בספטמבר 1989, אם הדחקתי נכון, נחתנו משפחתי ואני בשדה התעופה של מינכן. הטיול הוגדר כחופשה פסטורלית בת שלושה שבועות בשלוש מדינות. צעדנו נרגשים לעבר דלפק השכרת הרכב, שם התבשרנו כי הרכב שהזמנו (פורד סיירה), אזל. "במקומו, ובאותו מחיר", התנצלה הפקידה כעבור שניה, "תוכלו לקבל מרצדס חדשה". אבי, שכבר היה שקוע בהכנות אחרונות לתצוגה תיאטרלית של מחאה, התקרבנות, האשמה באנטישמיות וכל אקט אחר שעתיד היה להניב תלושים לדלק, קפא על מקומו. ניצוץ של טירוף, שלא פרשנו נכונה, הבהב לרגע בעיניו. לאחר עוד כמה נקישות עקב נימוסיות נמסרו לאבי מפתחות המרצדס, שבסופו של יום התגלתה כאטרקציה העיקרית של הטיול כולו.
במשך שלושה שבועות חרשנו את מערב היבשת. ביקרנו בחמש מדינות ובשלוש נסיכויות, נדחפים קדימה בכל עת על ידי מנוע גרמני חזק ועל ידי הצורך להספיק לראות כמה שיותר. את אזור היער השחור בגרמניה, שבמו אוזני שמעתי את סוכנת הנסיעות ממליצה לבלות בו לפחות שני לילות, ראינו מבעד לחלון המכונית – נסיעה של כארבע או חמש שעות, שהותירה אחריה בעיקר את זיכרון הבחילות. "יערות יש לנו גם בארץ", מלמלה אימי בעודה שוקעת בכורסת העור שלצד הנהג ומסמנת יעדים חדשים על המפה, שקצב התקדמותנו על פניה הזכיר מעט את זה של הוורמאכט בימיו הראשונים של הרייך השלישי.
העצירות המעטות נוצלו לדילוגים מהירים בין אתרי תיירות מוכרים (בהם ביימנו צילומים משפחתיים) לבין דוכני מזון מהיר (בהם חטפנו מאכל ומשקה כרצי מרתון מנוסים). בתום העצירות הקצרצרות מיהרנו חזרה למפלצת הגרמנית ולכבישים האינסופיים. החופשה החלומית, היתה לסיוט במכונית.
הדירה הצרפתית שלי
25 שנים אחרי ה"חופשה במרצדס", מצאתי את עצמי בשדה התעופה שארל דה גול, בדרך לחופשה של שבועיים בעיר האורות. חודשיים קודם לכן הגעתי למסקנה שהדיכאון, בו שקעתי באותה תקופה, הפך אותי לאדם שלילי. סירבתי לכל הצעה לבילוי ובמקום לצאת ולהתרועע עם אנשים העדפתי לבהות בטלוויזיה או להתפלש בייאוש קיומי. ההכרה בכך הובילה אותי להבנה שאם לא אעשה משהו אני עלול לאבד את מעט הקשרים החברתיים שהחזיקו אותי בחיים. בהבלחה של רגע נדרתי לענות "כן" לכל הצעה שתגיע אלי, במשך שבועיים לפחות. ברק, חבר לספסל הלימודים, התקשר אלי למחרת וסיפר לי שמכרה שלו מפריז מעוניינת להגיע לארץ לחודש ימים ומחפשת דירה להחלפה למשך התקופה. הוא ובת זוגו יכולים לטוס לשבועיים בלבד, ומחפשים חבר שירצה להחליף עמה את דירתו לשבועיים נוספים. עמדתי ברחוב עם הטלפון ביד והרגשתי כיצד כל תא בגופי זועק "לאאאאא", אך לא הייתה לי ברירה. מילה זו מילה והכבוד העצמי שלי היה הדבר האחרון שעוד נותר לי להפסיד. עניתי כן.
הייתי בן שמונה כשביקרתי בפריז בפעם האחרונה. מיותר לציין שלא זכרתי דבר (למעט הליכות אינסופיות שתמיד הסתיימו במזרקה או בארמון). עדכנתי את דרור, חבר שלמד אדריכלות בעיר, שאני מגיע לשבועיים, הודעתי למספר חברים שאני בעליה הגאה של דירה בפריז, ארזתי מזוודה קטנה וטסתי לחופשה שלא באמת רציתי בה ולא היה לי מושג מה אעשה במהלכה. הדירה אליה שמתי פעמיי הייתה ממוקמת ברובע ה-14 של פריז.
