"פעם לא הייתה לנו, הטרנסיות, קהילה. בשנות השבעים-שמונים היינו בודדות ומוקצות מהחברה שלא קיבלה אותנו. אז שוטרים ועבריינים נתנו לנו מכות רצח", נזכרת ישראלה (סטפני) לב, ממשרדה הצבעוני שבגן מאיר בתל אביב. "גם המשפחה לא קיבלה את מי שאני, הייתי אישה בודדה שחגגה לבד את כל ארוחת החג וארוחות שישי, רק אני ואלוהים".
עוד באותו נושא:
- מאי פלג נולדה כזכר ומתה כאישה שחלמה להיות: חופשייה
- סטודיו C – חיטוב הגוף לטרנסופובים שרוצים תוצאות
- הילד רוצה ללבוש שמלה לגן? תזרמו איתו
שנים רבות אחרי, הבדידות הזו הובילה אותה להקים את פרוייקט "שבת המלכה". "ארוחה משפחתית שתוציא את חברי קהילת הלהט"ב מהבדידות והתלישות שלהם, ותחבר אותם לקהילה עם המון אהבה וחיבוק חם", מתגאה לב. "כי אם אין לך משפחה, קהילה, עבודה משלך אז מה הטעם לחיות?".
כמו משפחה מרובת ילדים
ישראלה צועדת לכיוון האולם הגדול בו תערך בעוד כשעה סעודת "שבת המלכה" החודשית. היא לבושה בשמלה לבנה, ועוברת מאדם לאדם, מוודאת שכל אחד יודע מה תפקידו הערב. "רק תדאגי בבקשה שהמבוגרים ישבו הכי קרוב לסירים ורחוק מהרמקולים, כדי שלא יהיה להם רועש מדי", היא אומרת לבחורה טרנסית יפיפייה שמלווה את פעילותה שנים רבות.
ביחד עם מתנדבים נוספים מהקהילה ישראלה עורכת את השולחנות, פורסת מפות, מסדרת כלים חד פעמיים ומפית שמהונדסת פנימה לתך כוס. "בסעודה הקודמת של שבת המלכה הגיעו כמעט 150 איש, למרות שהיו לי רק 100 מקומות לסועדים. אבל אצלנו אין מצב שמישהו ישאר ללא כסא. אם צריך לדחוס אז דוחסים, אם צריך לחלק את המנות לנתחים קטנים יותר, זה מה שיקרה. כמו משפחה מרובת ילדים, מכאן לא יצא אף ילד רעב".
"עכשיו אני כבר לא תלוי בטוב לבם של החברים שלי שאולי ואולי לא יזמינו אותי לארוחה". צילום: עדי שמעוני
פז גן אור הוא אחד הסועדים הקבועים בארוחות שבת המלכה. "הבאתי הפעם סיר של אורז הודי", הוא אומר לישראלה, ומניח אותו על אחד השולחנות. פז ניגש לאחת הנשים באולם ומחבק אותה בחום. "דרך הסעודות האלה הגדלתי את מעגל החברים שלי", אומר פז, "וכבר אין לי את חרדת יום חמישי הקבועה, אז אני חושב לעצמי עם מי ואיפה אוכל בשישי בערב. המשפחה שלי מעולם לא קיבלה אותי כהומו, ועכשיו אני כבר לא תלוי בטוב לבם של החברים שלי שאולי ואולי לא יזמינו אותי לארוחה, ואין לי את המתח אם אהיה לבד או לא".
בדרך כלל ארוחת שישי שלי היא "מנה חמה"
בשעה שבע בערב האולם מתחיל להתמלא בעשרות אנשים, בידיהם תבשילים שהכינו לכבוד האירוע. הם מתיישבים בצפיפות כדי שלכולם יהיה מקום, וממתינים לקידוש שעורכת ישראלה. "התכנסנו כאן היום כדי לקבל את פני שבת המלכה", היא פותחת, "למרות שזה בכלל לא מובן מאליו. היו שנים רבות שלא נתנו לנו מקום, ולא יכולנו לשבת יחדיו כקהילה גאה ולקבל את השבת". הסעודה מתחילה.
