעובדת במרכז, ושהנגיף הכניס אותה למצב דמוי עוצר, בלי נקודת יציאה נראית לעין.
"המשפחה ביקשה שלא אצא. אני יוצאת לעשר דקות פעמיים בשבוע. הולכת לפארק הקרוב ויושבת על ספסל. משתדלת לא לדבר עם זרים. אני בעצמי חוששת להדביק אותה, זה ממש מסוכן בגיל ובמצב שלה, אבל אני סובלת נורא. לא רואה אנשים, לא רואה חברים, לא מצליחה לשתות קפה לבד. משלמים לי על היום הזה, אבל זה לא באמת משנה. הייתי מוותרת על הכסף בשביל האפשרות לצאת החוצה. אני מרגישה כמו בכלא".
טניה היא מהבודדות שאזרו אומץ ושוחחו עמנו. כמעט כל מי שהוצע לו לשוחח עם עיתונאי, אפילו אנונימית, סרב. דומה שהמילה "פחד" היא הדומיננטית בסיפור שלפנינו. כולם חוששים מכולם: העובדים הסיעודיים מהמעסיקים – קשישים וחברות קבלניות, הקשישים מהעובדים שלהם, המטפלים מרשות ההגירה וממשרד הבריאות, ומעל הכל ישנה המדינה שמתחמקת מאחריות – לא מתקנת תקנות שמתמודדות עם הבעיות, ומה שמתקנת בקושי אוכפת.
אור מרמת גן הוא מה שמוגדר "בלתי מעורבים" במאבק, ולכן מדבר בחופשיות. גם במקרה שלו, הוא הסכים למסור שם פרטי בלבד על מנת שלא לסכן את המטפלת: "באזור שלי גרה קשישה סיעודית בת יותר מ-90, ויש לה מטפלת ששמה גיטה (שם בדוי) מהפיליפינים. היינו נפגשים ממש באזור הבית שלי כמעט כל יום. בזמן הסגר הגדול, אני מודה שגורלה פחות העסיק אותי. כשהתחלנו לצאת החוצה לאט לאט, ראיתי שהיא פשוט נעלמה מהנוף של השכונה".
"הייתי מוותרת על הכסף בשביל האפשרות לצאת החוצה. אני מרגישה כמו בכלא".
כשלא שמע ממנה במשך חודשיים הוא הרים טלפון: "אני מאז מרץ לא יוצאת מהבית", היא אמרה לו: "המטופלת שלי חוששת, ובצדק, מזה שאדביק אותה, אז אני לא זזה מהבית. גם לא לקנות מצרכים בסופר. כלום".
מאז שיחת הטלפון ההיא עברו כמעט ארבעה חודשים נוספים, אבל גיטה לא מורשית עדיין לצאת מהבית. באור היא השתמשה לא אחת כמשענת רגשית, מפלט מהבדידות ומתחושת הקלסטרופוביה. "אני מקבל מסרונים מגיטה שהם ממש קורעי לב. 'אני מתגעגעת לעולם שבחוץ'. היא כותבת לי. מאז שהיא הבינה שפניתי לעיתונאי היא כל כך נלחצה שהיא נתקה איתי קשר. לא מדברת איתי כי היא פוחדת שיפטרו אותה".
"זה כאילו אתה בחיים אבל גם לא בחיים באותו הזמן"
הקשישה ומשפחתה חוששים מהקורונה ויש להם סיבה טובה מאוד. אם בתחילת משבר הקורונה היו בתי האבות בישראל מוקד הדבקה עיקרי, ורוב קורבנות המגפה הגיעו משם, בזמן שעבר מאז, עבר מוקד ההדבקה מהדיור המוגן לקהילה. מנתונים שפילח מטה מאבק הסיעודיים עולה כי נכון לסוף אוגוסט מתו מהקורונה 796 ישראלים וישראליות שחצו את גיל 65, כש-60 אחוזים מהם הם בקהילה. היתר הם קשישים המתגוררים בדיור מוגן.
אופירה מוסקוביץ', ראש מטה המאבק, מסבירה כי משרד הבריאות כלל לא מפלח נתונים כאלו. "זה משהו שאנחנו אוספים. בדרך שבה הדבר הזה מתנהל המדינה פשוט מעודדת תמותה של קשישים בקהילה. האופן שבו נאכפים הנהלים זו בדיחה, והמשפחות חוששות מהקורונה וחוששות מהבריחה של העובדים. יש מחסור אדיר של עובדים בתחום, זה מעלה את כוח המיקוח שלהם מול המשפחות. עלות של עובד זר במקרי קיצון יכולה להגיע ל-16 אלף שקל למשפחות. הקורונה העלתה את המחיר, אבל גמלת הסיעוד לא עלתה. במשפחות רבות אחד מבני המשפחה עוזב את העבודה ליום כדי לטפל בסיעודי כי אין מטפלים חלופיים. אותו בן משפחה עלול להפוך בעצמו לקשיש סיעודי עני ביום מן הימים בגלל אובדן ההכנסה".
