בשנים האחרונות, ולאור נבואות זעם אודות משבר ה"אבטלה הטכנולוגית" שצפוי להכות ללא רחם בשוק העבודה, זכה רעיון ההכנסה הבסיסית (חלוקת "משכורת" לכל אזרח, ללא תלות בהכנסה אחרת שייתכן ויש לו) לעדנה.
מספר רב של ניסויים נקודתיים נערך ברחבי העולם, והגם שטרם נמצא מקור מימון שיכול לעמוד במעמסה, המצדדים בו משוכנעים שמדובר בפתרון האפשרי היחיד לעתיד הקרב ובא. רעיונות נוספים, עדינים יותר, גורסים שיש להפחית ימי עבודה ולקצר משמרות, כך שיותר עובדים יוכלו לקחת חלק במעגל העבודה.
משבר הקורונה, והצפי העתידי לעשרות מיליוני מובטלים ברחבי העולם, עקף בסיבוב את הרובוטים המאיימים והאיץ את לוח הזמנים. צ'ק על סך 1,200 דולר שממשלת ארה"ב שולחת בימים אלה לכל אזרח, עלול להתגלות בהמשך (ככל שהמשבר יתארך), כניסוי הרחב ביותר במתן הכנסה בסיסית לכל אזרח, ויריית הפתיחה במרוץ לעיצובו של עולם פוסט-עבודה.
מבחינה טכנית, אני מאמין שרעיונות של הכנסה בסיסית, קיצור משמרות או הפחתת ימי עבודה, יכולים להעניק מענה למצוקה שיוצרת האבטלה. אין לי ספק גם שעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בצורה יעילה במשמרות קצרות יותר, או בפחות ימי עבודה (ניסויים שנערכו בקיצור שבוע עבודה הראו שהתפוקה של העובדים עלתה).
צ'ק על סך 1,200 דולר שממשלת ארה"ב שולחת בימים אלה לכל אזרח, עלול להתגלות כניסוי הרחב ביותר במתן הכנסה בסיסית לכל אזרח
מבחינה מעשית, רעיונות אלה מתעלמים מנקודה אחת חשובה – העובדים עצמם. אלה האחרונים לא ימהרו בהכרח לוותר על מקומה של העבודה, או בשמה הנוצץ יותר "קריירה", בחייהם. כל עוד היא תופסת מקום כה חשוב בכינון הזהות העצמית, בתחושת השיוך המעמדי ובתפיסת ההגשמה-ייעוד-תכלית (שלא לומר האפשרות להחצין את ההצלחה בה באמצעות סמלי סטטוס כאלה ואחרים), וכל עוד אנחנו לא יוצרים מסגרת חדשה של ערכים ופנאי שאינם מבוססים על צריכה, הרי שייתכן ורעיונות אלה מקדימים את זמנם.
לאור האמור, הצעד הראשון שיש לנקוט במטרה להכין את הקרקע לקריירה בעולם החדש, היא לבחון מחדש את האופן בו אנחנו מתייחסים לרעיון העבודה.
העבודה כייעוד?
"דרך חיים של אדם. דרכו של אדם לקראת כבוד, הישגים, רווחים והצלחות; תכלית. מקצוע, משרה, מעמד בעבודה ובחברה" (ההגדרה הרשמית של המילה "קריירה" במילון לועזי עברי של דן פינס)
***
בטור הקודם ציטטתי את ניטשה, שהזכיר לנו שבעבר "העבודה הייתה מלווה נקיפות מצפון", ושאדם בעל ייחוס היה "מסתיר עבודתו, במידה וההכרח כפה אותה עליו". במציאות שבה מרביתנו משקיעים את רוב שעות הערות בעבודה, דבריו עלולים להישמע כאיוולת גמורה, אך הם לא. ניטשה כתב טרום עידן הפייק ניוז והעובדות האלטרנטיביות. כאשר הוא כותב שהעבודה הייתה דבר-מה בזוי, הוא דובר אמת.
לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ועד לפני כ-500 שנים, העבודה מעולם לא נתפסה כתכלית ראויה לחיי אדם. הפילוסופים הגדולים והדתות המרכזיות, נטו באופן עקבי לזלזל בפעילויות יומיומיות כגון מסחר וייצור. ייעוד האדם תמיד נתפס כדבר מה נעלה ונשגב, לדוגמה, עיסוק בפילוסופיה (אהבת החכמה), חיי עיון, או עבודה בקודש (בשירות הכנסייה). העבודה היומיומית בהנעת גלגלי הכלכלה, ייעודה לאלה שאין להם ברירה: המעמד הנחות (אפלטון), נשים ועבדים (אריסטו), פשוטי העם ונבערים אחרים (הכנסייה הקתולית).
