בצהריים הלכתי לגינה ליד השוק, מצאתי לי עץ מוצל ונרדמתי. קמתי כי הזבובים התחילו לאכול אותי. היה שקט, רעש לבן של אוטובוסים מרחוק וקולות של עורבים. נראה כמו שתיים-שלוש, לאן אני אלך עכשיו? אולי שוב לאלנבי או לדיזנגוף? בסוף החלטתי ללכת על הטיילת ואולי ללכת לחפש את פלור ההומלס האגדי. ג'אמל פעם הכיר לי אותו ואמר לי שאני חייב לפגוש אותו, כי הוא בן אדם חכם מאוד. פלור הוא מין פילוסוף רחוב ויושב תמיד בחוף ירושלים. חיפשתי אותו ולא מצאתי. במקום זה נכנסתי לים, שהיה סוער ונפלא. אחרי שהתייבשתי המשכתי לכיוון אלנבי. החג התחיל להיכנס והרחובות התרוקנו. המוכר הכניס את הבגדים פנימה, הלכלוך שעל הרחובות נהיה בולט כשאין אנשים ואפילו הקבצנים כבר הלכו. הרגשתי בודד, רציתי לדבר עם מישהו וחזרתי בפעם האחרונה לראות אם ג'אמל בפינה שלו, אבל הוא לא היה.
הלכתי לכיכר מגן דוד, ברחבה של הכרמל, שם התיישבתי על אחד הכיסאות. מישהו ניגן מוזיקת ג'אז מלנכולית עם סקסופון ואנשים ספורים נשארו להקשיב לו. הערב החל לרדת. אשה לידי האכילה יונים עם פיתות. אמרתי לה שנראה שהיונים זכו בארוחת מלכים והיא אמרה, שבכל שבת ובכל חג היא הולכת לטיילת מוקדם בבוקר יחד עם הדייגים כדי לתת ליונים אוכל. "מה את אוהבת בזה?" שאלתי, והיא ענתה: "כשאני מאכילה אותם אני מרגישה שבעה". אני מתחיל לדבר עם אשה זקנה שנמצאת לידי וכשאני אומר לה שאני עובד בהוסטל של נפגעי נפש היא אומרת לי שהבן שלה חולה נפש. דיברנו ובסוף היא אמרה כמעט בלחש "יהיה בסדר, ככה אני מקווה", העיניים העצובות שלה אמרו אחרת.
פתאום פגשתי את וואג'ה שאותו פגשתי לפני כמה שבועות שיכור מאוד. וואג'ה הוא בחור סודני שחי בישראל שנים רבות והעברית בפיו מושלמת. הוא היה נשוי לישראלית בעבר ולאחר שהתגרש התחיל לשתות. נשארו לי 13 שקלים והוא הוסיף עוד 12 כדי שנקנה שתי בירות. ירדנו לכיוון הטיילת כדי לחפש את דייוויד, ובדרך התקשרתי לנטע לומר לה שאני חי וקיים. דייוויד לא היה, אז התיישבנו על ספסל ושתינו את הבירות שלנו. פתאום נעצר לידנו מישהו שהיה אפילו יותר מסטול מוואג'ה. הוא סיפר שהוא במקור מקולומביה וששם יש סמים בכל מקום. הוא ירק על הרצפה ואמר שבקולומביה איפה שיורקים צומח מריחואנה. שאלתי אותו מה צומח בארץ כשיורקים והוא אמר ש"חרא צומח פה". צחקנו וקשקשנו ואז הוא הזמין אותנו לעשן ג'וינטים אצלו בדירה בפלורנטין. וואג'ה באופן מפתיע סרב ואמר שאם הוא רוצה הוא יכול להביא לפה, אבל הוא לא ילך לדירה שלו. הקולומביאני ניסה בכל האמצעים לשכנע אותו לבוא אתו, אבל וואג'ה עמד בסירובו.
צילום: עמרי אברמוביץ'
בסוף הקולומביאני קם, דפק על החזה שלו ואמר לוואג'ה: "אתה כמו אח שלי" וחיבק אותו ממושכות. כשהוא הלך שאלתי את וואג'ה למה הוא לא רצה ללכת אתו והוא ענה שהקולומביאני לא רצה מספיק שנבוא, ואם הוא באמת היה רוצה הוא היה מושך אותו ביד. ההסבר הזה לא שכנע אותי ואני שיערתי שאחרי שנים ברחוב הוא כבר לא מרגיש בטוח בתוך בית.
