מאת: אברהים אסמעיל אבו עג'אג'
"אתה רואה ויודע את התנאים אצלי בבית וביישוב שאני גר בו, נראה לך שיש מצב לבצע את הוראות משרד הבריאות? רק בשבוע שעבר הדביקו לנו צווי הריסה על חלק מהפחונים שאנחנו גרים בהם. מה נעשה?"
בזמן שאני יושב לכתוב שורות אלו, כחלק מנייר עמדה שהתבקשתי להכין, אני צופה במסך הטלוויזיה בוועדת הרווחה בכנסת. במשך שעה שלמה הדיון מתנהל סביב המשבר הכלכלי החברתי, איך מספקים מסיכות לרופאים ולאחיות ואיך ניתן לשפר את מצבם הכלכלי של האזרחים המבוטלים אשר עבדו בחברות הקטנות. לתדהמתי הרבה אין שום אזכור לחברה הערבית בכלל, מלבד ההצהרה 'חייבים הנגשה של המידע בשפה הערבית באתרי משרד ביטוח לאומי'.
מרשים. מוסדות המדינה במאה ה-21, עדיין אין להם הנגשה בשפה למיעוט הערבי במדינה. כל הכבוד באמת. יפה שחשבו עלינו.
בחודש האחרון הבינו כולם שנגיף הקורונה להבדיל, מנגיף הגזענות, אינו מבדיל בין ערבי ליהודי. המחדל הגדול בחברה הערבית הבדואית מהווה סכנה רבה להתפשטות הנגיף, לאור המפגשים החברתיים ההכרחיים בבתים הצפופים.
קשה אפילו להתחיל לספור את הקשיים הרבים שעומדים בפני רבים בהתמודדות עם משבר הקורונה, ובמיוחד ביישובים הלא מוכרים, אבל אנסה:
###
"איך ניתן ללמוד מרחוק? באמת שאתם עושים מאיתנו צחוק. נראה לך שיש לי חשמל? אני בקושי חיה מהקולט על מנת לשמור חשמל למקרר ולאור בשעת חשיכה"
זו עדות של אם שגרה ביישוב לא מוכר מרחק 24 ק"מ מכסייפה, היישוב שבו אני גר. מערכת החינוך הערבית הבדואית סובלת מאז קום המדינה משלל בעיות, שמקורן במערכת החינוך הישראלית, שאינה רואה בחברה הבדואית חלק אינטגרלי מהחברה. שירותי החינוך המסופקים למערכת החינוך הבדואית מעטים מאוד ביחס לפוטנציאל הגדול הטמון בהשכלה ובחינוך כאמצעי לקידום החברה הבדואית, להסתגלותה לתהליך המודרניזציה ולשילובה בחברה הישראלית.
מערכת החינוך הבדואית לא זכתה להשקעה ולפיתוח, והיא מאופיינת בהעדר תשתיות. מרבית התלמידים הבדואים בצירים של כביש 31, 25 ו- 40 (כמעט 50 אלף תלמידים), ובנוסף חלק לא מבוטל מהם ביישובים המוכרים – נשארו הרחק מאחור כשהוצאו לחופשה מבתי הספר והונהגה ה"למידה מרחוק". מנהלים, מורים, הורים ושאר בעלי תפקידים, כולם עומדים חסרי אונים לנוכח הדלילות והקשיים העומדים לנגד עיניהם בביצוע הלמידה מרחוק: חוסר תשתיות, העדר חיבור לחשמל, רשת תקשורת אלחוטית ומחשב.
הפערים הדיגיטליים העצומים הקיימים במערכת מציבים את מערכת החינוך הערבית הבדואית חסרת אונים, ללא כל אמצעי של למידה מרחוק, מלבד השימוש באמצעי התקשרות דרך אפליקציית ואטסאפ בלבד. אב אחר אמר לי: "אתה מכיר איפה אני גר, נראה לך שיש לי מחשב בבית? אני בקושי חי ללא חשמל. הבנים שלי לא יכולים לעשות את המטלות מרחוק".
###
"אני נכנסתי ללחץ, לא יודעת איך ניתן ללמוד מרחוק, אני מרגישה שאין לי מספיק ידע, וכמוני החברות שלי ביישובים הלא מוכרים. התנאים הקיימים לא עוזרים לנו להתמודד עם למידה מרחוק, אנו מפחדות שנכשל"
המוסדות להשכלה גבוהה נאלצו לסגור את שעריהם ולהישמע להוראות משרד הבריאות ומשרד ראש הממשלה, ולהמשיך את הלמידה מרחוק דרך מערכות מקוונות כמו סקייפ, ZOOM, ואתרים דיגיטליים אחרים. למרות ההתקדמות הדיגיטלית בישראל, פלח גדול של סטודנטים ובמיוחד סטודנטיות מהחברה הערבית הבדואית עדיין אינם מודעים לאפשרויות למידה מרחוק, ומתקשים להתמודד עם האתגר בגלל חוסר ניסיון ותירגול קודם.