מה שנראה בהתחלה כחיסרון התגלה עד מהרה כיתרון, ואולי כתגלית הגדולה ביותר של החופשה. המגורים בדירה ולא במלון, בשכונה שקטה ולא בלבה של סופת תיירים המתחוללת במשך היממה כולה, סיפקו לי שלל אפשרויות וחוויות, בהן התייר הממוצע, לא נתקל. לא התפלאתי לגלות, שנים אחר כך, שמדובר בשניים מעקרונות היסוד של התיירות האיטית.
מבלי להתכוון צעדתי באותו יום במשך כשמונה שעות. בכל פעם שנתקלתי בקבוצה גדולה של אנשים נמלטתי לסמטאות צדדיות, ולמדתי שאין פינה אחת מכוערת בעיר הזו
בבוקר הראשון התעוררתי בשעה אחת עשרה, כהרגלי בחופשות, ומצאתי את עצמי בדירה צרפתית לגמרי. הספרים היו בצרפתית, הטלוויזיה שידרה בצרפתית ובמקרר מצאתי שני בקבוקי יין צרפתי, שהושארו לאורחים עם פתק באנגלית. במשך כחצי שעה סיירתי בביתי החדש, ואז יצאתי לרחוב כדי למצוא דבר מה לאכול. מזג האוויר היה מושלם, שמשי אך לא חם. בסמוך לדירה מצאתי מדרחוב שקט ויפה, משובץ בתי קפה, מסעדות, מעדניות ומכולות קטנות, שבשעת צהריים זו כבר המו אדם. התיישבתי והזמנתי בירה קטנה וכריך. במשך שעה קלה בהיתי בתנועת האנשים וניסיתי להקשיב לשיחות. המסקנה הייתה חד משמעית – אני התייר היחידי ברחוב.
החלטתי לטייל מעט. יצאתי מבית הקפה והתחלתי ללכת לכיוון מרכז העיר. סיינט מישל, גני לוקסמבורג, הנוטרדאם, מרכז פומפידו, רחוב ריבולי, גני טולרי, שדרות שנאס' אליזה, האייפל, רחוב גריבלדי וחזרה לרובע הארבע עשרה – מבלי להתכוון צעדתי באותו יום במשך כשמונה שעות והקפתי את מרכז העיר תוך שאיני חדל להתפעם מיופייה. בכל פעם שנתקלתי בקבוצה גדולה של אנשים נמלטתי לסמטאות צדדיות, ולמדתי שאין פינה אחת מכוערת בעיר הזו (או לפחות ברבעים אחד עד שש עשרה). בשעות הערב חזרתי לרחוב בו גרתי, עצרתי במאפייה שעמדה להיסגר וקניתי בגט, ובמעדנייה בה רכשתי גבינה ומעט ירקות. ארוחת ערב קלה ואחריה שינה עמוקה ושלווה.
במהלך החופשה למדתי להעריך את היתרונות הגלומים במגורים בדירה. ראשית, היו לי שכנים צרפתים שחלקו עמי מידע רב ערך ונתנו לי המלצות מצוינות למסלולי טיול, ברים ומסעדות. שנית, היענות של חברים להזמנה לבוא ולשהות איתי בדירה. האחד הצטרף בסוף השבוע הראשון והשנייה ביצעה חניית ביניים של שלושה ימים בסוף השבוע השני. זה היה נהדר. רוב ימי השבוע הייתי לבד. מצאתי הנאה רבה בטיולים הרגליים, בקריאת ספרים בגנים ציבוריים, בכתיבה פה ושם ובהרהורים. בסופי השבוע הגיעו החברים וגם דרור התפנה מעיסוקיו ואז היינו נפגשים כולנו. שלישית, בדירה יש מטבח.
בחופשות אנחנו בדרך כלל רוצים להשאיר את מטלות הבית מאחורינו. בתי המלון חוסכים את הצורך לעסוק בהבלי היומיום – ניקיון, כביסה, החלפת מצעים, כלים בכיור. עם זאת, במהלך החופשה גיליתי שמטבח מאובזר מעניק יתרון משמעותי. אחת ההנאות הגדולות במהלך השבועיים בפריז נבעה מהארוחות המשותפות שיצא לנו להכין. החל בקניית המצרכים (שוק איכרים קטן הופיע בכל סוף שבוע במרחק הליכה מהדירה) וכלה בהכנת המזון ובאכילתו (בלוויית לא מעט אלכוהול יש להודות) – השעות שבילנו במטבח וסביב השולחן היו מהטובות שחווינו, אולי אף יותר מהזמן שבילנו יחדיו במסעדות ובבתי קפה.
האטרקציה של היומיום
כשסיפרנו שאנחנו טסים לשלושה שבועות לקרואטיה אחת התגובות השכיחות הייתה: "אם אתם נוסעים לקרואטיה כדאי שתבקרו גם בסלובניה, בוסניה ומונטנגרו, או לפחות תעלו על מעבורת לוונציה". אפשר להבין, שלושה שבועות הם הרבה זמן, מספיק זמן לעבור בחמש מדינות ושלוש נסיכויות אם אתם מצוידים במכונית המתאימה, אבל קיבלנו החלטה להתרכז במדינה אחת, וגם בה להתמקד במעט אזורים ולחסוך בזבוז של ימים שלמים על נסיעות ארוכות.
תנועת ההאטה מציעה לוותר על כמות לטובת איכות, לבלות זמן רב ככל האפשר במקום אחד ולשאוף להיטמע בסביבה במקום להסתפק בנקודת המבט של תייר נחפז. זוהי הדרך הנכונה לנפוש, לאסוף זיכרונות, להכיר מקומות חדשים, לאגור חוויות משמעותיות ובסופו של דבר להיות יותר מאושרים. עקרון זה של התיירות האיטית מבוסס על "התפוררות מושג החוויה".
הניסיון לכסות בטיול מרחבים גדולים, והרצון לסמן V על כל האתרים המרכזיים מסתכמים בביקור באטרקציות מרכזיות בלבד, ואלה אינן מצליחות לספק חוויה עזה, כזו שתיוותר לתקופה ארוכה. כיכר טרפלגר בלונדון מספקת חוויה דומה לזו של כיכר סן מרקו בונציה, או כיכר הדאם באמסטרדם. בכולן הצטלמנו בעודנו מאכילים יונים על רקע פסל של מצביא כלשהו רכוב על סוס. החזרתיות מקעקעת את יסודות החוויה וההתרגשות.
בנוסף לכך, העובדה שכל מקום בעולם נמצא בטווח טיסה של עד יממה, מעקרת את רעיון המסע. בעבר, תלאות והרפתקאות הדרך, כמו גם הציפייה הנרגשת, היו מעצימים את החוויה. בהיעדרה של "הדרך" יש ללמוד להתרכז ביעד החופשה. שהות של שבוע אחד, לפחות, מאפשרת לחוות באופן עמוק יותר את התרבות, ההוויי, המזון, האנשים, קצב החיים – את מה שיחדיו הופך לחוויה מקיפה של מקומיות.
סך כל הרגעים היומיומיים האלה, למרות שאף אחד מהם אינו נרשם כחוויה בפני עצמו, מתגבשים לאחר שבוע לחוויה משמעותית. כמו טיפות מים היוצרות שקע בסלע, אם רק ניתנת להן ההזדמנות והזמן, כך ההוויי שנוצר במהלך שהותנו על האי הפך לזיכרון שנטבע בנו, וילווה אותנו לשארית החיים.
***
החופשה ההישגית היא רק סימפטום אחד להשתלטותה של תרבות המהירות על רעיון הפנאי. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא השם הרע שיצא לרעיון הבטלה.מראשית הזמנים זכתה הבטלה ליחסי ציבור גרועים. כוחות עצומים, תאולוגיים וכלכליים, חברו כדי לשמור אותנו פעילים ונמרצים במשך רוב שעות היממה. למרבה המזל, איים של התנגדות תמיד השתמרו בחברה האנושית, ולא מעט הוגי דעות התייצבו לאורך הדורות כנגד אותה פעלתנות תמידית. הנה טעימה מכתביו של אחד מהוגי הבטלה והפנאי, אוסקר וויילד:
"המעשה הוא מפלטם של האנשים שאין להם דבר לעשות. בסיסו עומד על היעדר דמיון. הוא המוצא האחרון של מי שאינם יודעים כיצד לחלום … אנשים נשלטים באורח שלם כל כך בידי עריצות האידאל החברתי הנורא הזה, עד שהם תמיד מגיעים אליך בלי שום בושה בתצוגות פרטיות ובמקומות אחרים שפתוחים לקהל הרחב, ובקול רועם שואלים אותך, "מה אתה עושה", בעוד ש"מה אתה חושב" היא השאלה היחידה שצריך להרשות אי פעם ליצור בן תרבות ללחוש לאחר … אם לדעת החברה בכללותה, התבוננות היא גדול החטאים שאפשר להאשים בו אזרח כלשהו, הרי לדעת התרבות הגבוהה, זהו העיסוק הראוי לאדם".
פילוסופיה של בטלה מעניקה חיזוק לחובבי עשיית הכלום, אך את הדחיפה החזקה ביותר זכינו לקבל דווקא מן המדע: מחקר שפורסם ביולי 2015 הטיל ספק במיתוס העמלני של הנמלים, ומצא כי מרביתן מעדיפות לרבוץ בעצלות מאשר להעמיס משאות עצומים בגודלם, בדרך לעוד סרטון יוטיוב מעורר השתאות.
אכן כן. הנמלה, אותה אחת שמזה אלפי שנים מזכירים לנו את חריצותה, מתגלה כבטלנית לא קטנה. לא נותר אלא להחמיא לחוקרים על נכונותם לחתור בכל עת אל האמת ולהזכיר לנו בפשטות – שכמעט כל בעלי החיים מעבירים את מרבית זמנם במנוחה ובבטלה, ורק אנחנו מתעקשים להיות עסוקים ופעילים רוב הזמן, תוך שאנו מערים לגופנו כמויות של קפאין כדי להבטיח שנוכל להיאבק היטב בטבענו האמיתי.
משתעממים
"לפעמים, כשכבר ממש משעמם בפייסבוק, אני מורידה את העיניים ממסך המחשב, לוקחת את האייפון ביד, ונכנסת לפייסבוק".
כשקראתי את הסטטוס, שהעלתה חברה לפייסבוק, לא יכולתי שלא לחייך. בעבר קרה גם לי, ויותר מפעם אחת, שלאחר שיטוט משעמם במיוחד בפייסבוק, סגרתי את המחשב ובאופן אוטומטי שלחתי את ידי אל הגלקסי II ונכנסתי, שאנן כולי, חזרה לרשת החברתית. לפי כמות הלייקים שהצטברו בסטטוס של החברה, יכולתי לנחש שמדובר באירוע שכיח גם אצל אחרים.
נזכרתי בכך כשישבתי במטוס בדרך ללונדון. בהיעדרה של מערכת בידור אישית, מצאתי עצמי בשעה הראשונה לטיסה בוהה החוצה דרך החלון, מניח למחשבות לחלוף בראשי. בשעה השנייה הייתי רכון על מחברת, מעלה על הכתב שברי רעיונות שהלכו והצטברו לעמודים שלמים בכתב יד צפוף. כשהרמתי לבסוף את הראש נתקפתי בהלה. לא בשל המודעות לעובדה שאני נעול בקופסת שימורים שנעה בגובה של 10,000 רגל ובמהירות עצומה, כמו בגלל המחשבה שבקרוב החיבור לאינטרנט יהיה זמין בכל מטוסי הנוסעים. טיסות, הבנתי פתאום, מהוות איים אחרונים, הזדמנויות נדירות ליהנות משעמום. אותו סטטוס קצר הצליח לזקק את אחד האתגרים עימם יש להתמודד כיום – להשיב לחיים את האמנות האבודה של השעמום, שהולך ונרמס על ידי אינספור מקורות מידע ותוכן זמינים ומתעדכנים בכל רגע נתון.
