הפחד.
הרגע הכי עלוב הוא הרגע שבו אתה מתחיל לכתוב משהו, אבל לא משתמש בשם שלך. הרי יש בזה מן ההודאה בכך שאתה עדיין פוחד. שאתה עדיין לא מעז לומר בקול ששברת את השלשלאות שבהן מחזיקים אותך, מתוך חשש שהרעש המתכתי כשהן פוגעות בקרקע יעורר את תשומת לבם של כל מי שמסביב.
אלה עסקים מוזרים, עסקי האיגודים. עסקים מוזרים שאין בהם שום פוטנציאל לרווח אישי, וההפסד האישי הוא ודאי כמעט. הדיל הוא די פשוט: אתה שם את עצמך בפרונט, מחביא מאחורי גבך כמה עשרות או מאות קולגות שלך שרובם יושבים על הגדר ומחכים לראות מי ינצח בהתגוששות שבוא תבוא בינך לבין ההנהלה, שם את הפרנסה של אלה הסמוכים על שולחנך בסכנה ויוצא למסע שבסיומו יקרה אחד משניים – או שתפסיד את שמך הטוב ותנצח, או שתפסיד את שמך הטוב ותפסיד. הניצחון וההפסד כפופים למה שיקרה לחברים שלך. אתה, בכל מקרה, לא תרוויח מזה.
והאובדן.
אתה, זה שעמד בפרונט, זה שמשך את האש – אתה אבוד. כי מהרגע שבו החלטת להניף את הדגל ולעשות צעד קדימה כשחיפשו מתנדבים, מאותו רגע אתה מתויג כבעייתי. כטראבל מייקר. למעסיק במקום העבודה הנוכחי אסור לפגוע בך ובית הדין לעבודה מיד יתגייס לסייע אם יעז לנסות, אבל מה יהיה אם תרצה להחליף מקום עבודה? מה יקרה כשישאלו עליך את המעסיק הנוכחי להמלצה? מה יקרה אם יחפשו חיפוש קליל בגוגל ויראו שם את שמך ליד אנשים עם שלטים ומגפונים שנאבקים על תנאי העסקתם?
לא יקרה כלום, האמת, ויתכן שזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות.
עבודה בתחום שלך הרי לא תמצא שוב. אין יותר אנונימיות. אי אפשר לחזור אחורה לשורה. לקחת ממורפיאוס את הגלולה של המודעות, ומעכשיו אתה אויב של המטריקס, והמטריקס זוכר הכל.
והעימות.
העימות עם המנהלים שלך. עם היד שמאכילה אותך. הרגע שבו אין ברירה וצריך לאזור אומץ ולשבת איתם למשא ומתן על תנאי ההעסקה. הרגעים הראשונים שבהם הם מתייחסים אל הוועד כילדים אבודים ומבולבלים בפטרוניות של "אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם אז קחו תופין ותרגעו", ואתם צריכים להגיד שזה לא מספיק. שהעובדים לא רוצים תופין. שהם רוצים תנאים, ויחס משופר, והסכם קיבוצי. שאם המצב במקום העבודה היה טוב כל כך, הרי כלל לא היה קם ועד.
ובהתחלה באים בטוב ומסבירים ששיפור תנאי ההעסקה יעשה טוב לפריון העבודה ולרווחי העסק ונותנים כדוגמה את המתחרה שנתן הסכם קיבוצי לעובדים ולא הפסיד שקל אלא להפך, ואז עוד פגישת מבוי סתום ועוד פגישה ועוד אחת ומגיעים לעימות. והעובדים מצפים לשיפור שיבוא כבר, והמעסיקים זועמים על עזות המצח של הפועלים האלה שמעזים לבוא בדרישות.
והאחריות.
האחריות הנוראית הזאת בזמן מאבק עובדים שהופך לסכסוך עבודה שהופך לעיצומים ולשביתה ולבית הדין לעבודה. האחריות של להביט בעיניים לחברים שלך שהמשכורת היא האוכל של הילדים שלהם ולהגיד להם להמר עליה (הרי על ימי שביתה לא בטוח כלל שיקבלו תשלום) ולהאמין בך. לנאום להם על הצורך בסולידריות כשרואים את הפחד בעיניים של כל אחד כי הרי לכולנו זו חוויה ראשונית כי אף פעם לא היה לנו ועד, ולהסתיר את הפחד שאתה עצמך מרגיש כי אם יראו שאתה מפחד, הכל יתנפץ.