תור של אנשים משתרך מול הסירים, ולוותיקי הסועדים ניתנת זכות הראשונים. סועד צעיר, שהגיע מעט באיחור, מספר: "שמעתי על הארוחות דרך הפייסבוק והחלטתי לנסות. זו הפעם הראשונה שיש לי ארוחת שישי חמה עם עוד אנשים כי בדרך כלל אני יורד לסניף ה-AMPM שהכי קרוב אלי וקונה מנה חמה".
"ב-1985 חטפתי מברג בחזה ובגב, רק אני טרנסית". ישראלה בגיל 19
ישראלה, בת 55, היא מראשונות הטרנסיות בישראל. היא רכזת מיזמים חברתיים ויועצת להשמה מגדרית במרכז הגאה, והקימה את ארוחות שישי של שבת המלכה לפני 22 שנה. בשנתיים האחרונות הן מתקיימות אחת לחודש במרכז הגאה בתל אביב. "במשך הזמן נוצרה קהילת שבת המלכה שמורכבת מזקנים, צעירים, נכים, הומואים, לסביות, טרנסיות, טרנסים, דובים גאים, חד הוריות שבאות עם ילדהן, תושבים סקרנים, ולמעשה כל אחד מתקבל בברכה". התקציב השנתי הנוכחי של שבת המלכה הוא 10 אלף שקלים בלבד.
לקוחות בגיל 11
ישראלה נולדה וגדלה בחולון. כבר בגיל ארבע, היא מספרת, הבינה שהיא בת שכלואה בגוף של בן. "בתור ילד, הציור היה הבריחה שלי. ציירתי נשים וילדות, וכששאלו אותי את מי ציירתי אמרתי שזו אני", היא נזכרת, "זו הייתה הפנימיות שלי, והבנתי שאני בת למרות שחיצונית נולדתי כבן".
אבל מה שהיה ברור לישראלה לא התקבל בסביבה שלה בכלל. "חשבו שמדובר במחלה, סטיה, אי שפיות זמנית. אבא שלי היה מרביץ לי נמרצות, מה שהיה נחשב כיום כהתעללות לשמה, כי הוא לא היה מוכן לקבל את זה שאני מתנהגת כמו בת. הוא סיפר אותי בכח, הוריד את השיער היפה והארוך שלי. תפס אותי ועשה לי תספורת של בן, כשאני צורחת מהשפלה וכאב".
"פתאום יש להם משפחה חדשה וכבר אין את הלבד הארור הזה". ישראלה מקדשת. צילום: עדי שמעוני
"כולם שידרו לי שאני משוגעת, ולמרות הכל יצאתי מהארון בגיל 11, בבית ספר יסודי ב-1973. שילמתי מחיר כבד. כל השנים החרימו אותי, הרביצו לי. ההורים שלי ושלושת האחים שלי לא קיבלו את זה, ועד היום הם לא מקבלים אותי".
ישראלה מצאה מזור בחברתו של תלמיד אחר, היום סועד קבוע בארוחות שבת המלכה. "רציתי להיות בת והוא היה גיי, אז היינו יושבים בספסל מתחת לבית או בחצר בהפסקה, ומדברים בלשון נקבה, מה שהיה בלתי נתפס אז. וככה התחלנו לברוח, שתי ילדות קטנות בנות 11, לתל אביב".
"כל שבוע אני והוא", היא ממשיכה, ומצביעה על אחד הסועדים, "היינו בורחים לתל אביב כשאנחנו נראות כמו שתי בנות. בלי תחפושת, אבל עם ליפסטיק. הסתובבנו ברחוב הירקון, ושם פגשתי לראשונה בחיי טרנסיות כמוני, בין היתר את גילה גולדשטיין ז"ל (מי שנחשבת לטרנסג'נדרית הראשונה בארץ ומהפעילות הראשונות של הקהילה, א"ב), שהכירה לי טרנסיות נוספות, וככה הפכנו לחבורה של ארבע בנות 11, שמסתובבות בגן החשמל ומחפשות לקוחות".
