"כנראה שזה מה שנגזר עלינו בתקופה הזו" אמר מפכ"ל המשטרה דני לוי, אחרי עוד פיגוע בחדרה באוקטובר האחרון, שבו נפצעו שישה בני אדם. בדבריו אלה, ביטא המפכ"ל באופן די ברור את מדיניות המשרד לביטחון לאומי בשנתיים האחרונות, מדיניות שכל כולה אומרת הפרטת הביטחון האישי, והפקדתו בידיים פרטיות או בגופים שאינם מספיק מוכשרים לכך. הפרטת הביטחון האישי משמעותה הסרת האחריות של הגוף הממונה על אכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי – משטרת ישראל – אותו גוף שצריך להיות אמון על המונופול להפעלת האלימות מטעם המדינה. אך לעתים ההפרטה אינה מהלך של הכל או כלום, אלא (בדומה לגסיסתה של דמוקרטיה) היא תהליך הדרגתי. מדרג ההפרטה, שתחילתו עשוי להיות העברת אחריות מרשויות מדינתיות לרשויות עירוניות, וסופו בהטלת סמכויות מדינתיות בסיסיות לאזרחים, הוא תהליך שנוי במחלוקת במיוחד בנושאים טעונים, מורכבים וחשובים כמו הביטחון האישי, ובמיוחד במדינת ישראל בימים אלה.
כחלק מאותו הגיון, שמבקש להעניק אחריות לאזרחים ולגופים שאינם כוחות המשטרה המוסמכים והמוכשרים לביצוע התפקיד, אנו עדים בחודשים האחרונים להקמתן של עוד ועוד "יחידות ביטחון עירוניות" בערים שונות כמו חיפה ואילת. באילת הושקה רק בשנת 2022 יחידת סל"ה – סיירת למען התושב, אשר מטרתה, לפי אתר העירייה, לספק "סיורי שטח להגברת הביטחון האישי של התושבים ולאכיפה של עבירות איכות חיים כמו ונדליזם, רעש ואכיפת חוקי העזר העירוניים". אך לא די בזאת. בשבוע שעבר התבשרו התושבים בעיר שהעירייה אישרה במסגרת חוק עזר עירוני, היטל נוסף בסך 1.60 ₪ למטר רבוע בשנה לצורך הקמת "סיירת ביטחון עירונית של סיירים חמושים וממונעים, לצד יחידות האכיפה שמפעילה העירייה כבר עתה". איך בחרו לקרוא להיטל החדש? "היטל שמירה" כמובן.
בחיפה התגאה ראש העיר בשבוע שעבר בהשקת השיטור העירוני. "הזכות הזאת היא גם החובה של המדינה ושל העירייה", כתב יונה יהב בדף הפייסבוק שלו, והוסיף "לצערי כמו בנושאים אחרים הממשלה מתפשטת מאחריותה (כך במקור), ועלינו לקחת את האחריות הזאת ולהקים שיטור עירוני חזק וגדול שייתן מענה לבעיות הביטחון". המחיר לאזרח בחיפה יהיה גבוה יותר מהמחיר באילת, 2.32 ₪ ייגבו מהתושבים עבור כל מטר רבוע. "זאת החלטה שהייתי מעדיף להימנע ממנה בתקופה זאת, אך תפקידה של מנהיגות הוא לקבל גם החלטות קשות ולא פופולריות", סיכום יהב. את יוזמתו של ראש העיר ניתן לראות גם כלקיחת אחריות. כאשר הגופים המדינתיים נעלמים – רשויות רציניות לוקחות אחריות. אך היכן נעלמה המדינה, איפה המשטרה ואיפה המשילות אשר הבטיח לנו השר לביטחון לאומי?
נתוני מצב הביטחון האישי בישראל לא משאירים מקום לספק. הן לפי נתוני משטרת ישראל, והן לפי מדדים אחרים, ישראל בזינוק מבחינת מצב הפשיעה. שנת 2023 היתה שנת שיא במספר הנרצחים בחברה הערבית עם 241 נרצחים. בשנת 2024 המספר עמד על 230 נרצחים, עם מספר שיא של נשים שנרצחו בחברה הכללית (36), שנת שיא במספר ההרוגים בתאונות דרכים, והמשך מגמת הנסיקה במספר כלי הרכב שנגנבים. כך, לצד ההפרטה של הביטחון האישי, עומדים מדדים מדאיגים במיוחד של מצב הפשיעה והעבריינות.
סיירות השיטור העירוניות הן חלק מאותו הגיון של תהליך הפרטה מדרגי שבא לידי ביטוי גם בחלוקת נשקים פרטיים, הקמת כיתות הכוננות והישענות על חברות אבטחה פרטיות. ערעור תחושת הביטחון אחרי השבעה באוקטובר סייע לשר בן גביר להוציא אל הפועל תוכניות להקלת אמות המידה לחלוקת נשק פרטי לאזרחים. כדי להאיץ את התהליך חולקו רישיונות נשק בין השאר גם למקורבים פוליטיים, לאנשי תקשורת ולאחרים שלא עמדו בתבחינים. במקביל לחלוקת הנשק הפרטי, ומתוקף אותה תפיסה, הוקמו בהליך מואץ כ-900 כיתות כוננות שחומשו בנשקים אוטומטיים, לא רק באזורי הגבול אלא גם בתוך הערים, בכללן הערים המעורבות.
