דיונים רעיוניים בשמאל הם דבר שיש לברך עליו, ובתנאי שהם נעשים לא לשם הדיון בלבד – אלא כדי להדריך אותנו בפעילות שלנו בפועל. גם הספר "מי את בכלל" של יולי נובק, שמשלב קווים אוטוביוגרפיים עם מחשבות על אודות החברה הישראלית, וגם מחשבותיו של בועז גרפינקל על הספר, שהתפרסמו כאן, מהווים תרומה לדיון כזה.
"כששואלים את השאלה המאוד מעצבנת הזאת — מה ההבדל בין קרית ארבע ורמת אביב — אין לי תשובה טובה", מתלבטת בקול רם נובק בראיון שנערך עמה ב"הארץ" סביב פרסום ספרה. "לנו, הפריבילגים בתוך המשטר הקיים, יש תפקיד להתחיל את המסע התודעתי הארוך הזה. אבל מי שיובילו בסוף את המאבק ואת התנועה הפוליטית שתקום, לפי ההיגיון שלי, יהיו נשים פלסטיניות. אני לא רוצה יותר להיות סמל של משהו שהוא לא אני".
אין ספק שהרעיונות שמבטאת נובק – דוגמת פסימיות לגבי האפשרות של סיום הכיבוש, או שלילת הרעיון שהחברה הישראלית היא סובייקט פוליטי שמסוגל לחולל שינוי – מסמנים מגמה מדאיגה. בלב המגמה הזו, שהופכת אופנתית בקרב חלקים מהשמאל, יש הסתכלות על היעדר תקווה כעל סוג נועז ומקורי של רדיקליות. אני מסכים עם גרפינקל, שאין מה להתרגש מהתובנות הפוליטיות שהיא מציעה, וגם שאין מדובר במופע רעיוני ייחודי, אלא במגמה המשותפת לרוב האנשים ש"גילו מחדש" את הפוסט-ציונות, שמסתובבת כאן כבר קרוב לארבעים שנה.
אף על פי כן, הביקורת של גרפינקל סובלת מאותה המחלה ממש. נתחיל באפיון שהוא מציג לשמאל הפוסט-ציוני: לדבריו, אותם יהודים אשר התפכחו מהציונות, נוטים להיות מיואשים מהמצב בישראל ולעסוק פחות בפוליטיקה מאשר בעבר. מעבר לכך שהביסוס לטענתו הוא מעט אנקדוטלי, ונשען על רשמים מהתבוננות על חבריו בסביבתו הקרובה, קשה להתעלם מכך שאחד הארגונים הצומחים ומעוררי הפעילות הבולטים בשמאל הישראלי, תנועת "עומדים ביחד", הוא ארגון שלא מזדהה כציוני או כאנטי-ציוני, שרוב פעיליו היהודים (גם אם לא כולם) הם לא ציונים, ושרבים מהם ממש לא מיואשים מהחברה הישראלית.
לכן, לזהות את הפוסט-ציונות עם ייאוש, זה לעשות לעצמנו חיים קלים מדי. ניתוח נכון יותר, הוא האפיון השני שמציע גרפינקל לשמאל הפוסט-ציוני, הנשען על קווי המיתאר המעמדיים והחברתיים שלו. פוסט-ציונות היא אכן, מכל מיני סיבות, פריבילגיה של יהודים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. זה, כמובן, לא הופך אותה לעמדה פוליטית שגויה, אבל ברור שהיא נעדרת כוח גיוס רחב כשלעצמה בתוך החברה היהודית, ובפרט בקרב שכבות מוחלשות. לכן, אני חושב שמוטב להפריד את הדיון בין מי שאינו ציוני (וצודק בהיותו כזה), ובוחר בעשייה שמטרתה לגייס רוב בחברה שלנו לטובת שינוי פוליטי, לבין מי שאינו ציוני (וצודק בהיותו כזה), שבוחר בעשייה המסתכמת בלצעוק נגד הציונות הכי חזק, כדי שכולם ידעו שהוא הכי צודק.
מדינה דמוקרטית ללא עליונות גזעית
את ההפרדה הזו גרפינקל לא עושה, ולדעתי באופן מכוון. "ציונות" כארגון או כתנועה פוליטית לא קיימת יותר בישראל, ולא התקיימה בערך מאז הקמת המדינה. "ציוני" נשאר כמסמן למערכת של עליונות גזעית יהודית, ברמת מחויבות שעשויה להשתנות בין דובר לדובר. בינה לבין לאומיות יהודית יש מעט מאוד. לכן, כשגרפינקל מתפלא מדוע אנחנו, יהודים בשמאל הרדיקלי, לא דורשים מחברינו הפלסטינים לוותר על לאומיותם, בזמן שאנחנו, לכאורה, כבר ויתרנו על שלנו – הוא עושה בכך הקבלה שהיא שגויה מהיסוד, במטרה להקל על היכולת שלו לטעון בזכות התווית "ציוני".
