נטלי (שם בדוי), אחת הנפגעות של סוכן הדוגמניות שי אביטל, מיררה מולי בבכי. העובדה שאני לא לידה, אלא מראיין אותה מבעד למסך המחשב בזום כירסמה לי את הלב. רציתי לחבק אותה. לתת לה טישו. ללחוש לה שהיא חזקה. שהיא אמיצה. לא יכולתי. הקשבתי בסבל לתיאור של האונס אכזרי שעברה בגיל 15 מבעד לפיקסלים המרצדים בחסות הקורונה.
הראיון עם נטלי, התקיים אחרי שכבר שמענו תלונות על התעמרות מילולית ופיזית של אביטל. עכשיו, אחרי שנטלי סיימה לספר את כל הפרטים המזעזעים על העבירה הקשה מכל שעברה, נשבעתי לפרסם את התחקיר תוך כמה ימים ולעצור את החלאה. כל זה קרה לפני שנה.
אז למה לא פרסמתם, אתם ודאי שואלים. בצדק. הרי היום אנחנו יודעים שהיו כאלו שנפגעו לכאורה גם בשנה האחרונה. אז למה חיכינו? התשובה פשוטה ומורכבת באותה נשימה. והיא מכילה בתוכה את כל הקושי הרב בלהכין תחקיר על טורף מיני רב עוצמה. נטלי פשוט התחרטה. פחדה מאביטל, מעורכי דינו. הניסיונות שלנו להסביר לה שאנחנו נישא באחריות משפטית, נתקלו בקיר של התנגדויות.
חודשים התחבטנו אם לפרסם את הסיפור החלקי. ההרגשה שלנו היתה שאביטל תקף מספר פעמים רב. אבל לא יכולנו להוכיח את זה באופן נחרץ. הכנו לוח תחקיר. תלינו תמונות של כל מי שאנחנו חושבים שנפגעה. מתחנו חוט אחר חוט בין מתלוננת למתלוננת. שברי עדויות. ניסינו לדבר איתן. לשכנע. אחת אחרי השנייה הן נענו. במקביל, גם מצאנו את הסכם ההשתקה שאביטל החתים עליו את הדוגמנית ישראלה אבתאו, וגם הקלטה נדירה של מנהלת המשרד שלו מספרת על הסכמי ההשתקה האלו. כל יום מצאנו חלק נוסף בפאזל של אלף חלקים.
באיזשהו שלב, חשבנו לעשות ניסוי עיתונאי. לפרסם את תמונתו ושמו של שי אביטל, להגיד שיש נגדו תלונות בסיסיות – ולקרוא לנשים נוספות להתלונן. הרגשנו שזה יהיה מוצדק, שיבואו המון מתלוננות. אבל חששנו. בחרנו בדרך הקשה. להמשיך לאסוף עדויות אחת אחרי השנייה, גם אם זה ייקח זמן.
בשבועות האחרונים היתה פריצת דרך. שלוש מתלוננות חדשות התראיינו וסיפרו לנו את סיפוריהן הקשים. בשבוע שעבר החלטנו לפרסם את כל מה שיש לנו, וקיווינו שיגיעו עוד מתלוננות כדי שנוכל לעצור אותו אחת ולתמיד.
מה שקרה רגע אחרי הפרסום צריך להילמד בבתי ספר לתקשורת: יותר ממאה נשים פנו אלינו תוך לילה אחד. הן סיפרו על הטרדות מילוליות, הטרדות פיזיות, תקיפות וגם על אונס.
מבול הפניות לא מפסיק עד עכשיו. כל כמה דקות אנחנו מקבלים פניה חדשה. צוות שלם עובד בצינור על הפרשה הזו. גיע לרר ואני. העורך אדם שפיר, התחקירניות שנהב רצאבי, הילה יעקב ורוני אבירם. האחרונות, מקיימות מרתון שיחות עם המתלוננות. סופגות את כל מה שאביטל השאיר אחריו.
לא יכולנו שלא לתהות מניין היה לאביטל זמן בכלל לדברים אחרים בין כל כך הרבה הטרדות ותקיפות מיניות. קיבלנו התכתבויות אובססיביות שלו, שבהן הוא מנסה במשך שעות ארוכות לשכנע צעירות להגיע לביתו. כשמסתכלים על תיבת ההודעת הנכנסת שלנו, נראה כאילו הקריירה של שי אביטל כסוכן דוגמניות היתה רק שנייה ל"משימה" העיקרית שלו, להפוך למטרידן הגדול בהיסטוריה של המדינה. לכאורה. עדיין.
אחרי סוף השבוע האחרון, כבר ביום ראשון החלו הנשים לגשת בזו אחר זו, בליווי שלנו לתחנת המשטרה. עד עכשיו הוגשו שש תלונות. המשפיענית גל גברעם פרסמה אתמול שזכתה ליחס מביש מהמשטרה, שנאמר לה שתשלח את התלונה ברשת. גורמים במשטרה אמרו לנו שמדובר בתקלה שלא תחזור וקראו לכל המתלוננות להגיע לימ"ר תל אביב ברחוב סלמה. אנחנו מבטיחים ללוות באופן אישי כל אחת שתפנה אלינו.
מה עומד לקרות עכשיו? שי אביטל כבר מבוקש על ידי המשטרה לחקירה. הוא כרגע בחוץ לארץ, בטורקיה, נס על נפשו עם פרסום התחקיר. האם הוא יחזור? קשה לדעת. להערכתי, ממידע על מצבו הכלכלי, לא תהיה לו ברירה אלא לחזור. האם יוגש כתב אישום? אם המתלוננות ימשיכו להגיע כל יום כמו שקורה עד עכשיו לתחנת המשטרה, קשה להאמין שלא, ואביטל עלול לשבת בכלא שנים רבות.
סלע עצום ירד לי מהלב בימים האחרונים עם התפוצצות הפרשה. אבל השאלות הקשות, המהותיות, הלא פתורות, עדיין מנקרות. האם בעתיד צריך לפרסם בשלב מוקדם יותר? עד כמה אנחנו יכולים להסתמך על האינסטינקטים שלנו? והשאלה הקשה מכל – כמה שי אביטלים עוד מתחבאים שם מאחורי חומות של שתיקה?