"כמו משפחה מרובת ילדים, מכאן לא יצא אף ילד רעב". צילום: עדי שמעוני
ישראלה מסבירה שאז לא הייתה מודעות לפדופיליה וניצול מיני של נערים ונערות. "עבורנו זו הייתה דרך לגיטימית לבטא את עצמנו", היא אומרת, "וזה היה מלהיב בהתחלה. הינו נאיביות, עושות לקוחות, עושות קצת כסף, והולכות לכיכר לונדון. יושבות ומרכלות על החיים".
בגיל 13 אביה הכריח אותה ללכת לפנימייה הדתית ימין אורד שבצפון הארץ, בתקווה ששם היא "תתיישר". "גם כשהייתי בפנימייה הדתית ידעתי לתמרן בין לימודים לבין בריחות לתל אביב". באותה התקופה החלו היא וחברותיה להזריק הורמונים נשיים "כמו נרקומניות היינו מעבירות מזרק אחד מאחת לשניה, וחולקות הורמונים", היא אומרת.
"יש כאלה שבשבילם את לא אדם, אלא חפץ"
"ניתוח לשינוי מין עולה עשרות אלפי שקלים. כדי שטרנס או טרנסית ישיגו את הסכום המטורף הזה עומדות בפניהן שתי אופציות, הלוואה מהבנק או זנות. בגיל 18 נסעתי לברלין, במטרה לעבור שם ניתוחים ולהפוך לאישה שרציתי. כדי לממן את זה, הייתי חייבת לעבוד בזנות. כמובן שהיו גם מקרים של אונס וניצול מיני כי יש לקוחות שעבורם את לא אדם אלא חפץ שאפשר לעשות בו הכל".
"למשל את הולכת עם לקוח, ופתאום הוא דופק לך חפץ כבד לראש ואת מתעוררת אחרי כמה זמן לבד ברחוב בחוסר אונים מוחלט. בארץ בשנות השמונים היו גם נסיונות דריסה ורצח כלפי טרנסיות, וב-1985 חטפתי מברג בחזה ובגב, רק אני טרנסית".
"גם כשהייתי בפנימייה הדתית ידעתי לתמרן בין לימודים לבין בריחות לתל אביב". צילום: עדי שמעוני
"שאיש לא ישלה את עצמו ויחשוב שהיום מצב הטרנסיות הוא אופטימלי", היא מדגישה. "נכון שהיום המשטרה מגנה עלינו ולא מכה, נכון שיש יותר מודעות לנושא, אבל גם היום טרנסים וטרנסיות מתקשים למצוא עבודה כדי לממן את הניתוחים, והם נאלצים לעבוד בזנות. 90% מהם מנודים ממשפחותיהם, ככה שמשם בטוח שלא תבוא הישועה".
חיים כשאת רב ואם לששת ילדיו
את חשיבות הקהילתיות גילתה ישראלה בשנות הארבעים לחייה. "הייתי במשך שלוש שנים בארה"ב, וכשחזרתי לארץ חזרתי בתשובה והכרתי אלמן חוזר בתשובה וילדיו. חיינו יחד ארבע שנים, היינו גבר ואישה לכל דבר שחיים בבני ברק בקהילה של חסידים. הפכתי לאשת רב של ממש, עד שהבנתי שמקומי אינו שם ונפרדנו. דווקא שם בבני ברק למדתי את החשיבות של קהילה, ואחרי שנים של בדידות ותלישות הבנתי שאני רוצה להקים קהילה שכזו עבורי ועבור חברותי, להרים ארוחות חג וארוחות שישי שייצרו קהילה, ותראי מה יצא", אומרת ישראלה, ומביטה בגאווה באולם העמוס לעייפה בסועדים ובשולחנות הגדושים אוכל.