גם המטפלים והמטפלות חוששים.
"זו בעיה שהמדינה צריכה להתמודד איתה. אם יש מסיבת יומולדת באחת הדירות הקהילתיות, ומגיעים 15 עובדים, לך תאכוף את זה. לא תמיד משתמשים במסכות, לא תמיד שומרים על ריחוק, והם עובדים עם אוכלוסייה בסיכון. חשוב להבין: הם מקבלים כסף על שישה ימי עבודה, ולפי הנהלים של משרד הבריאות מותר להם לצאת ליום מנוחה של 25 שעות ברצף, בתנאי שלא ילונו בדירה קהילתית. שיממנו צימר או מלון, הם מקבלים שכר יפה ויש להם כמעט אפס הוצאות".
ראש מטה מאבק הסיעודיים: שיממנו לעצמם צימר, הם מקבלים שכר יפה ויש להם כמעט אפס הוצאות
"הילדים של סבתא מאוד מפחדים ופשוט מבקשים שלא אצא מהבית", מספרת בעברית קולחת לין (שם בדוי) מהפיליפינים, המועסקת בחולון אצל קשישה בת 84: "אני לא יצאתי מהבית שלושה וחצי חודשים, אולי ארבעה. כמעט בכלל. אפילו לקניות לא, מזמינים הכל בשליחות. לא לפגוש חברות, לא לקניון להסתובב, כלום. זה מאוד קשה. יש לי אחות שעובדת בארץ ולא ראיתי אותה כל הזמן הזה. היא רוצה לראות אותי, ואני לא מסכימה כי היא נוסעת באוטובוס ואולי היא תידבק בדרך. צריך להבין שזה לא רק זה שהמשפחות מבקשות, זה לא הפחד שיפטרו – אלא הפחד שזה יקרה. אני עובדת דרך חברה, אבל אפילו לא סיפרתי לחברה על המצב שלי, כי אין טעם לדבר איתם. אני יודעת שאין להם מה לעשות, מה הם יגידו? מצד אחד אני מבינה את המשפחה, מצד שני זה מאוד קשה לנו".
מה הדבר הכי קשה בלהיות כלואה בבית?
"אני בודדה. לא רואה את העיר, לא רואה אנשים. כל יום כל היום אותו הדבר, בלי שום שינוי. זה קשור גם לנשמה. אנחנו בני אדם, זה כאילו אתה בחיים אבל גם לא בחיים באותו הזמן. אני לא רובוט. למזלי המטופלת שלי יכולה לדבר, אז אני לא לבד לגמרי. היא הולכת אבל לא הרבה, ואני מרימה אותה. אני כל היום מחליפה חיתולים, רוחצת. כואב הגב כב
מיטל רוסו, רכזת תחום סיעוד בקו לעובד, קוראת לרענון הנהלים: "הקורונה לא שינתה את חוקי ההעסקה על פניו. המטפלות זכאיות ליום מנוחה ואם יש מעסיקים שמשאירים אותם בבתים בכפיה זו הפרת תנאי ההעסקה לפי כל החוקים. הן רשאיות לעזוב ולקבל תנאים כאילו הן פוטרו. המצב הזה של כליאה של חודשים בבית הוא לא מצב סביר, גם לא לפי הנהלים. מלון או צימר זה כמעט לא ישים כלכלית, וזה משהו שהמדינה צריכה לתת עליו את הדעת גם כלכלית. הן בבית המטופל 7 ימים, ואפילו כשהן אמורות לנוח הן עובדות ביום הזה, כי הרי הן כבר שם".
אני בודדה. לא רואה את העיר, לא רואה אנשים, לא את אחותי. כל יום כל היום אותו הדבר, בלי שום שינוי
לאור הבעיות הללו, שיגר השבוע ארגון קו לעובד מכתב לשר הבריאות יולי אדלשטיין ולשר הרווחה איציק שמולי, ובו עולה דרישה למצוא פתרון שיאפשר לעובדי הסיעוד לשהות לילה מחוץ לבית הקשיש בכל שבוע, במימון המדינה. במכתב מתואר מצב העובדים כ"סיר לחץ": "מדובר בנשים וגברים שעובדים שעות מרובות בעבודה קשה ושוחקת, פיזית ונפשית, ללא יכולת ממשית למנוחה, התרעננות ופנאי. הווייתם הצטמצמה לכח עבודה. הדבר גובה את מחירו מהעובדות והעובדים, ולא פחות חמור מכך – מסכן את מטופליהם".
