מי שמסתובב ברחובות בשבועות האחרונים יכול להתרשם מערימות בגדים, ספרים, רהיטים וחפצים אחרים, המונחים על המדרכות והספסלים. דומה כי נגיף הקורונה, והזמן הרב שאנחנו מבלים בדירות ובבתים, העצים את תופעת השלת החפצים שברגיל מתרחשת בסמיכות לחג הפסח. הגיעו דברים לידי כך שעמותות, המתקיימות על תרומות של בגדים וחפצים, מפרסמות ברבים את הבקשה הפשוטה: שמרו את הפריטים שלכם אצלכם.
כמעט מפתה להתנבא על עידן חדש של צרכנות נבונה בעקבות המגיפה. הנה, אנשים נחשפים להררי החפצים שאגרו במהלך השנים, שכעת תופסים כל פינה, מדף, מגירה או "פתרון אחסון" אחר שנרכש במבצע. הם מתנערים מעול החפצים שהכבידו על חייהם וכיסם לאורך שנים, ויוצאים לחיים של מינימליזם, פשטות מרצון ודאגה לעתיד העולם, מותירים מאחור את עברם כ"צרכנים".
אבל רק כמעט. כי חמש דקות אחרי שאיקאה מקבלת אישור לפתוח את סניפי הענק שלה, משתרך מחוץ להם תור של מאות אנשים שרק ממתינים להתחדש ברהיט, להשתדרג בפינת אוכל, להתפנק בסט מצעים, להתאבזר בגאד'גטים למטבח ולפצות את עצמם על תקופה קשה באמצעות נרות ריחניים ופח אשפה. המינימליזם וכדור הארץ ימתינו למגפה הבאה.
קשה להאשים אותם. השיעמום – תוצר טבעי של מספר שבועות אינטנסיביים בבתים – יכול לספק את המוטיבציה הבסיסית לצעד ראשון בתהליך המנמול. אבל כדי לשמר אותו, כדי לאמץ דרך חיים חדשה, ידידותית יותר לעצמנו ולסביבה, אנחנו זקוקים להיכרות עם המנגנונים הפסיכולוגיים, החברתיים והכלכליים, שפועלים עלינו ללא הרף, כובלים אותנו לשעות ארוכות בעבודה ול-12 תשלומים עתידיים על דברים שבעוד שלושה שבועות לא נזכור שבכלל היינו צריכים.
הנה, בקצרה, חלק קטן מהם.
הסיפור אודות רמת החיים
בשנות ה-20 של המאה שעברה נקלע העולם לסיטואציה חסרת תקדים – עודף ייצור. העידן המתועש ושיטות הייצור החדשניות הצליחו למלא ביעילות רבה אחר הצרכים האנושיים, ואנשי התקופה, שמרנים ברובם, היו רגילים לרכוש רק את מה שבאמת היו צריכים. דיור, ביגוד ומזון היו זמנים בשפע יחסי, ובמוצרים ה"חדשים" – מכוניות, מכשירי חשמל, אמצעי בידור, הם לא חשקו. כלומר, לא חשקו מספיק כדי להישאר למענם שעות ארוכות בעבודה.
האיום על הכלכלה היה ברור ומידי והפתרון למצוקה היה לא פחות מגאוני. כל שהיה צריך לעשות זה לחנך את הציבור מחדש ולגרום לו לרצות לא רק פריטים ישנים וחיוניים בהם היה רגיל להשתמש, אלא גם דברים חדשים, להם לא בהכרח היה זקוק. כדי לעבור ביעילות מכלכלה של צרכים לכלכלה של תשוקות, הופיע בזירה המושג רמת החיים. אזרחי העולם המערבי המתועש, גילו שכדי לשפר את רמת חייהם עליהם לשאוף לא לעוד פנאי, אלא לעוד רכוש – להתקדם מבית קטן לבית גדול, ממכונית ישנה למכונית חדשה, ממטבח פשוט למאובזר בשלל פיתוחים טכנולוגיים, ולשם כך הם חייבים לעבוד עוד ועוד.