מאחר והעבודה הייתה בזויה, גם התוצר המרכזי שלה, כסף, לא נתפס כדבר מה ששווה להישאר בעבורו במשרד אחרי שעות החשיכה. למעשה, צבירה של כסף נתפסה כחטא ומכשול בדרך לגאולה, והמחשבה על החצנה של עושר באמצעות סמלי סטטוס ומותגים, לא עלתה על הדעת השפויה. אם אתם לא מאמינים לי אני ממליץ לעיין בברית החדשה, הבשורה על פי מתי, פרק יט פסוק 24 – אז פונה ישו לתלמידיו וטובע את המשפט האלמותי: "נקל לגמל לעבור דרך נקב המחט מהיכנס עשיר אל מלכות שמים."
אם לא די בכך, מן הראוי להזכיר שעד לפני כמה מאות שנים, הרף עין בהיסטוריה האנושית, קיבוץ נדבות נחשב לפעולה לגיטימית ובמסגרות מסוימות אף מכובדת. מסדרי קבצנים (מנדיקנטים) פעלו ברחבי יבשת אירופה. הם אפשרו את מתן הנדבה וקיומה של הצדקה, וזכו לכבוד ולהערכה. היום, אדם שאינו עובד (ולא מבחירה) מאבד את ערכו בעיני החברה. גרוע מכך, עלולה להשתרש בו התחושה כי הוא אינו ראוי עוד לתואר אדם.
לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ועד לפני כ-500 שנים, העבודה מעולם לא נתפסה כתכלית ראויה לחיי אדם
כדי להבין כיצד בכל זאת השתרבבה המילה "תכלית" להגדרת המילה קריירה, אנחנו צריכים לחזור למאה ה-16, אז התרחשה הרפורמציה הפרוטסטנטית. עד לאותה מהפכה דתית, העבודה הייתה בדיוק מה שנדמה לנו שהיא צריכה להיות – משלח יד המעניק פרנסה. לצערי, לא אוכל לתאר בטור קצר זה את ההשתלשלות המרתקת של האירועים, אולם, לאחריה, העבודה קיבלה אישור למעמדה כייעוד ראוי לחיי אדם (תכלית) וזכתה בממד מוסרי. לראשונה בהיסטוריה האנושית, גם הנפח, הנגר, הסנדלר והחייט, יכלו להגשים את ייעודם עלי אדמות.
ההיגיון של מרטין לותר, שהוביל את המהפכה הדתית, היה פשוט. מאחר ואלוהים ברא את העולם, הרי שהעולם כולו קדוש. ומאחר ואלוהים רצה שיהיו משלחי יד כגון: נגרות, חייטות, נפחות וסנדלרות, הרי שהעבודה במקצועות אלה היא עבודת אלוהים לכל דבר ועניין. אנו משרתים את אלוהים, באמצעות שירות הזולת, במקצועות בהם אנחנו עובדים. כל עוד אנחנו עושים זאת בצורה הטובה ביותר, בלב שלם ובמצפון שקט, אנחנו מועמדים סבירים לגמרי לגאולה באחרית הימים. לא עברו דורות רבים, ובקרב המאמינים עלתה סברה חדשה שהשתרשה במהרה – מי שמצליח בעבודתו, משמע, נהנה מרווחים משמעותיים – הוא ככל הנראה אחד מנבחרי האלוהים.
המהפך הושלם. העבודה הפכה מדבר מה בזוי לייעוד, והכסף ממכשול בדרך לגאולה לעדות בדבר קיומה. עם התרופפות אחיזתה של הדת בעולם המערבי, נעלם ממד התכלית המוסרית של העבודה היומית. נותרנו עם זיכרון מעורפל שהעבודה היא בעלת חשיבות עליונה, ושהצלחה כלכלית מעידה על גאולה. זו הסיבה שאנחנו נוטים להאדיר ולפאר בעלי הון, ומייחסים חשיבות עליונה לקריירה. האמונה שהעבודה וההצלחה הכלכלית מסמלות את היותו של האדם מורם מעם, אחד מבחירי האל, אינה אלא ירושה חיוורת של מסורת דתית מפוארת.
