הגז הטבעי משחק תפקיד חשוב בשמירה על העצמאות האנרגטית של מדינת ישראל. עובדה זו הובהרה מעבר לכל ספק בחודשים האחרונים, כאשר המלחמה באוקראינה החריפה את עליית מחירי האנרגיה העולמיים, שממנה סובלות כעת מדינות התלויות בייבוא ובפרט אירופה, יפן וסין. בעוד הוצאותיהן נוסקות, ישראל נהנית ממחירים יציבים, בזכות מאגרי הגז.
עם זאת, בדוח האחרון על משק הגז הטבעי שפורסם על ידי משרד האנרגיה, הוצגו נתונים מופרכים ומוגזמים לגבי החיסכון של המשק הישראלי בזכות הגז הטבעי. לפי הדוח, כתוצאה מהמעבר לשימוש בגז טבעי, המשק הישראלי חסך 64.7 מיליארד שקל, לא פחות, וכל זאת ב-2021 בלבד. הנתון המדהים הזה זכה להדהוד של נציגי תעשיית הגז, של פוליטיקאים ושל פרשנים בעיתונים וערוצי טלויזיה שבעליהם (דוגמת אלי עזור, מבעלי מעריב וחברת הגז "תמר פטרוליום", ויצחק תשובה, הבעלים של "דלק", שהיה עד לאחרונה מבעלי קשת) מושקעים בגז.
הבעיה היחידה היא, שבין הנתון הזה למציאות אין כל קשר.
בדוח מצוין שההערכה של החיסכון האסטרונומי נובעת רק מהפרשי מחירי הדלקים, מתוך הנחה שאם לא היה גז טבעי, היינו נאלצים לרכוש פחם ומוצרי נפט (סולר ומזוט), ולהפיק באמצעותם חשמל. אבל המספרים לא מסתדרים: הפער בין מחיר גז טבעי לפחם עמד על 3.5 אגורות בלבד ל-KWh, לפי דוחות חברת החשמל.
מדינת ישראל ייצרה (לפי סקירת מרכז המחקר של הכנסת מפברואר האחרון) 20,591 GWh חשמל ב-2021. כלומר, המשמעות של העברת כל ההפקה מגז לפחם היא – שימו לב – 720.7 מיליון שקל. מיליון, לא מיליארד.
לפספס כל יעד אקלימי
המחיר של סולר ומזוט אכן גבוה בהרבה מגז ומפחם, וכנראה שאם היינו נדרשים להפיק חשמל רק מדלקים אלו, המשמעות הייתה הוצאה של עוד עשרות מיליארדי שקלים. אבל אין שום תרחיש אפשרי שבו זה היה קורה.
בלי גז טבעי בישראל, היו ראשית מגבירים את ההפקה מפחם, ודוחים כמה שאפשר שימוש בסולר ומזוט. אין ספק שהגברת השימוש בפחם היא תסריט רע: מעבר להשפעה של פחם על שינויי האקלים, הפחם יוצר זיהום מקומי חמור אשר גורם לתמותה של מאות תושבים בשנה. אך בדוח משק הגז כתוב במפורש שהם לא מתייחסים להשפעות הסביבתיות, אלא לפערים במחירי הדלקים בלבד – ולכן הנושא הסביבתי-בריאותי איננו רלוונטי לדיון.
לא מדובר בתרחיש דמיוני. ב-2012 ישראל חוותה משבר אנרגיה בו נקטעו בפרק זמן קצר גם אספקת הגז ממצרים, וגם אספקת הגז ממאגר ים תטיס. ישראל נאלצה, בעקבות כך, להגביר ייבוא של פחם, סולר ומזוט. ומה הייתה המשמעות הכלכלית? תוספת תשלום של 7 מיליארד שקל. זה כמובן המון – אבל רחוק מאוד מ-64.7 מיליארד שקל. וזאת במצב של משבר לא צפוי, הרי איש לא העריך ששני מקורות הגז הטבעי של ישראל ייקטעו בבת אחת; לכן נאלצו לבחור באופציות היקרות, מכיוון שהתשתית הקיימת לא איפשרה להגביר פחם בלבד.
מה היתה המדיניות האנרגטית של מדינת ישראל אם מלכתחילה לא היה גז? האם סביר, כפי שמשתמע מדוח משק הגז, שהיינו מבססים את משק החשמל שלנו על סולר ומזוט שיקרים בסדרי גודל יותר מפחם? מדובר במדיניות מופרכת; אופתע אם תמצאו מדינה אחת בעולם שבחרה כך.
סביר להניח שבמצב בו בישראל לא היה גז טבעי, מקבלי ההחלטות היו מוצאים פתרונות שלא כוללים הכפלה ושילוש של חשבונות החשמל של הציבור. ראשית, כנראה שלא היו מזדרזים לסגור תחנות פחם. מעבר לכך, שאלה חשובה שלא נשאלת בתרחיש של דוח משק הגז היא איך היו מתפתחות האנרגיות המתחדשות בישראל אם לא היה לנו גז.