"חשוב לי שכל אחד כאן ימצא את מקומו ולא ירגיש בודד". צילום: עדי שמעוני
ב-1995 פנתה ישראלה למנחם שיזף ז"ל (עיתונאי ואקטיביסט שבין היתר כיהן כיו"ר אגודת הלהט"ב, א"ב), וביקשה ממנו לפתוח מקום עבור קהילת הטראנס. "סעודת שבת המלכה הראשונה הייתה במרתף האגודה שבנחמני 28, והגיעו אליה שש טרנסיות. בהמשך השמועה התפשטה והתחילו להגיע יותר ויותר אנשים מהקהילה, והמקום כבר היה צר מלהכיל, ועברנו למקום גדול יותר ואז שוב. הסעודה הזו פתרה למעשה את בעית החגים שהייתה לרוב חברי הקהילה, המחשבה המציקה של 'איפה אני אעשה את הסדר' או 'איפה אוכל ביום שישי' נעלמה, כי פתאום יש להם משפחה חדשה וכבר אין את הלבד הארור הזה".
האור בתוך המנהרה, לא בקצה שלה
בסיום הסעודה יש קטע אומנותי, שתכניתו נקבעת מראש. דניאל גרמן, אחד המופיעים, מתארגן לעליה לבמה בדמותה של הדרגיסטית טולה קוק. "יש לי אומנם משפחה", הוא אומר, "ואחותי מזמינה אותי לליל הסדר ולארוחות שישי, אבל זה לא מרגיש לי בנוח כמו להיות כאן".
כבר לקראת חצות והאנשים מתקשים לעזוב את המקום. ישראלה עוברת בין האורחים האחרונים, מוודאת שנהנו. "חשוב לי שכל אחד כאן ימצא את מקומו ולא ירגיש בודד. נוצרו כאן זוגות, חברויות, המון רומנים וגם סטוצים. וזו חלק מהמטרה, לבנות חברותא שבאה לעשות שמח ולחבר בין אנשים שבלי הסעודה הזו לא היו נפגשים. אני כאן כדי לתת את האור שיש בתוך המנהרה לא בקצה שלה".
"אחותי מזמינה אותי לליל הסדר ולארוחות שישי, אבל זה לא מרגיש לי בנוח כמו להיות כאן". צילום: עדי שמעוני
"זו בדיוק הסיבה ששבת המלכה חייבת להפוך לארוחה שבועית ולא חודשית כפי שהיא כיום", היא מסבירה. "יש לי כיום תקציב שנתי של 10 אלף שקלים לשבת המלכה, שזה תקציב לא הגיוני ואני לא יכולה להאכיל בו את כמות האנשים שמגיעה כיום לארוחה, 150 איש בממוצע".
"לאיזה סכום הגענו היום?", ישראלה שואלת את בילי שניידר, סטודנטית אמריקאית למגדר. השתיים פתחו לאחרונה פרוייקט מימון המונים למימון סעודות שבת המלכה. "אנחנו מנסות לגייס 100 אלף שקל, וכולי תקווה שאנשים ירתמו ושבת המלכה תהפוך לסעודה שבועית ותחזק את הקהילה שלנו".
שחרור מהכלא העצמי
"מקווה שכבר שריינת מקום לליל סדר אצלנו", אומרת ישראלה לאחד הבחורים שבאולם.
מעבר לשבת המלכה, ישראלה מקיימת בחסות המרכז הגאה שתי סעודות חג חגיגיות, בראש השנה ובליל הסדר. השנה צפויים להשתתף בליל הסדר יותר מ-200 איש, וישראלה מבטיחה שלכל אחד יהיה מקום ואיש לא ישאר לבד בחג. "אני עובדת על ההפקה של הערב כבר למעלה מחודש יחד עם המרכז הגאה. השנה ארוחת הסדר ממומנת ע"י עירית תל אביב והמרכז הגאה, ויש תפריט חגיגי".
"אנחנו ליל סדר הומני שפתוח לכולם, ויש גם נוצרים ומוסלמים שמגיעים לחגוג איתנו ולכן חשוב לי שבהגדה יהיו תכנים עדכניים שתואמים כמובן את רוח הקהילה. ככה למשל אנחנו עובדים על קטע שידבר על עבדות, כמו שהוציאו את היהודים ממצריים, מעבדות לחרות, ככה מרגישים גם הטרנסים שרוצים לצאת מהגוף המולד שלהם לגוף בו הם חפצים, ובינתיים נמצאים בכלא של עצמם".