מי אתה, לא מה עושה בחיים
כעת, משאנחנו מכירים את ההיסטוריה, ניתן לקבוע שמדובר בחדשות טובות. יותר ממאה אלף שנים חלפו מאז ההומו-סאפיינס הזדקף ויצא לכבוש את העולם, ורק בחמש מאות השנים האחרונות, העבודה הפכה לתכלית. הרף עין בהיסטוריה האנושית, כאמור, ולכן גם תהליך הפיך. אנחנו יכולים עדיין להחזיר את העבודה למקומה הטבעי – משלח יד התומך בחיים, ולא כזה המשתלט עליהם כליל.
הצעד הראשון כרוך בניתוק הזהות שיצרנו בינינו לבין העבודה. אנשים שמציגים את עצמם משתמשים, בדרך כלל, בתיאור עיסוקם או מקום עבודתם ומגדירים בכך את מכלול חייהם. אני עורך דין, עיתונאי, רואה חשבון, מפתח ווב. מהמידע הזה, אחרים מסיקים שורה של הנחות אודות מעמדם הסוציו-אקונומי, טבעם וערכם החברתי. דרך טובה לאתחל את יחסנו לעבודה כרוכה בביטול הזהות בין האדם למקצועו – העבודה היא חלק משמעותי מחיינו, אך היא אינה חזות הכל.
אנחנו יכולים עדיין להחזיר את העבודה למקומה הטבעי – משלח יד התומך בחיים, ולא כזה המשתלט עליהם כליל
שינוי פעוט בדרך ההתנהלות היומיומית שלנו יכול לסייע בהשגת מטרה זו. בפעם הבאה שנישאל מה אנחנו עושים בחיים נספר על התחביבים שלנו ועל החלומות שמניעים אותנו. וכשנפגוש אנשים חדשים לא נשאל מה הם עושים בחיים, אלא איזה ספר הם הכי אוהבים, איזה סרט גורם להם לבכות או מה דעתם על הבחירות הקרובות (כמעט תמיד יש בחירות קרובות). שאלות כגון אלה ישיבו את העבודה למקומה הראוי ויעמידו מולנו אדם ולא כרטיס ביקור. ייתכן וזה נשמע לכם כמו עיסוק תלוש בסמנטיקה, אבל השפה בה אנחנו משתמשים יוצרת את המציאות בה אנחנו חיים. משם נוכל להתקדם.
***
שינוי היחס לתפיסת העבודה בחברה האנושית, לא יקל על הקושי הכלכלי שחווים כעת המובטלים החדשים. לכך נדרשים פתרונות פרקטיים ומהירים: סיוע מהמדינה, עזרה מחברים ובני משפחה, נטילת הלוואות בצוק העיתים. אבל, הוא בהחלט יכול להקל על המצוקה הנפשית.
תומאסו קמפנלה, הוגה דעות בן המאה ה-16, תיאר בספרו האוטופי "עיר השמש", את האופן בו בני האדם יבלו את זמן הפנאי בעולם בו העבודה, בסיוען של המכונות, תתייעל ויושקעו בה ארבע שעות ביום: "בלימודים מתוך שמחה, בדיונים, בקריאה, בדקלום, בכתיבה, בהליכה, באימון הגוף והנפש ובמשחק."
אנחנו עדיין רחוקים שנות אור מאותה נבואה, אבל המציאות, כך נראה, לא מחכה. מפוטרי הקורונה נמצאים כעת בחזית של שינוי עולמי גורף – תהליך בלתי נמנע שבו מיליוני משרות ייעלמו, ותעסוקה מקצועית לא בהכרח תהיה נחלת הכלל. הם צריכים לדעת שהם לא לבד בסיפור הזה.
מפוטרי הקורונה נמצאים כעת בחזית של שינוי עולמי גורף – תהליך בלתי נמנע שבו מיליוני משרות ייעלמו. הם צריכים לדעת שהם לא לבד בסיפור הזה
שיש אופק לעולם ללא עבודה, וחיים מלאים ועשירים שיאפשרו לנו, כבני אדם, להתפתח לכיוונים חדשים, וייתכן לא צפויים. כדי להגיע אליו בשלום, נצטרך לחזור ולפעול כקהילה (רק הפעם, לא במובן המצמצם של המילה).
נצטרך ללמוד כיצד להישען על אחרים, ללא בושה. לשתף בשפע שקיים, ובמידה מסוימת – לזנוח את תפיסת האינדיבידואל, לפחות בצורתה המודרנית והקשוחה. אם יש משהו אחד שמשבר הקורונה מלמד אותנו בוודאות, ובצורה מכאיבה, זה שאנחנו תלויים באחרים, יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות.
על המקום של הקהילה בחיינו ומעבר לכך, בטור הבא.