והרי אתה לא באמת יודע להיות מנהיג עובדים. אתה בסך הכל שכיר שרצה לדאוג לתנאי ההעסקה במקום העבודה, ופתאום אתה מוצא את עצמך עם מגפון ביד כשכולם מסתכלים עליך וסומכים עליך שתוביל אותם לחוף מבטחים, ואתה הרי לא באמת מכיר את הדרך ומחפש באופק איזה מגדלור שיוביל אותך.
והבדידות.
הבדידות שבה צריך לקבל החלטה. הדיון שבו אתה ועוד 4-5 חברי ועד צריכים להחליט החלטות שישפיעו על עשרות ומאות חברים שלכם, תוך שאתם אמורים לנשוך את היד שמאכילה אתכם. השקט המצמית בחדר כשכל אחד אומר את דעתו בעניין שבו צריכים להכריע בתוך חדר סגור שבדרך כלל משמש כמשרד והופך לחדר ועד לעת מצוא. והרגע שבו היושב ראש מעמיד את הדברים להצבעה, וכל אחד לוקח נשימה עמוקה לפני שהוא מכריז בעד או נגד שביתה.
וההחלטה היא לגמרי שלכם כי ארגון העובדים שלכם הרי יתמוך במה שתחליטו, וקיבלתם יעוץ משפטי והעובדים מסתכלים במבט חצי מעודד חצי חושש ואומרים לכם למעשה "מה שתחליטו – נקבל" ולך תחליט עכשיו על הפרנסה שלהם. על העתיד המקצועי שלהם. על התקוות שלהם והרצונות שלהם. ואתה המחליט. אתה וחברי הוועד. בודדים ביחד.
והיום שאחרי.
אין הרבה שמחות בעסקי הוועד. רוב ההישגים הם דווקא דברים שלא קרו ובהרבה מקרים אי אפשר למדוד אותם. הנה העובדת שלא יודעת ששמה הופיע ברשימת המפוטרים, ושהצלחתם לחלץ אותה. היא גם לא תדע. לדעת לא יתרום לה דבר. הנה העובד שלא יודע שעמדו לקצץ לו ולשאר המחלקה שלו בשכר. הנה העובדים החדשים שנקלטו לא מזמן וקשה להאמין שהם יודעים שזה כי דרשתם תקנים חדשים.
צער, לעומת זאת, יש המון. ללכת ברחובות העיר ולפגוש את העובד שפוטר בגל הפיטורים האחרון ועדיין לא מצא עבודה. הוא איש מבוגר ולא בריא. ואתה שואל אותו לשלומו ומתפלל שיגיד שמצא משהו, שיש לו כסף לאוכל – אבל אין לו. והוא מסתכל עליך במבט עצוב, ואתה יודע שהוא יודע שעשית הכל כדי שלא יפוטר, אבל אתה לא יכול להתחמק מתחושת האשמה הנוראית ומתחושת הכישלון. בשבילך 90 אחוז מהעובדים ניצלו מפיטורים. בשבילו 100 אחוז מהם פוטרו.
והמשמעות.
מטרתו של הטור הזה היא לא לרפות את ידיהם של אותם גיבורים שעושים את הצעד קדימה ומאגדים את מקום העבודה שלהם. הרי בלי אותם גיבורים לא היה ועד בפלאפון, לא ב-ynet ולא של העובדים הזמניים בתיאטרון הקאמרי. בלי אותם גיבורים לא היו משפרים את תנאי ההעסקה של הנערים בבורגראנץ' ולא היינו יודעים בכלל שיש מפעל שנקרא פניציה.
המטרה של הטור הפוכה בדיוק. מטרתו אחת ויחידה: שתבינו.
שתבינו מה עובר עלינו, אלה שמנסים להחזיר את הגלגל אחורה לימים בהם יחסי העבודה היו נורמטיביים והעבודה המאורגנת הייתה דבר שאינו ייחודי ל-25 אחוזים מהעובדים במשק, אחרי 30 שנות קפיטליזם דורסני.
שתבינו שההוא שמגיע עם טפסים של כוח לעובדים וההיא שמגיעה עם טפסים של ההסתדרות, מסתובבים ביניכם עם כוונות נשגבות בלב, וכוונת ענקית על הגב. הם מסכימים לחטוף את הכדור התעסוקתי הזה בשבילכם, לא כי הם אלטרואיסטים – אלא כי אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילכם. בשבילם.
תעזרו לנו. תנו מילה טובה. זה המקסימום שייצא לנו מזה, אז לפחות שזה ייצא.
הרי עבודה אחרת בתחום כבר לא נמצא. אמרתי כבר – התמונה שלנו עם המגפון נמצאת בגוגל. אתנחם בכך שלפחות שהשם שלי לא יופיע כשיחפשו את הטור הזה.