ההברקה שמאחורי רעיון רמת החיים היא כפולה. ראשית, קצת כמו הנצח הוא אינסופי. כל אחד, בכל מעמד חברתי, תמיד יכול לשפר עוד קצת את רמת חייו. למשל, להחליף את היאכטה הישנה בחדשה. שנית, רמת החיים יכולה להימדד בצורה מדויקת ובאחוזים. כך למשל, בשנת 2018 התבשרנו שרמת החיים שלנו (של כולנו!) זינקה בלא פחות מעשרה אחוזים.
אזרחי העולם המערבי המתועש, גילו שכדי לשפר את רמת חייהם עליהם לשאוף לא לעוד פנאי, אלא לעוד רכוש
הישראלים, מסתבר, צרכו ללא הכרה, כאשר את מדד רמת החיים הובילה עלייה ברכישת רכבים חדשים. העובדה שצרכנים הגדילו את ההוצאה על כלי רכב ב-280% ברבעון נתפסת כדבר חיובי. השעות שאנחנו מבלים בפקקים, במוסכים, ובבנקים בהמתנה לאישור הלוואה לרכישת רכב חדש כי אנחנו יודעים שבלעדיו, ובהיעדר תחבורה ציבורית ראויה, לעולם לא נצליח לצאת מפרבר השינה בו רכשנו דירה במחיר מופקע, הן פרט שולי.
התמכרנו למרוץ אחר שיפור "רמת החיים", והתחלנו לבלבל בינו לבין רעיון "איכות החיים". הראשון יכול להתפתח עד אין קץ, גם כאשר הוא מגיע בבירור על חשבון השני. השעות הארוכות שאנשים נאלצים לבלות בעבודה, הלחצים הנפשיים שנגרמים כתוצאה מכניסה למלכודת הדבש של האשראי הצרכני, ובעיות רפואיות מגוונות שנגרמות כתוצאה ישירה מהשניים האחרונים (לחץ דם גבוה, מחלות לב, השמנה, סכרת ועוד) אינם נלקחים בחשבון. פה חיים טוב.
אם אנחנו רוצים להתחיל להשתחרר מהכבלים ולהציל את עצמנו מכליה שנכפית עלינו על ידי תרבות הצריכה, אנחנו צריכים קודם כל להרוג את רעיון רמת החיים, ולחזור לדבר על רווחה ואיכות חיים. משם, נוכל להמשיך.
הסיפור אודות החירות
רעיון החירות תמיד היה מורכב. חירות יכולה להתבטא בדרך שלילית – חירות מ… (הצקות, רדיפות, איומים, חוסר צדק, פגיעה גופנית, חדירה לפרטיות), או בדרך חיובית – חירות ל… (התבטאות, חופש פולחן, עיסוק במקצוע, בחירת מקום מגורים). במערך חיינו, מרבית ההתנהלות היומיומית מתרחשת ברמת החירות השלילית. כאשר אנו בעבודה, בנסיעה, בלימודים ואפילו בחופשה, החירות שלנו מוגבלת על ידי הזולת ועל ידי החירות שלו, במרחב העבודה שלו, בנתיב הנסיעה שלו, ביכולת ההבנה שלו וברצונו לעשות סיבוב נוסף על מצוף הבננה שנגרר על ידי הסירה.
החירות השלילית מקיפה אותנו מכל עבר, מגוננת עלינו ובולמת אותנו באותה עת. מעטים הם התחומים בהן ניתנה לאדם חירות אמיתית ובלתי מוגבלת, כפי שמעניק לו מנגנון הצריכה – חירות ללא תנאי – כל עוד הצ’קים לא חוזרים והאשראי לא מבוטל.
התמכרנו למרוץ אחר שיפור "רמת החיים", והתחלנו לבלבל בינו לבין רעיון "איכות החיים". הראשון יכול להתפתח עד אין קץ, גם כאשר הוא מגיע בבירור על חשבון השני
חונכנו להאמין כי זוהי זכותנו לקנות כל דבר בו אנחנו חושקים, כל עוד יש לנו את הכסף לשלם בעבורו. רכבי שטח גדולים, פרוות, דירות פאר במגדלים המפקיעים שטחים ציבוריים, כלי נשק ובמקומות מסוימים בעולם – הזכות על גופם של אחרים. השאלות המוסריות הנוגעות לדרכי הפקתם של הפריטים השונים, כמו גם הסכנות וההשלכות הטמונות בעצם השימוש בהם (זיהום סביבתי, סבל, פגיעה בתושבים והרג אקראי) מתבטלות בפני הזכות החשובה ביותר של בני החורין כיום (שניה אולי רק לחופש הדיבור והזכות למשפט הוגן) – זכות הקניין. כמות האנרגיה שמשקיעים פלגים ליברליים וליברטריאנים שונים בחיזוקה של זכות זו, כמעט ויוצרת את הרושם שקיומה של החברה החופשית כולה מותנה בעצם יכולתם של אחדים לקנות דברים על אפם וחמתם של אחרים.
תרבות הצריכה צריכה לעבור רביזיה, שינוי כולל ומוחלט, כדי שנוכל להשתחרר ממלתעותיה. החירות האינסופית, כמו בכל תחום אחר בחיים, צריכה להישלל על הסף, וסוגים שונים של קניין, חלקם הוזכרו מעלה, צריכים להיאסר על פי חוק. רק כשנלמד להשתחרר מרודנות החפצים, והחופש לכאורה שהם מעניקים לנו, נוכל לזכות בחירות אמיתית.
הסיפור אודות ההצלחה
האדם שהתמכר לרעיון החירות ולשיפור רמת החיים, חייב להתמכר גם לעבודה, שהרי הרווח הכספי שבצידה, מאפשר את קיומם של הראשונים. באנגלית אומרים Making a Living כדי לתאר עבודה יומיומית כאמצעי לחיים. כיום אלה הם החיים שמספקים אמצעי לעבודה, והאדם הפך להיות מזוהה עם תחום עיסוקו ומשלח ידו. העדות הטובה ביותר לכך היא נטייתנו לענות לשאלה "אז מה אתה עושה בחיים" באמצעות שם המקצוע באמצעותו אנו מתפרנסים: איש עסקים, רואה חשבון, עורך דין, שחקן, מתכנת, עיתונאי.
העבודה היתה למרכז החיים וכעת חשוב להדגיש את ההצלחה בה. ההצלחה מוצגת באמצעות צריכה של עוד ועוד חפצים ומוצרים, שלא נועדו לספק צרכים ממשיים אלא להוות סמלי סטטוס, קובעי מעמד בהיררכיית החיים. אם יש לנו מספיק כסף לשעון יוקרתי, למכונית חדשה כל שלוש שנים, לבית גדול, ולשתי חופשות בשנה לפחות, אז אנחנו טובים בעבודה שלנו. עובדה – משלמים לנו המון כסף בעבורה. ואם אנחנו מוצלחים בעבודה שלנו, והעבודה שלנו היא החיים שלנו, הרי שמכאן נובע כי אנחנו מצליחים בחיים שלנו. אנחנו מצליחים ומוצלחים, נקודה.
רק כשנלמד להשיב את העבודה למקומה הטבעי – משלח יד תומך חיים – נוכל להשתחרר מהצורך הבלתי פוסק להחצין את הצלחתנו בחומר, בחפצים כאלה ואחרים.
העבודה היתה למרכז החיים וכעת חשוב להדגיש את ההצלחה בה. ההצלחה מוצגת באמצעות צריכה של עוד ועוד חפצים ומוצרים, שנועדו להוות סמלי סטטוס, קובעי מעמד
למטא סיפורים אלה ניתן להוסיף עוד מנגנונים פסיכולוגיים רבים, אציין רק שניים לדוגמה. "הסתגלות הדוניסטית" מסבירה מדוע האושר שאנחנו חשים לאחר רכישה חדשה מתפוגג במהירות רבה. תיאוריית "העתקת האידיליה" מבהירה את האופן שבו אנחנו רואים בחפצים שלנו "גשרים" אל עבר אידיליה רצויה – למשל, סט משקולות חדש שמאפשר לנו לדמיין את האני האתלטי שבעתידנו, וכעת הוא יכול להחליד בנחת במחסן, כרגיל.
ספרים שלמים נכתבו כדי להתמודד עם שלל המנגנונים ולהציע דרכים להתמודד עמם, והקורונה מספקת לנו את ההזדמנות לקרוא אותם בנחת – אם יש דבר אחד שהרווחנו, זה זמן. אבל, כאן הסיפור מסתבך מעט.