אחרי כמה זמן הגיע רועי, בחור אתיופי גדול וחבר של וואג'ה, שבשלב הזה כבר כמעט לא יכול היה לפתוח את העיניים שלו מרוב שהוא היה מסטול. הוא ביקש מרועי שיקנה עוד בירה והם התחילו לריב על זה ואני חשבתי שזה זמן טוב להמשיך הלאה ונפרדתי מהם. הלכתי לכיוון השקיעה, ישבתי על החוף והשמש היתה אדומה בוערת ומעל עננים אפורים תלויים. ישבתי על כיסא פלסטיק מול הים וקראתי עיתון ספורט שמצאתי. ההרגל חזק ממני.
מהים שוב חזרתי לגינה של הכרמל ואז ראיתי כמה בחורים סודנים שלא הכרתי. ישבנו ביחד במשך כמה שעות עד הלילה. הם היו ארבעה, כולם בשנות ה-20 שלהם וכולם מדרום סודן. הם נמצאים בערך חמש שנים בישראל, בתחילה הם עבדו בעבודות מסודרות והצליחו גם לשלוח מעט כסף לסודן ואילו כיום הם עובדים פה ושם וחיים כחסרי בית. הם סיפרו שבסודן הבטיחו להם שבישראל יהיה להם יותר טוב, אבל שקשה פה מאוד. הם דיברו על הקשיים ועל הגזענות של הישראלים כלפיהם ואני שאלתי אותם מדוע הם לא חוזרים לסודן. הם אמרו שהמצב הפוליטי שם תמיד מסובך. בינתיים הם עובדים כמה ימים בשבוע וכשיש קצת כסף אז הם גם שותים, אם כי לא בתדירות ובכמויות של וואג'ה.
הם הזמינו אותי לבירה שהם קנו ונתנו לי, לראשונה בחיי, ללעוס טבק. הצעיר מבינהם בן 21. הוא סיפר שאחיו גר בלונדון ושהוא רוצה להגיע ולחיות אתו, אבל מכיוון שאין לו דרכון הוא לא יכול לצאת מישראל. הוא תקוע פה חסר מעמד ואמר "אני עוד צעיר, אלוהים יעזור לי ויהיה בסדר". בינתיים אלוהים צריך לעזור להם להסתדר בחורף המתקרב. הם לרוב ישנים בפארקים ובזולות שהם מוצאים.
אחד מהם הגיע ממסיבה והביא אתו אוכל הם כיבדו אותי ואני כצמחוני אכלתי בשר אחרי הרבה זמן, כי כפי שגנרו, המורה שלי לרחובות ניו יורק, לימד אותי: צריך לקחת את מה שהרחוב נותן לך. אחר כך מישהו שם מוזיקה סודנית וכולנו שכבנו והקשבנו לצלילים של מוחמד עבדול עזיז, שלדבריהם הוא גדול זמרי סודן שמת לאחרונה.
כבר היה לילה והחבר'ה אמרו שהם רוצים לצאת לסיבוב. הלכתי אתם ונכנסנו דרך הבסטות החשוכות של השוק. הם אמרו שלפעמים המוכרים בשוק משאירים לעניים אוכל, אבל חוץ מכמה כרוביות וחצילים לא היה דבר. כשהגענו לכיכר מגן דוד שוב פגשתי את וואג'ה, שהיה באורח פלא שיכור כפי שעזבתי אותו. מתברר שהוא בן דוד של אחד מהחבר'ה ובזמן שהם המשיכו ללוינסקי, אני נשארתי אתו. היה לו כסף אחרון והוא קנה אתו בירה אחרונה עם שתי כוסות, והתחלקנו בה. שתינו והסתכלנו על כל מי שהלך למסיבות באלנבי וכשגם אני התחלתי למלמל הבנתי שזה הזמן ללכת לישון.
חזרתי לגינה ופרשתי את השמיכה שלי בתוך הגן שעשועים. אחרי כמה שעות קמתי מהקור והלכתי לשאול את בעל הפיצוצייה מה השעה. היה 4:30 לפנות בוקר. פגשתי חסיד שיצא שתוי ובסוף השיחה שלנו הוא אמר לי: "אל תשכח שהמעשים קודמים ללבבות". הלכתי לבד בשקט של החניון של הכרמל, לידי ישן הומלס על ספסל, זבל בכל מקום ואני בדרכי לטיילת, ומשם הביתה. השעה 5:00 בבוקר. מישהו שומט את הראש לידי. כיסא גלגלים זרוק באמצע הדרך, זוג יפה לבוש מהודר רוקד בתוך מסיבה דמיונית. אני כבר מת להגיע הביתה, אל נטע ואל הבת שלנו סופי. יש לי לאן ללכת.