הפסימיות לגבי סיום הכיבוש והיכולת לחולל שינוי מסמנת מגמה מדאיגה. בלב המגמה הזו, שהופכת אופנתית בקרב חלקים מהשמאל, יש הסתכלות על היעדר תקווה כעל סוג נועז ומקורי של רדיקליות
אין לי פרויקט פוליטי משותף עם פלסטיני שרוצה שתהיה כאן מדינה פלסטינית אחת מהים לנהר אשר תנהל משטר כיבוש על שמונה מיליון יהודים ותפלה אותם על בסיס חוקי. אבל זו גם אינה המשמעות של לאומיות פלסטינית. זו כן, למרבה הצער, המשמעות של ציונות. אני יהודי, אני גאה בעם שלי ובהישגיו, אני שמח שהוקמה מדינה שמאפשרת ליהודים לחיות בה בביטחון ובכבוד, אבל אני לא רוצה שהמדינה הזו תהיה "ציונית".
אי ההבנה הזו לגבי המשמעות של "ציונות", היא מה שמאפשרת במקום אחר במאמר לטעון שהציונות היא הכלי דרכו ניתן לייצר סולידריות חברתית רחבה בישראל, כזו שתאפשר בנייה של שמאל סוציאליסטי. 16 אחוז מאזרחי המדינה (ו-45 אחוז בערך מהאנשים שחיים תחת שליטתה, כאזרחים או כנתינים) הם לא ציונים ולא יהיו ציונים לעולם, מכיוון שהם פלסטינים. עוד בערך 10 אחוז הם חרדים, שאף הם לא ציונים. מכיוון שכך, הציונות היא מכשיר לשינוי מעמדי רק בפוליטיקה שבה אנחנו פוסלים מראש את האפשרות לשיתוף פעולה עם הציבור הלא ציוני, מה שאומר לוותר מראש על היעד הראוי של מדינה דמוקרטית ללא עליונות גזעית, וגם את היכולת לשיתוף פעולה ערבי-יהודי אמיתי.
מה שמשתמע מכך, מבחינה פרקטית, הוא שציונות יכולה להיות "מכשיר לשינוי חברתי" רק אם רוב מעמד העובדים, ובכלל זה העניים – פשוט לא משנים לנו. אנשים עניים שחיים בין הירדן לים (ואפילו רק כאלה שחיים בגבולות מדינת ישראל של הקו הירוק) נוטים להיות לא ציונים, אפילו בניתוח המעמדי הצר ביותר.
צל של לאומנות
יש יהודים שעושים פוליטיקה יהודית-ערבית ומתנגדים לכיבוש וקוראים לעצמם "ציונים". בכנות, אני מודה שאני מבין באופן מאוד מוגבל מה זה בכלל אומר, ובאופן חד-משמעי אני לא סבור שהם קרובים יותר לרוב הציבור ממני. ההיפך הוא הנכון: אני חושב שהדגשת הרכיב הציוני הוא מכשול גדול בפני היכולת לארגן רוב חדש בתוך החברה הישראלית, כזה שיצליח לחולל שינוי פוליטי חיובי.
נפנוף בתווית "ציוני" מהווה מכשול בדרך לבניית בריתות עם רוב העובדים והעניים בישראל, זה מכשול ליצירת סמלים חדשים שיוכלו לדבר אל כל האנשים המגוונים והקהילות השונות שחיות כאן, וזה מכשול בדרך לסיום הכיבוש בשטחים. במידה דומה, עיסוק אובססיבי בעוולות ההיסטוריות של הציונות, והוקעת כל מי שמציע שיתופי פעולה פוליטיים עם ציונים, סביב סוגיות לגביהן יש הסכמות קונקרטיות, בתור "מתחנף לימין" ו"מכשיר את הכיבוש" – גם זה יכול ליצור מכשולים דומים בדרך להשפעה ולשכנוע של חלקים לא מבוטלים במעמד העובדים היהודי שאכן מזדהה כציוני, לפעמים בלהט לא מבוטל.
16 אחוז מאזרחי המדינה הם לא ציונים ולא יהיו ציונים לעולם, מכיוון שהם פלסטינים. עוד בערך 10 אחוז הם חרדים, לא ציונים. הציונות היא מכשיר לשינוי מעמדי רק בפוליטיקה שבה אנחנו פוסלים מראש את האפשרות לשיתוף פעולה איתם
לכן, לדעתי השמאל שמבחינה ערכית ואינטלקטואלית כבר לא מזדהה כ"ציוני", אבל עדיין מחזיק בציונות בתור מסמן מעמד וזהותי, מהווה סוג של תמונת מראה של המציאות העגומה שנובק מבקשת לתאר: גם היא וגם הם מאמינים, בעצם, ש"לעולם לא יוכל להיות פה טוב יותר", כלומר – לעולם לא נתגבר על מערכת העליונות הגזעית שהיא מהותה של "הציונות" בימינו. זו אינה לאומיות, אלא צל של לאומנות, צל שלא מצליח, לדעתי, לדבר אל הציבור הרחב בצורה משכנעת יותר מאשר השמאל הלא-ציוני.
צריך, אם כן, להסתכל גם על הזרם המרכזי בשמאל הציוני, שעליו גרפינקל לא נמנה, בצורה דומה: השמאל הציוני בישראל הוא יצור ביניים או כלאיים, בורגנות שמרגישה לא בנוח בעורה שלה. המפלגות שלהם קורסות, מנהיגיהם נעדרים מעוף, דמיון או אומץ. מפלגות השמאל הציוני מחזיקות בשלושה תיקים מרכזיים בממשלת הימין הנוכחית, ועושות בהם עבודה פשוט בזויה. השרה מרב מיכאלי מתגאה בניצול עובדים בנתב"ג, השר ניצן הורוביץ נותן יד לתהליכי הפרטה במערכת הבריאות הציבורית ובכלל, והשר עומר בר-לב נוגש בפלסטינים בהתלהבות דומה לזו של קודמיו, ומתחזק מציאות של קלגסות בשטחים הכבושים, וכן בתוך ישראל. לא כל מגרעותיהם, כמובן, קשורות בעובדה שהם מגדירים עצמם "ציונים". אבל אין ספק, שהסמן הריק הזה הוא חלק ממה שמאפשר להם להמשיך ללכת עם הכיבוש, ולהרגיש בלי. עובדה שהשמאל הלא-ציוני, על בעיותיו ומגרעותיו, לפחות לא יושב בממשלה הזו.
לסיכום, הביקורת של גרפינקל נכונה, וקריאתו את המציאות המעמדית בישראל גם נכונה בעיני, אם כי לוקה בהתעלמות מהערבים והחרדים. אבל הנתיב שהוא מציע, ייקח אותנו לאותו ייאוש פוליטי שנובק מציעה, רק בדרך יותר ארוכה, שאולי תעבור דרך עוד עמיר פרץ , שלי יחימוביץ' או אילן גילאון. האמת הפשוטה היא, שכדי לנצח נצטרך להתקדם אל מעבר לציונות. התקדמות מעבר לציונות דורשת למצוא מכנים משותפים שעל בסיסם אפשר לאגד ציונים ושאינם ציונים, סביב למשל הצורך בשלום, צדק חברתי ושוויון. היא דורשת לדבר פחות על הגדרה עצמית וזהותית, ויותר על אינטרסים ממשיים שאפשר להגשים. והיא דורשת לדמיין מדינה שהיא בהגדרתה לא "ציונית", שבה אנשים עם רגש לאומי פלסטיני ורגש לאומי יהודי חולקים מרחב פוליטי משותף על בסיס שוויון מלא. בארגונים כמו "כוח לעובדים" כבר עושים את זה שנים, "עומדים ביחד" הצטרפו למגמה הזו בשנים האחרונות, וסביב הבסיס הזה יהיה חייב להיבנות מחנה שיקח אותנו מעבר לציונות.
השרה מרב מיכאלי מתגאה בניצול עובדים בנתב"ג, השר ניצן הורוביץ נותן יד לתהליכי הפרטה במערכת הבריאות הציבורית ובכלל, והשר עומר בר-לב נוגש בפלסטינים בהתלהבות דומה לזו של קודמיו, ומתחזק מציאות של קלגסות בשטחים הכבושים ובתוך ישראל
את זה, אפשר לעשות בשיתוף פעולה עם מי שעדיין מגדיר את עצמו ציוני, אבל אי אפשר לעשות מתוך הציונות עצמה, כשם שאי אפשר לכבות שריפה מתוך הבית הבוער. הציונות היתה תנועה אדירה, עם הרבה דברים טובים ורעים שהתקיימו בתוכה זה לצד זה, אבל היא הסתיימה. הבחירה שעומדת בפנינו היום היא לא האם להיות ציוני או לא, אלא האם להיאבק לבנות רוב בחברה שלנו שיצליח לקדם מדיניות של שלום, שוויון וצדק חברתי או לא. ובשביל זה נצטרך, גם אלו מאיתנו שמחוברים אליה רגשית, לוותר על הציונות.
אסף יקיר הוא דוקטורנט בבית-הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה וחבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד"