דנה שלום!
חן חן על פנייתך. אשמח מאד לעזור לך בעבודת התחקיר, אך באותה הנשימה עם שמחה זו, מבקשת אני לציין ולהדגיש שעזרה כזו לא תיעשה במרחב הבין אישי, אלא אך ורק דרך במדיום הדוא"לי. אנה מחילתך בעניין.
בזמנו נטשתי את עיר הולדתי בגין חשיפה לא מתוכננת כשבתי ילדה למשפחה (בכוונה תחילה) בת לאחיה. כמשפחה אנו חורגים (אם תרצי ולשם הנוחיות הסמנטית: משפחה סוטה) כליל מן הזרמים המשפחתיים המקובלים וחיינו במרחב המשפחתי מתנהלים כקומונה.
כולנו מקיימים יחסים עם כולנו. לשמחתי אין לנו כל דילמות בעניין למעט אחת. כיצד להמשיך ולנהל את אורחות חיינו האהובות ובמקביל לשמור על נפשם של ילדי המשפחה (עוד שניים בדרך) מפני רשעות ליבם התמימה של ילדים אחרים.
ביישוב בו אנו מתגוררים משפחתנו מוכרת כחריגה מעט ועם זאת אנו מתקבלים בברכה בכל בית. זאת כי יש לנו משפחות חריגות נוספות ואני מניחה שאת מבינה במה מדובר. מכל מקום, אשמח להשיב לך על כל שאלה שתשאלי בכתב דרך הדוא"ל בכנות ובגילויי לב מוחלטים. אך לא אעשה זאת בטלפון או במימד בין אישי אחר".
שלך בברכות,
אורנה גורן (שם בדוי)
כמה שעות לפני שהמייל הזה נכנס לאינבוקס, ונשמטה לי הלסת לאנשהו, נתקלתי בבלוג של אורנה – "אישה! אישה! בת ארבעים ושבע, גבוהת קומה וחטובת גוף. גימלאית ברצון ובששון מעולם העסקים והאקדמיה”, נכתב בפרופיל, "משתמשת בכלי זה ככלי וידויי לפני הכומר, אך לא מבקשת מחילה. כי מקומי בגיהנום כבר מובטח. אבל אין גיהנום. רק גן עדן, כאן ועכשיו.”
הבלוג, בן ימים מעטים, כבר הכיל לא מעט פוסטים ארוכים של מה שנראה לי אז כמו סיפורי פנטזיה קינקיים שנכתבו בשפה מגה מליצית בתוספת המון סימני קריאה. שלחתי לה מייל. אורנה ענתה כמעט מיד.
אמיתי? לא אמיתי. לא. אולי כן? באיזה עולם אישה שפותחת ב"חן חן על פנייתך" ומסיימת ב"שלך בברכות" מספרת לי בנחת דבר כזה? שלחתי לה מייל מלא שאלות ומהר מאוד קיבלתי תשובות. לאחר שברכה אותי ב"היי ילדה!", סיפרה שהיא מכינה לצהרים בויאבז של "דגים וסרטנים שכעת מבעבעים בבלילה האדומה", ומשם עברה לשרטט את מבנה וחיי הקומונה.
"חרף אורח חיינו החריג/סוטה (מחקי את המיותר) וחרף העובדה שעודנו משתתפים באורגיות הנערכות מדי פעם בוילה בהרצליה ושם אנו כן מקיימות יחסים עם גברים ונשים אחרות, חיינו בביתנו בגליל. בית בו אנו מגדלים את עמית, ובקרוב את אחיותיה. חיינו אלה מתנהלים כתא משפחתי לכל דבר. כולנו נקראים באותו שם משפחה וכלפי הסביבה הזרה אנו לכאורה שתי משפחות אחים הדרות יחדיו באותו הבית.”
אורנה תיארה מעין קומונה מטריאכלית-לסבית שהייתה יכולה להשמע אולי כדבר קסום בחתרנותו אלמלא הייתה אורנה השליטה הבלעדית של הקומונה, הודות לממונה ולכריזמה שמושכת אליה כל בן אנוש. אה, והעניין הקטן הזה, של גילוי עריות, שבהמשך התברר שאינו שמור לילדיה בלבד. אורנה סיפרה כיצד ערכה יחד עם מרים, זיוה ונאווה טקס קידושין כאשר נאווה, אחת המקודשות, היא בתה:
היא פירטה בקלילות כיצד התהוו יחסי מולטי גילוי עריות בינה לבין יריב ונאוה, שני ילדיה, ובינם לבינם. היחסים בינה לבין יריב תמיד היו קרובים, קרובים מדי, דוגמת מקלחות משותפות בגיל מאוחר, אך רק כשהיה חייל נשרו כל המחסומים, לדבריה, והשניים קיימו יחסי מין.