ייתכן וכבר נתקלתם במשפט שהפך למם. בקריאה ראשונה, הוא לא יכול שלא להעלות חיוך, ולרגע אחד אולי אפילו הנהון של הסכמה (או לכל הפחות הרהור עמוק בתובנה החדשה). אבל האמת היא שהסיטואציה הנוכחית מונעת מאיתנו לרכוש המון דברים שאנחנו "צריכים". למשל, תרבות. הופעות, הצגות, סרטים, ספרים, גלריות ומוזיאונים. כלכלה שלמה בזעיר אנפין. אנחנו צריכים גם מגע לא מתווך עם אנשים אחרים: בתי קפה, מסעדות, ברים, חדרי כושר ועוד – מקדשים מודרניים של חיכוך אנושי חיובי. ואנחנו צריכים טיולים, הרפתקאות וחופשות (עדיף כמובן איטיות) – החוויות שאנחנו צוברים במהלכן, הזיכרונות, התחושות, התובנות, הן מאבני היסוד של הקיום שלנו.
למעשה, הסיבה היחידה שאני מתייחס למם אודות הכלכלה הקורסת, נובעת מכך שהוא מהדהד טענה מוכרת אחרת – אם כולם יהיו מינימליסטים, הכלכלה תקרוס.
אז זהו, שלא. הנה כמה דרכים בהן מינימליזם דווקא מעודד את הכלכלה.
השקעה בחוויה ולא ברכוש. מרבית המינימליסטים אינם סגפנים והם נהנים כמו רוב האנשים להוציא את כספם על צבירת חוויות – נסיעות, הופעות, קונצרטים, חופשות, תיאטרון, מוזיאונים, אירועי ספורט וכדומה. בניגוד לחפצים, חוויות אינן מצריכות רכישה מאסיבית של פתרונות איחסון.
השקעה באיכות ולא במחיר. מינימליסטים יעדיפו מוצר איכותי, גם אם יקר, על פני מוצר נחות וזול. הראשון יחזיק מעמד לאורך זמן. השני יוחלף מידי כמה שנים. אופן פעולה זה מעודד שתי תוצאות כלכליות חיוביות: הראשונה, חברות המייצרות מוצרים איכותיים ועמידים ישגשגו וחברות המייצרות מוצרים נחותים (שבירים ופגומים) ייעלמו.
השקעה בעסקים קטנים ומקומיים. מינימליסטים יעדיפו עסקים קטנים ומקומיים. בעליהם בדרך כלל מונעים, בנוסף לשורת הרווח, על ידי התשוקה למוצר או לשירות שהם מספקים. התשוקה מבטיחה תמורה הולמת למחיר, ומבטיחה את איכות המוצרים והשירותים. לבחירה זו יש השלכה נוספת על הכלכלה. הכסף משרת בצורה טובה יותר את הקהילה, ואינו עובר דרך מספר מצומצם של חברות גדולות הישר לכיסיהם של בעלי השליטה.
השקעה בכלכלה השירותית. מינימליסטים יעדיפו, ככל האפשר, להיעזר בכלכלת השירות (בניגוד לכלכלת בעלות). הראשונה מבינה שאנחנו לא זקוקים לחפצים, אלא לפונקציה שהם ממלאים. לא למקדחה כי אם לחור בקיר. לא לרכב כי אם להגעה מנקודה א' ל-ב'. לא לדייסון כי אם לחיים ללא שערות של חתולים. הכלכלה השירותית מציעה לנו ליהנות משלל הפונקציות הללו, מבלי שנצטרך להיות בעלים של כל החפצים. במקום לרכוש אותם, נוכל לשכור אותם.
עכשיו, כשאנחנו יודעים קצת יותר, אפשר לחזור לארונות, לשידות, למדפים העמוסים ולמגירות המתפקעות. אפשר להמשיך בתהליך המנמול הפרטי שלנו. לסלק, למכור, לתרום או לחלק, חפצים שתופסים זמן ומרחב בחלל, מבלי באמת לשרת אותנו. ובעיקר, לעשות את כל זה מתוך תחושה של שחרור אמיתי – ולא מתוך כוונה לפנות מקום לסייל של העונה הבאה.