בהיעדרה של מערכת בידור, מצאתי עצמי בוהה החוצה דרך החלון, מניח למחשבות לחלוף בראשי. טיסות, הבנתי פתאום, מהוות איים אחרונים, הזדמנויות נדירות ליהנות משעמום
אני לא יודע מתי בדיוק התחלנו לברוח מהשעמום. אבל אני בטוח שכילד הוא היה מניע להרפתקאות הכי מוצלחות שהיו לי: ביקורים בבתים נטושים, שיטוטים לצד מסילת הרכבת ומציאה של קברים עתיקים, חפירות במטווחי ירי עזובים, חבורות סודיות שהוקמו חדשות לבקרים ומעקבים אחר חשודים אקראיים בשכונה, שלוו בסיפורי רקע מתאימים שקרמו עור וגידים תוך כדי תנועה. אני גם לא יודע אם אנחנו חוששים להשתעמם או שפשוט הגענו למצב שאין לנו הזדמנויות לתת לשעמום סיכוי. במסלול היומי בין אתרי חדשות, לאתרי כלכלה, לרשתות חברתיות ותכניות טלוויזיה, כמעט שלא נותר לנו זמן להשתעמם.
והשעמום חשוב. הוא הוכח כתורם ליצירתיות (המוח הרעב לגירויים מייצר אותם מתוך עצמו) והוא מאפשר לחלום בהקיץ ולעסוק ברפלקציה – חשיבה אודות חשיבה (במהלכה אנחנו מנתחים רעיונות, יוצרים מחשבות מקוריות ומוצאים פתרונות לבעיות). כל עוד אנחנו במרדף בלתי פוסק אחר Input, אנחנו בהכרח מובילים לפגיעה ב- Output, בתוצר המקורי אותו אנחנו מפיקים. אנחנו חיים בתחושה שזמן שחולף במהלכו לא למדנו דבר מה חדש, החכמנו, ספגנו השראה או סתם התבדרנו – מבוזבז. אנחנו ממלאים כל הזדמנות בתוכן, נאמנים לרעיון שהאדם הוא פרויקט שדורש השבחה כל הזמן. אבל, כפי שחפצים יכולים לצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים (מעניינים ככל שיהיו) עלולים ליצור סתימה במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל.
בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו, טסו בלי מערכת בידור, ישבו בסלון בלי טלוויזיה ויצאו לרוץ בלי טלפונים חכמים. ייתכן שהחיים באותם ימים היו משעממים, אך הם בוודאות אפשרו יותר 'איים' של חשיבה עצמאית. היום, רבים לא יכולים לנהוג, לרוץ, לקפל כביסה, לבשל או לשטוף כלים בלי להקשיב להֶסְכֵּתים (פודקאסטים). בעידן של עומס מידע, אנחנו זקוקים לרגעים של שעמום.
איור: דייב יעקב
השעמום יכול להיות מושג באמצעים מלאכותיים, כמו יצירת איים קשיחים – ימים מסוימים או שעות מסוימות בהם אנחנו מתנתקים מהכול ושוקעים בהרהורים, בוהים וחולמים. דרך אורגנית יותר היא להרגיל את עצמנו לחשוב, להרהר ולחלום בהקיץ באופן יומיומי, תוך אימוץ של הרגל פשוט – לעשות רק דבר אחד בכל עת ולהניח למחשבות לנדוד. כשאנחנו מבשלים רק לבשל. כשאנחנו מקפלים כביסה רק לקפל כביסה. כשאנחנו רצים רק לרוץ. בנוסף, מומלץ לאמץ פעילויות המאפשרות למחשבות לנדוד בנחת, כגון שוטטות או בהייה.
אם אנחנו רוצים להימלט מחיים פסיביים המבוססים על קליטה אינסופית של תכנים, ולהשיב לעצמנו משהו מרוח ההרפתקנות, או אפילו סתם את היכולת לחשוב מחשבות רעננות ומקוריות, אנחנו זקוקים לרגעים מוצלחים של שעמום. כשאלה יגיעו, אל לנו להבריח אותם באמצעות משימות יזומות, פעילויות או הסחות דעת אחרות. במקום זאת עלינו לאמץ אותם ואז, להמתין בסקרנות ולהיווכח מה שעמום מוצלח יכול לעשות.
"תרגל אי עשייה והכל ימצא את מקומו". (לאו טצו)
חיים ללא יעדים
רוב האנשים קובעים לעצמם יעדים ומטרות כמעט בכל תחום בחיים, יהיה זה קריירה, לימודים, משפחה או הזמן הפנוי. כאן אבקש לקרוא תיגר על רעיון "היעד" או "המטרה", ולטעון שחיים ללא יעדים הם הדרך הטובה והמהנה ביותר להתקדם לכל מקום שנרצה. רק לשם הבהרה, במילה "יעדים", אני מתכוון להשגת מטרות אותן אנו מציבים ברשימות, תוחמים בזמן, מנטרים במעקבים שבועיים ומודדים לפי הספקים. לא לחלומות, שאיפות או רצונות כלליים.
בעבר הייתי מכור לרשימות. הייתי משרבט שורה של יעדים על עמודי מחברת ריקים ומצפה להשיגם בתוך שנה. עד היום אני חש מבוכה קלה כאשר אני מביט ברשימות ישנות מהעת ההיא. הרשימות כללו מגוון יעדים. מרחקי ריצה, משקלים להרמה, מספר עליות מתח שאוכל לעשות ללא הפסקה, פרסום רומן ראשון וסיום דוקטורט עד גיל כך וכך (הדד ליין נדחף קדימה משנה לשנה). המשותף לכל הרשימות הוא שאף לא אחת מהן הצליחה לממש את יעודה ולדחוף אותי באמת כלפי השגת המטרות. בדרך כלל הושג ההפך מכך – חוסר יכולתי לעמוד ביעדים תסכל אותי, והביא לכך שמשכתי את ידי לחלוטין מעשיית הדברים.
איור: דייב יעקב
באותם ימים הייתי שבוי ברוח התקופה. האמנתי שחיים ראויים הם אלו החותרים, ללא ליאות, לעבר מטרות ברורות ויעדים מאתגרים. אל תבינו אותי לא נכון, מטרות כשלעצמן הן לא דבר רע. ברגעים אלה ממש יש לי לפחות מטרה ברורה אחת, סיום כתיבת ספר זה. ההבדל נעוץ באופן שבו אני מתייחס ליעד או יותר נכון, בחוסר היחס שלי ליעד עצמו, קרי, לסיום הכתיבה ולפרסום הטקסט. עד לפני מספר חודשים הייתי מתענה בשל אי עמידה ביעדי ההתקדמות שקבעתי והבנה שלא אוכל לפרסם אותו במועד שהצבתי לעצמי. הסיטואציה הפכה את תהליך הכתיבה לפחות מהנה. יותר משרציתי לייצר טקסט טוב, רציתי לראות את מספרי העמודים מתקדמים (היה יעד למספר העמודים). זו הבעיה העיקרית עם הצבת המטרות והיעדים, במקרים רבים היא גורמת לנו לפספס את ההנאה מהתהליך.
קריאת כל כתבי עגנון היא מטרה תמוהה מלכתחילה, אך שאלו את עצמכם בכנות אם אין מטרות שהצבתם לעצמכם בקריירה, בתחביבים, או אפילו בחיי האהבה – שמונעות מכם ליהנות מהדרך אליהן
בעבר, כשביקשתי להשיל מספר קילוגרמים ממשקלי, הייתי יוצא לרוץ עם שעון עצר כשהמטרה הייתה לרוץ 30 דקות, ואחר כך 45 דקות, ולבסוף שעה שלמה ברציפות. בחלק מהריצות הייתי מתענה כדי להגיע ליעד, בחלק הייתי עוצר ביעד למרות שיכולתי להמשיך ובשני המקרים, היעד היה הדבר היחיד שעניין אותי. כמעט שלא הצלחתי ליהנות מהריצה עצמה, למרות שברוב המקרים הייתי רץ בזמן השקיעה, על חוף הים.
כאשר החלטתי לקרוא את כל כתבי ש"י עגנון, הרס קיומו של היעד – 23 ספרים – את ההנאה מהקריאה. הפסקתי אחרי שישה ספרים. קריאת כל כתבי עגנון היא מטרה תמוהה מלכתחילה, אך שאלו את עצמכם אם התיאור אינו מוכר לכם מתחומים אחרים, יהיו אלה מטרות שהצבתם לעצמכם בקריירה, בתחביבים, או אפילו בחיי האהבה. בחנו בכנות האם יש יעד בחייכם שמונע מכם ליהנות מהדרך אליו. במידה וכן, אל דאגה, אתם בחברה טובה, ויש דרך פשוטה וקלה לשנות את הגישה.
שטפו את הקערה
נזיר פנה אל ג'ושו ואמר לו "זה עתה הצטרפתי למנזר, אנא, למד אותי".
ג'ושו שאל "אכלת את דייסת האורז שלך?"
הנזיר ענה "כן, אכלתי אותה".
"אם כך", ענה ג'ושו, "כדאי שתשטוף את הקערה שלך".
ובאותו רגע חווה הנזיר הארה.
סיפור הזן הקצר מבקש להעביר את הרעיון שהעשייה עצמה, והנוכחות שלנו במהלכה, חשובים יותר מהמטרה הגדולה, ושההנאה נובעת מהרגע הנוכחי, ולא מסימון V בסופו של התהליך. נכון להיום, כשאני מתיישב לכתוב אני עושה זאת ללא דד-ליין המרחף מעל ראשי. בשש השנים האחרונות כתבתי יותר מ-400 טורים, באורך ממוצע של 1,000 מילה.400,000 מילים היו יכולות לכלכל ארבע ספרים מלאים. אם בתחילת הדרך הייתי מציב לעצמי את המטרה הזו, ספק רב אם הייתי מצליח לעמוד בה. מאחר ולא היה יעד ברור, הרשיתי לעצמי להרגיש חופשי, ליהנות מהכתיבה, מההיכרות עם אנשים חדשים, מהתחקיר ומהשינויים שעברתי בעצמי תוך כדי התהליך.
נכון לרגע כתיבת שורות אלה, אני מתחיל ללמוד את הסמסטר השמיני בלימודי גרמנית במכון גתה. הסיבה הרשמית בגללה התחלתי ללמוד גרמנית היא שאני "צריך" לדעת גרמנית על בוריה כדי לשוב ללימודי הדוקטורט שלי. האמת היא שאני כלל לא בטוח שאשוב לכתיבת המחקר, אך בלימודי הגרמנית אני מתמיד. אני נהנה מלימוד השפה ומחברתם של האנשים שאני פוגש במהלכה. אין מטרה, אין יעד, אין דד-ליין או תעודת גמר שדוחפים אותי לבד מהסיפוק מחוויית הלימוד.
לא משנה אילו יעדים אתם נוהגים להציב לעצמכם – אישיים, עסקיים, בריאותיים, צרכניים, קצרי טווח, ארוכי טווח – נסו לחיות חודש אחד ללא שום יעד ברור, או קו מטרה דמיוני. חייכם יהיו רגועים, מהנים, ובאופן מפתיע גם יצרניים יותר. מרגע שהלחץ להספיק נעלם, העשייה הופכת לאִינְטוּאִיטִיבִית וקלה.
דרך טובה לפתוח בתהליך היא לא להגדיר יעדים חדשים ולנסות להרפות מאלה הקיימים. ברגע שהמטרה הסופית לא תעמוד לנגד עיניכם, תוכלו להתחיל ליהנות מהדרך, להיות נוכחים בתהליכים היומיומיים ולשטוף את הקערה שלכם מתוך שמחה אמיתית.
על הספר
"היסטוריה של מהירות" מעורר דיון בהשלכות הכלכליות, הרגשיות והחברתיות שיש לקצב החיים המהיר. זהו מדריך מעשי להאטת החיים, שמסייע להוריד הילוך, מציע דרכים ליהנות יותר מהמזון, מהעבודה ומשעות הפנאי, ומקדם יצירה של קשרים משמעותיים עם המשפחה, החברים, הסביבה והקהילה בה אנו חיים.
בשפה קולחת ומשעשעת, קורא הספר תיגר על מאפייני עידן המהירות ועל הרציונליות התועלתנית, כחלק מהמהפכה העולמית שיוצרת תנועת ההאטה. הוא מזכיר לנו שלא פעם, השינויים הגדולים ביותר מתחילים בהחלטה לעשות פחות, או אפילו כלום. זה אולי נשמע מוזר, אבל גם רוזה פארקס שינתה את העולם בלי לקום מהכיסא. מוזמנים להצטרף.
עמית נויפלד, יליד 1975, מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il כותב אודות פשטות מרצון, מינימליזם והמנגנונים שמניעים אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר. מפרסם טורי דעה בעיתונים (הארץ, כלכליסט) ומרצה בפורומים שונים. לעמית תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר בשכונת התקווה עם נועה, אשתו, וגור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.