מערכת החינוך הערבית הבדואית לא הקנתה לסטודנטים כלים. אזלת ידם של המורים והצוות הניהולי בבתי הספר בהכנתם הראויה לאקדמיה וללמידה מרחוק נובעת מקשיים דיגיטליים, ממחסור רב בציוד בבתי הספר וממחסור של אנשי מקצוע בתחום. כל אלה גורמים לכך שהמאמץ הנדרש מהסטודנט הערבי הבדואי הוא רב מאוד וגורם לתסכול, בנוסף לתנאים הפיזיים בהם הם חיים בכפרים הלא מוכרים.
התנאים מהווים מכשול של ממש בלמידה, מרחוק וגם מקרוב, ומהווים סיכון רב במיוחד לסטודנטים בשנה הראשונה, שמתבטא בנשירה או אי הישגיות. בהמשך, הדבר מוביל לכישלון בקורסים שונים ובמעבר לשנה השנייה.
בשבועיים האחרונים חזרו לארץ כמעט 3700 סטודנטים ערבים הלומדים בחו"ל, רובם הגדול לימודי רפואה. על פי הוראות משרד הבריאות, כל החוזרים ארצה מחויבים להיכנס לבידוד ביתי של שבועיים. עבור המשפחות הערביות ברוכות הילדים זו התמודדות קשה במיוחד: איפה ניתן לבודד אותם?
חלק מהסטודנטים החוזרים הם מהחברה הבדואית, שגרים ביישובים לא מוכרים. המשפחות מתמודדות עם הדילמה, מצד אחד דרישות משרד הבריאות, ומהצד שני – המציאות הקיימת. "אין לי מקום בבית, הוא בקושי מאכלס אותנו, בסך הכל שלושה חדרים ואנחנו שש נפשות. אני חייב למצוא פתרון", אמר לי אחד מהם.
###
"אני מעדיף שהילד שלי ימות בבית מאשר לקחת אותו לבית חולים ושידבק בנגיף. כבר שבועיים שרק מבטלים תורים לילדי, אם זה כאן בסורוקה או בתל השומר. המדינה אינה מספקת לנו חלופה הולמת בתקופה זו, אין מספיק תרופות, ביקורים מתבטלים על ימין ועל שמאל. אני לא מוכן שהמצב יישאר כך" .
אנשים וילדים עם מוגבלויות בחברה הערבית הבדואית בנגב הם מיעוט מופלה בכמה ממדים. אתנית הם שייכים למיעוט הערבי הבדואי בנגב, אשר סובל מאז קום המדינה ממדיניות ממשלתית מדירה ומפלה של עוני ורמת חיים ירודה, ואם לא די בכך – הם שייכים לקבוצה שסובלת מדיכוי חברתי ותרבותי.
ילדים עם מוגבלויות – פיזיות, שכליות או נפשיות – חיים בחברה מסורתית שבטית בעל התהוות מעמדית קשה מאוד. לרוב החברה נוטה להתעלם מצרכיהם, זכויותיהם ומרצונם להשתלב באופן שווה בחברה.
המשבר האחרון מאלץ ילדים בעלי מוגבלויות להישאר בבית, ללא שום מענה הולם בהיבט החינוכי והטיפולי ממוסדות המדינה. רוב הטיפולים במרפאות ובבתי החולים בוטלו, לנוכח התפשטות הקורונה והפחד הרב של מערכת הבריאות שהם ידבקו. מערכת הבריאות אינה מספקת חלופה ראויה של אספקת טיפול בזמן שהותם בבית. הם סובלים מהעדר מרפאות ואנשי מקצוע בחברה הבדואית; העדר אספקת דברים חיוניים כמו תרופות והנגשה בריאותית ומערכתית לילדים אלו; העדר של הנחיות והדרכה להורים של שמירה על בריאות הילדים.
ההסתגרות בבתים של פלח זה מהאוכלוסיה, ללא אמצעי הסברה והפרדה של הילדים מאחרים בבתים, במיוחד ביישובים הבדואים הלא מוכרים, מהווה סכנה ממשית להמשך חייהם. הבתים הבנויים מפחונים או שאר מבנים לא הולמים אינם מתאימים לילדים, ובטח לא לילדים האלו.
גם לפני המשבר הנוכחי, יש לי מגילה ארוכה של טענות לגבי מצב החברה הבדואית בנגב והתפקוד הלקוי של הממשלה לגביה, אבל המשבר מחריף ומגדיל את הפער בין חברה שממשיכה לסבול לבין מוסדות ממשלתיים שמסרבים לקדם אותה. אנחנו עושים הכל כדי להתקדם ולצאת מהמצב הזה, אבל נמאס לנו לחיות בחצר האחורית.
הסטטיסטיקה מעידה על כך שיש חוסר אמון הולך וגובר בין האזרחים הערבים הבדואים לבין המנהיגות האזרחית והפוליטית, או כמו שאמר לי אחד האנשים ששוחחתי איתם: "בושה וחרפה למדינה שמתיימרת להיות מדינה שוויונית לכלל אזרחיה"
הכותב הוא חוקר באוניברסיטת בן גוריון ומורה בבית הספר תל אלמלח כסייפה