"ורק זאת אוסיף ואומר לך יקירתי! לו יכולתי. גם אני הייתי מתעברת ליריב! ביריב אני מאוהבת ממש. יריב הוא חלק ממני וחלק מכל חיי עד עצם היום הזה. יריב הוא החומר לו נזקק המשך קיומי בחיים. הוא האוויר, המים, המזון וכל שאר הדברים הדרושים לקיומי כאדם וכאישה. בצער מה אני מודה שאין הדבר כך עם אחותו נאווה או כל אדם אחר".
לגבי היחסים בין ילדיה ובתם המשותפת היו לה תהיות בהתחלה, היא מודה, אבל הן התמוססו מהר מאד.
"בעייה שהתעוררה מאותו הטעם של הבעיה שלי עם אפשרות של התעברות מיריב. באיוולת רבה עוד המשכתי לחשוב שהדבר לא יהיה תקין שאח ואחות יביאו ילד משותף לעולם. לא תקין??? ישבתי וחשבתי לעצמי. וכי יחסי מין בניהם וביני – אלה כן תקינים??? "כוס אמק" על העולם! קיללתי בליבי, דבר שאיני עושה לעולם, ונתתי את ברכתי לשניים ועוד הוספתי שהייתי גאה להביא לעולם את ילדו!”
כך גיליתי שאורנה שוכבת עם ילדיה, אבל כמעט לעולם אינה מקללת. במשך שבועים, יום יום, כמה פעמים ביום, עד שניתקה אתי את הקשר, גוללה אורנה בפני את חייה במיילים ארוכים שנפתחו ב“היי ילדתי", "היי תינוקת" ונחתמו ב"המשך יום נעים ילדתי" ובהמשך- "אוהבת!”, “חולמת על נשיקות" ואף "מפנטזת עלייך".
הילדות בקיבוץ, אימה ניצולת השואה שמיעטה לדבר ואביה הנכה, איבוד הבתולין עם חבר קיבוץ מבוגר בגיל 14, הנידוי החברתי, עבודה שווה וכסף שעזרו לה להוציא את הוריה מהקיבוץ, הנישואים עם איש עסקים, הגילוי שהוא נשוי לשתי נשים נוספות, הגירושין, התעוררות מינית מחודשת, עבודה בקונצרן אמריקאי, התמכרות לסקס, גילוי אהבת הנשים, הפפראצי מחוץ לוילת האורגיות בהרצליה, שלושת הספרים שהיא כותבת במקביל, אחד מהם רומן אוטוביוגרפי, וגם הסוד שגילתה רק לאחרונה – שילדיה בעצם הביאו את הילדה כמתנה עבורה.
אורנה יצרה עולם עשיר ומעוות. כנראה בשל מצוקת חומרים, נוספו עם הזמן לסיפור אודות הקומונה סיפורים מופרכים נוספים. במהלך השבוע האחרון לתחלופת המיילים שלנו היא הספיקה לנסוע ולחזור מחופשה בג'מייקה, והוציאה לפועל מבצע חילוץ בלונדון. היא נסעה לשם לאחר שחברה ניסתה להתאבד משום שבעלה הואשם ברצח, והצהירה: "במזימה זו עלי לערב את עצמי (פיזית, סדינית וממונית) עם אישים בריטיים ואישים רומנים עימם אני שומרת על קשר יציב".
מביך להודות שאפילו בשלב הזה, למרות שכביכול לא האמנתי לטרול הגרפומני, היו לא מעט רגעים בהם חזרתי להצליב מידע. "שמי הפרטי המלא הוא אהרונה! ושם החיבה שלי הוא ארנה! (Erna)” כתבה ארנה, ושלחה אותי לשעות של גוגל. הייתי חייבת להבין מי האישה או הגבר שיושבים מאחורי המקלדת שמספקת לי הצצה לטירוף, או לאיך היה האדם הזה רוצה שהטירוף שלו ייראה.
אבל מבצע החילוץ שבר אותי. לא התאפקתי והגבתי בנימה של פקפוק. באותו ערב קיבלתי ממנה את המייל האחרון, ומאוחר יותר היא מחקה את כל הפוסטים בבלוג. הנדון: "הלשון חדה מן הלהב". במייל סיפרה שהחברה שניסתה להתאבד סובלת כעת מנזק מוחי ואז הענישה אותי איפה שהכי כואב: "אבל כמה חבל שלא תלא תדעי את המשכו של הסיפור בגין ספקנותך:)! איפרד ממך רק בברכה הבאה: שתדעי רק אושר! שלום!”
שלום גם לך אורנה, שמקור כתובת האיי פי שלה בפתח תקווה. מחכה לרומן האוטוביוגרפי.