אי אפשר לצאת, אי אפשר להיכנס
לא רק חופש התנועה בתוך ישראל מוגבל, אלא גם חופש התנועה לחוץ לארץ. המטפלים הסיעודיים לא ממש יכולים לצאת מישראל במצב שנוצר. לפי קו לעובד, מאות עובדים שיצאו לחופשות במהלך החודשים האחרונים "נתקעו" בארצות המוצא ואינם מורשים לחזור לישראל בשל מכלול סיבות – חלקם מגיעים ממדינות המוגדרות אדומות, ותקועים בשל היעדר הטיסות וכמובן בעיית הבידוד בחזור שלא מאפשרת להם לשוב לעבודה. טניה תכננה לטוס לפני כמה חודשים, אבל הנסיעה לא התאפשרה "יש לי בת בת 5, ובפעם האחרונה שראיתי אותה היתה כשהייתה בת 3".
ומה את אומרת לה בטלפון?
"זה מאוד קשה לי. אני לא יכולה לתת לה שום טיפול של אמא. זה אולי הדבר הכי קשה עבורי. הבת שלי סובלת מזה מאוד. היא יודעת שאמא רוצה לבוא והיא לא יכולה בגלל סיבות שלא תלויות בה. נראה לי שהיא גם מבינה. אחי אמור להתחתן, ובגללי זה נדחה לנובמבר, אבל אני חוששת שזה לא יסתדר גם אז. אם אני טסה אני לא יכולה לחזור לישראל. צריך להבין, שילמתי 11 אלף דולר כדי להגיע לכאן, לקחתי הלוואה שעוד לא ממש נסגרה. אני בונה על הכסף הזה, וחייבת להיות פה 4 שנים. החרדה שאם אסע לא אוכל לחזור היא מאוד קשה".
מה תעשי בנובמבר?
"אני לא יכולה לעזוב פה עדיין, ואני לא יודעת מה יקרה עדיין. יש לי אנשים לטפל בהם בהודו, משפחה וילדה. ואני בדילמה".
טוני, עובד סיעוד מהודו, נמצא בישראל כבר שנתיים וחצי: "אני אמור לצאת לחופשה באוקטובר ואם אני אסע לא אוכל לחזור, כך שכמו שזה נראה עכשיו אין כמעט סיכוי שאני נוסע. אני מכיר עשרות עובדים סיעודיים שעובדים בישראל ותקועים בהודו. הם נסעו להיות עם המשפחות ועכשיו הם לא יכולים לחזור, כי המשפחות שכרו מישהו אחר במקומם, למרות שהם אמורים להיות בישראל עוד זמן לפי מה שהם תכננו. זו הסיבה שאני לא מתכוון לצאת לחופשה שלי ולא מתכוון לראות את המשפחה שלי. החזרה לכאן היא לגמרי לא בטוחה".
ביולי האחרון פרסמה רשות ההגירה נהלים לגבי התנאים לחזרתם של העובדים מחופשת מולדת. לפיהם, האחריות לביצוע הבידוד ולתשלום עליו היא על המעסיק, כלומר משפחת הקשיש או המטופל. מטה המאבק הסיעודי וגם קו לעובד תמימי דעים באשר לבעייתיות הנחיה זו, שמתעלמת מהעובדה שמשפחה כזו יכולה גם להיות משפחה קשת יום. מוסקוביץ' מסבירה: "אני לא מבינה את ההנחיה הזו. מי אמור לטפל בקשיש בזמן הזה? אם זה מטפל אחר, אז המשפחה משלמת למעשה כפול? זה אלפי שקלים. זה בלתי אפשרי. המחסור בעובדים בגלל הבעיה הזו גרם לכך שיש עובדים שמנצלים ומשפרים עמדות במשא ומתן מולנו".
מיטל רוסו, מ-קו לעובד, מחזקת את ראשית דבריה: "זה משהו שהמדינה חייבת לקחת עליו אחריות ומהר. לא ייתכן שהמשפחות ישאו בנטל הזה. חייבים להבין שהדבר הזה הופך את העלות של הסיעוד לכבדה יותר, שזה צמצם את מספר העובדים הסיעודיים משמעותית, מה שפוגע גם בעובדים וגם במשפחות בו זמנית. המדינה חייבת למצוא מימון לעניין הזה".
המצב שנוצר הותיר את כולם לכודים וכלואים ובעיקר חרדים – הקשישים והמשפחות חוששים להישאר בלי טיפול וחוששים מהעלאת הוצאות הסיעוד בצורה ניכרת, העובדים מתגעגעים למשפחות, כלואים בבתים, חוששים לבקש סעד ואפילו לדבר עם התקשורת וארגוני הסיוע. מעל הכל עומד החשש של כולם מפני הנגיף. והמדינה? היא עדיין לא מספקת פתרונות ומשאירה את שני המגזרים אולי הכי חלשים שלה, הקשישים הסיעודיים מכאן והמטפלות הזרות מכאן, להתקוטט אלו באלו.