ישראל מקפידה לפספס כל יעד שהיא מציבה לעצמה ביחס למעבר לאנרגיות מתחדשות, יעדים שמלכתחילה נמוכים, בהשוואה בינלאומית. ב-2020, כאשר שיעור האנרגיות המתחדשות אמור היה להיות 10 אחוז, עמדנו על 6 אחוז בלבד. כיום היעד הוא 30 אחוז עד 2030 – נמוך בהשוואה בינלאומית.
אולי בתרחיש ללא גז, גם לא היה את לובי הגז שמפמפם שגז טבעי הוא "ירוק וסביבתי" ומשכנע את מקבלי ההחלטות לפנות אליו – והיינו מגבירים את ניצול השמש והרוח.
להיפטר מאוצר הטבע
אלא שיש לנו גז, מה שמאפשר הפקה במחיר זול וללא הזיהום המקומי הנורא של פחם. אכן – אוצר טבע נמצא בים הישראלי, נכס אסטרטגי עבור מדינת ישראל. ומה מציעים אותם פרשנים – כמו אלי ציפורי במעריב – לעשות עם הנכס? להיפטר ממנו כמה שיותר מהר, כמובן. הם מהדהדים את המסר של תעשיית הגז, שיש להשיל כל מגבלת ייצוא ולמכור כמה שיותר לאירופה, כל עוד המחירים גבוהים. ומה יקרה ב-2045, כשלפי התחזיות עשוי להיגמר הגז? לזה אין תשובה.
מה שעצוב הוא שמדובר בטיעונים זהים לאלו שנאמרו בהולנד, שמצאה מאגרי גז עצומים במאה הקודמת. בשנות ה-2000 גבר הלחץ לשחרר את מגבלות הייצוא אשר הבטיחו להולנד 25 שנות עצמאות אנרגטית, מכיוון ש"עתודות הגז מספיקות גם לייצוא", וחיפשו להרוויח כמה שיותר מהר. ואכן, בתחילת שנות ה-2000 הולנד הייתה שותפה ב"רפורמות" של "ליברליזציה" של משק הגז האירופאי. ומה היום? בשנים האחרונות נמצאת הולנד במחסור גז גובר של מיליארדי מ"ק בשנה. היא תלויה בייבוא גז טבעי, בעלות של מיליארדי אירו, על חשבון הצרכנים ההולנדים. ולמען הסר ספק – היא לא מבססת את משק החשמל שלה על סולר ומזוט.
דוח משק הגז מציין את הירידה במחיר הגז בשנתיים האחרונות, עם הכניסה של מאגר הגז לוויתן לצד מאגר תמר. מה שלא מוזכר זה ששני מאגרי הגז פועלים עם אותו מפעיל – התאגיד שברון – ושכבר ראינו אותם בעבר מתאמים עמדות במכרזים על מכירת גז טבעי, ומגישים מחירים זהים.
ולמרות אירוע תיאום המחירים, ואירוע "סגירת הברז" על ידי שברון כאשר חברת החשמל "העזה" לרכוש גז טבעי מהמתחרות שלה, רשות התחרות אישרה לחברות הגז להמשיך שלא להתחרות. ואכן, בחוזה הענק שחברת החשמל חתמה לאחרונה עם מאגר תמר, לא התנהל כל הליך תחרותי בין המאגרים. שם, המחיר שנקבע עדיין גבוה פי 8 מעלות ההפקה של הגז – מה שמצביע שאפשר היה לרדת עוד הרבה, אם הייתה כאן באמת תחרות.
את ההצגה המוטה של מחירי הגז רואים פעם אחר פעם בדוחות רשמיים. לדוגמא בדוחות רשות החשמל, מחיר הגז מוצג בעקביות החל מ-2013, שזו במקרה בדיוק השנה שבה נהיה מאגר "תמר" מונופול. אנו לא רואים בדוחות את המחירים בשנים 2008-2011, כאשר הייתה תחרות בין הגז ממצרים לגז מים תטיס, והיו משמעותית נמוכים יותר. האם יש מי שלא רצה להראות שהמחירים היום הינם למעשה גבוהים ממה שהיו בעבר?
מציאת מאגרי הגז הישראליים הייתה גם ברכה וגם קללה. הברכה נובעת מהפחתת התלות בפחם המזהם, ומהעצמאות האנרגטית אשר משמרת מחירים יציבים. העצמאות האנרגטית הזו חוסכת לציבור הישראלי הון בתקופות של מחירי שיא – כמו היום. הקללה היא בעוצמה של לובי הגז, אשר מצליח לסכל בעקביות תחרות; לדחות ולצמצם את מיסוי משאבי הטבע; ולהסביר שאין צורך במתחדשות כי "הגז הוא ירוק".
מדוע פרסומים רשמיים תואמים בעקביות את האג'נדה של תעשיית הגז – זו השאלה המעניינת באמת.
הכותב הוא מנהל המחקר בלובי 99