שילוב הרסני של הפקרה והפרטה
מצד אחד, מגמות אלה מצביעות על שילוב הרסני של הפקרה והפרטה של הביטחון האישי. מה שמתחיל בהפקרת הביטחון האישי ובא לידי ביטוי במדדי פשיעה ארציים שוברי שיאים, ממשיך בתהליך הדרגתי של הפרטת הביטחון האישי – ראשית בהעברת האחריות מהמדינה לרשויות המקומיות (כמו בשימוש שעושות מועצות מקומיות בחברות אבטחה פרטיות במקום להסתמך על המשטרה), ושנית בהטלת האחריות לביטחונו האישי של האזרח על עצמו (בהורדת הספים לחלוקת נשקים אישיים). לאילת וחיפה זה הגיע הפעם בדמות גוף שיטור עירוני-ביטחוני.
מצד שני, נכון יותר שגופי משטרה יהיו מחוברים יותר לשטח. שוטרים ושוטרות מקומיים מחויבים יותר לציבור ולתושבים מעצם היותם חלק מהמרקם האנושי הלוקאלי. עם זאת, לצד משוואת ההפקרה-הפרטה של הביטחון האישי עולות מספר סוגיות נוספות:
מה ההכשרה של אותם סיירים, ומהם הקריטריונים למיונם והסמכתם? כיום, שוטר מקבל הכשרה מינימלית של 7 שבועות בלבד (!) בטרם יוצא לשטח. כמה זמן, ובאיזו רמה, תהיה ההכשרה של הסיירים העירוניים? כנראה שזו תעמוד על מספר ימים בודדים – "בחודש האחרון עברו הסיירים הכשרה מטעם משרד הפנים", כך נכתב באתר עיריית אילת. איך הכשרה מינימלית זו תבוא לידי ביטוי בעת מפגש של הסייר העירוני עם האזרח בשטח? בסרטון שפורסם ברשת, מעיד סייר עירוני שגבולות המותר והאסור על פי החוק הם מטושטשים: "היות ולמשטרת ישראל חסרות ניידות סיור אז הרבה אירועים לא מקוטלגים כאלמ"ב (אלימות במשפחה)", כך הוא אומר, "ולנו אסור לטפל באלמ"ב, אז אישה צועקת 'איי כואב לי, אל תיגע בילדים' אבל זה נפתח כחשש לחיי אדם".
הפרטת הביטחון האישי היא הגיון ניאו-ליברלי, גם אם הוא נעצר ברמת הרשויות המקומיות. האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול תוספת מס על סיירת ביטחון עירונית כתוספת לכספי הארנונה. ולאן הולך הכסף? טענות רבות מושמעות כנגד המשמעות האמיתית לכאורה שעומדת מאחורי סיירות הביטחון העירוניות – תפירת ג'ובים למקורבים ומינויים פוליטיים. מאידך, המתנגדים יטענו שמדרג ההפרטה הוא למעשה דרך נוספת בה המדינה שולחת ידיים וגובה מיסים נוספים מהאזרחים, ולכן לקיחת האחריות של ראשי הערים אינה באמת תהליך הפרטה (כאן אפשר יהיה לטעון כנגד ולהבדיל בין תהליך הצטמצמות המדינה בעניין האחריות על הביטחון העירוני, לבין התפשטות המדינה בעניין המיסוי).
עוד צריך לתת את הדעת על תפקידן של "סיירות הביטחון העירוניות". לפי הפרסום באתר עיריית אילת: "סיורים חמושים וממונעים לצד יחידות האכיפה שמפעילה העירייה כבר עתה". האם עוד מיליטריזציה, זה מה שחסר, ודווקא בערים כמו אילת וחיפה? לאיזה צורך בדיוק הן יתנו מענה?
את המשטרה הקיימת צריך לתקן, אולי אפילו לפרק ולהרכיב מחדש כדי שתוכל לשטוף מעליה את הכתם הפוליטי שדבק בה. שוטרים ושוטרות, גיבורים וגיבורות, אשר חירפו נפשם בשבעה באוקטובר, ואשר משרתים נאמנה את מדינתם, צריכים לקבל שכר טוב יותר והגון. יש צורך אקוטי לגייס עוד כוח-אדם למשטרה, ולהכשיר אותו ברמה נאותה, על בסיס עקרונות המשטרה הדמוקרטית. וכך, לאט-לאט – להשיב את האמון במשטרת ישראל, בשקיפות, בפתיחות ובאחריותיות, ולהשיב לידיה את מה שהיא אמונה עליו – אכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי.