מעלה וחצי. זה כל הסיפור. השריפות, ההצפות, הסופות (שלא לומר ההזעה בקיץ התל אביבי ספוג הלחות), כל אלה הן תוצאה של עליה ממוצעת של 1.5 מעלות שהתרחשה ב-150 השנים האחרונות. פחות משתי הקלקות על שלט המזגן בסלון, והעולם כולו יורד לטמיון.
אם להסתמך על הקונצנזוס המדעי, מהרף החדש של הטמפרטורה שקבענו כבר לא נוכל לחזור. אפשר רק להשתדל לא להרוס עוד. בהתאמה, משבר האקלים חורך את הכותרות: "נקודת האל-חזור", "דד-ליין 2030", "החיים בעוד שתי מעלות" – נדמה שהעולם כולו מתעורר מהאנגאובר ארוך, משפשף עיניים, ולא מאמין עם מי הוא הלך לישון: כלכלה מבוססת צריכה תמידית וצמיחה אינסופית, שאמנם שיפרה באופן דרמטי את חיינו במאה השנים האחרונות, אך כעת מאיימת להטביע את מרכזי הקניות.
בניגוד לכל עלילה הוליוודית מקובלת, במקום להתאחד ולהיאבק באסון המתקרב, אנחנו מתפצלים למחנות. מיעוט רעשני של מכחישי אקלים תורם רבות לשימורו של המחנה המרכזי, המדחיקים. גם בקרב המשוכנעים אפשר לזהות חלוקה גסה לשני מחנות מרכזיים. בצד אחד דוברים המאיצים בנו לקחת אחריות אישית ולשנות הרגלים מזיקים, ומנגד, דוברים שטוענים שפעולות אישיות הן חסרות תכלית, ויותר מכך, שאפילו פעולה אסטרטגית כוללת של מדינות קטנות, כגון ישראל, הינה חסרת השפעה, כל עוד מעצמות כמו ארצות הברית וסין ממשיכות בשלהן.
הסיבות לפיצול רבות. העובדה שמדובר במשבר מזדחל מסייעת להדחקה. עידן הפוסט-אמת, העובדות האלטרנטיביות והרשתות החברתיות תורמים להכחשה גורפת של המשבר. חוסר היכולת לדמיין שיתופי פעולה חובקי עולם דוחפת רבים להסתמך על שינוי הרגלים פרטי, וחוסר הנכונות לשנות את אותם הרגלים (או חוסר האמונה ביכולתם לייצר השפעה מהותית) דוחף אחרים לייחל לפתרון מלמעלה, טכנולוגי או מעצמתי.
חוסר היכולת לנקוט בפעולות משמעותיות מוביל בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים לשקוע בחרדה, ייאוש ודיכאון. הטקסט הקצר אותו אתם קוראים עכשיו, אני מקווה, יסייע לנו לסלוח לעצמנו ולאמץ אופטימיות זהירה.
תחושת אשם ואימה
"היסטוריה של מהירות" אינו הספר הראשון שהוצאתי לאור. קדם לו ספר ילדים בשם "טי און – אולי באמת נוצרנו מתא", שפורסם בשנת 1997. הספר עסק בנושא שבער בי באותם שנים – הנזק הסביבתי שאנחנו גורמים.
עלילת הספר עוקבת אחר טי-און, התא החי הראשון על אדמות, ואחרי שלושה טיולים שהוא עורך בעולם. בראשון העולם שומם ומשעמם. הוא מטפס בסופו על פסגה של הר ומייחל לחבר. מעט אחר כך מתרחשת חלוקת התא (מיטוזה) הראשונה, וכעת לטי און יש חבר. שני התאים ממשיכים להתחלק ועד מהרה (במונחים אבולוציוניים) העולם מתמלא בתאים, שלאחר מכן מתגבשים לצמחים ובעלי חיים.
טי און יוצא לטיול שני. יערות העד, הקוטב הצפוני, האוקיינוסים האינסופיים – הוא מבקר בכולם ומוצא חברים חדשים. בשלב זה הוא מתאבן ומתעורר במאה ה-20.
אתם יכולים לתאר לעצמכם שמכאן והלאה ההתרחשות כולה היא Down Hill. טי און נחרד לגלות את הנזקים שגרמו בני האדם, ולאחר טיול שלישי ואחרון, במהלכו הוא מתוודע להכחדת המינים, להרס היערות ולזיהום הנהרות, הוא מטפס אל ההר עליו ישב וייחל לחבר, שם הוא שוקע בייאוש וברגשות אשם. אלמלא הוא, כל הסבל הזה לא היה נגרם.
מדובר, ללא צל ספק, בספר הילדים המדכא ביותר שנכתב אי פעם, שני אולי רק לעץ הנדיב. בדיעבד, זה לא מפתיע אותי. הייתי ילד חרדתי והתבגרות על רקע משבר החור באוזון (הראשון) לא שיפרה את מצב העניינים.
הספר היה שיקוף מדויק של הדיכאון האקלימי שקנה אחיזה בנפשי (שנת 1997, לפני שזה נהיה מיינסטרים!). שילוב של תחושת אשם אינסופית ואימה אמיתית לנוכח הוויתורים הנדרשים – כדי להציל את העולם היה עלי, ברמה האישית, להפסיק לעשות המון דברים, להפוך לאאוטסיידר, למוזר. חמור מכך, עלי לעשות זאת בידיעה שלבד לא אשנה דבר.
כבר לא טי רקס
בכל הנוגע לרמה האישית, תנועת ההאטה סיפקה לי מסגרת אידיאולוגית-הוליסטית שסייעה לי לצמצם דרמטית את טביעת הרגל האקולוגית שלי, תוך שהיא משפרת לבלי הכר את חיי.
תנועת "מזון איטי" לא מבקשת להציל את העולם מנזקי תעשיית המזון, היא רק רוצה שנאכל אוכל יותר טעים. "תיירות איטית" לא שמה לעצמה למטרה לצמצם את הזיהום שגורם ענף התעופה, היא רק רוצה שנצליח, סוף סוף, לבלות חופשה רגועה ונינוחה. "צריכה איטית" מודעת לחשיבות הסיפור של החפצים, אבל חשוב לה יותר להבין את הסיפור שלנו, ואת המנגנונים שגורמים לנו מלכתחילה לנהל מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית עם אמזון, אסוס, שיאן ועלי אקספרס.
אני לא מתבייש להגיד שאני אוכל היום מזון יותר טעים, מקיים קשרים חברתיים יותר עמוקים, מבלה חופשות יותר נינוחות, צובר חוויות יותר משמעותיות, חי בתחושה של שפע למרות שאני צורך הרבה פחות, שהשתחררתי לחלוטין מהדחף להספיק כמה שיותר, ובכל תחום, ביחד אתו גם מהלחץ האינסופי שפועם ברקות. אני שמח גם לספר שכתוצאה מכל אלה, טביעת הרגל הפחמנית שלי כבר אינה מזכירה את זו של הטי רקס.
השתחררתי לחלוטין מהדחף להספיק כמה שיותר, ובכל תחום, ביחד אתו גם מהלחץ האינסופי שפועם ברקות
ונכון, זה הצריך שינויים. למשל, להתנתק מהטלוויזיה ומהכבלים. להפסיק לאכול בעלי חיים. לבחור במינימליזם ופשטות מרצון כדרך חיים. בשנים האחרונות אני שומע לא מעט אנשים שטוענים, בהקשר למשבר האקלים, שאין טעם בשינוי הרגלים. אני מבין אותם, Nobody likes change, שינויים זה מפחיד. בגלל זה הם מספרים לעצמם שמדובר ב"ויתורים". אני גאה בהיותי מכחיש ויתורים. תנועת ההאטה מסייעת לנו לשפר את חיינו. למקסם הנאה. את העולם היא עוזרת לנו להציל, כמעט בלי כוונה.
ועדיין נותרנו עם בעיית ה"לבד". ההשפעה של בחירה אישית שלי לחיות חיים בהלימה לסביבה אכן אינה משנה את תמונת המצב.
זאת הסיבה שבשנים האחרונות אני משתדל לדבר פחות על "משבר האקלים" ויותר על "משבר האדם". "אקלים" הוא דבר מה שנמצא בחוץ ורחוק. "אדם", מנגד, הוא אני, ואת ואתה. אנחנו אלה שמצויים במשבר ארוך ומתמשך, שבדיעבד הוציא מאיזון את המערכת האקולוגית כולה.
משבר האדם בא לכדי ביטוי באופן שבו התחלנו להתכחש לטבענו החברתי, והעלינו על נס את תפיסת האינדיבידואליזם הקיצוני. אנחנו חיים בתחושה שאנחנו לבד בעולם. חדלנו מלפעול להגשמה בתוך וכחלק מקהילה. אבל אנחנו לא לבד. הטענה בדבר חוסר התוחלת של שינויים אישיים, והחזרת הכדור לממשלות ותאגידים, מחמיצה את המציאות: החברה הגדולה ביותר על פני האדמה היא החברה האנושית.
משבר האדם לא נוצר ביום, והוא גם לא יתאחה באחת. אבל הוא לגמרי הפיך. כדי לדעת איך לגשת לתיקונו, אנחנו רק צריכים להסתכל על אותו דבר שאנחנו מנסים להציל – העולם בו אנחנו חיים. הטבע, מאז ומעולם, משגשג לא בזכות "תחרות" אלא למרות התחרות, ולא הודות להצלחה של בודדים, אלא בשל אינסוף שיתופי פעולה זעירים. גם אנחנו טבע. יכול להיות ששכחנו זאת, אבל עכשיו אנחנו נזכרים.
לפני 25 שנים ניסיתי להציל את העולם. טי-און, אולי באמת נוצרנו מתא, היה אמור להפוך לרב מכר עולמי ולהוביל להקמתה של תנועת Green kids. בדמיוני ראיתי עשרות אלפי ילדים צועדים בסך, מצדיעים במועל יד כשבנדנה ירוקה כרוכה על זרועם. בפועל הספר מכר 500 עותקים ונעלם (או כך לפחות אני מקווה).
היום אני מבין שמשימת הצלת העולם לא מונחת על כתפיי. אנחנו זקוקים לשינוי מערכתי כולל. אבל באותה נשימה, אני גם יודע שהיא לא תוכל לקרות בלעדיי. את הדיכאון האקלימי והחרדה, המרתי בהאטה. אני מזמין אתכם להצטרף.