ביום ראשון האחרון הוכנס ל-14 ימי מאסר בכלא תלמיד ישיבה תושב קריית מלאכי. תלמיד הישיבה נכנס לכלא על כך שסירב להתגייס בהצהירו על רצונו להמשיך בלימודי תורה. ביום רביעי, שלושה ימים לאחר מכן, נשלח ל-20 ימים בכלא עומר סעד, בן 18 מכפר מג'אר שבגליל. במכתבו לשר הביטחון כותב סעד: "אני מתנגד לגיוס לצה"ל ולכל צבא אחר מסיבות מצפוניות ולאומיות". כיום גם סעד וגם תלמיד הישיבה יושבים בכלא 6, כאשר על ראש שניהם מרחף איום בתקופות כליאה רבות נוספות.
למרות סיבותיהם השונות, רב המשותף בין שני הסרבנים. מכיווניהם השונים הם מסרבים לא רק לשרת, אלא לאתוס השירות בצה"ל. אל מול תפישת "כור ההיתוך" – התפישה שלפיה תפקיד המדינה הוא לרדד את שלל הזהויות השונות שבתוכה לכדי זהות אחת כל-ישראלית וצבאית, שני הסרבנים החדשים אומרים "לא" איתן.
קל לפסול את המשותף הזה, ולדון בשסעים השונים שבחברה הישראלית שתלמיד הישיבה ועומר סעד מגלמים במעשיהם: השסע הדתי והשסע האתני, בהתאמה. אך פסילה זו מתעלמת מכך שלשתי הקבוצות אינטרסים משותפים רבים. מחיקת החיבור בין שני הסרבנים, מסרבת לראות את העובדה שאזרחיה החרדים והפלסטינים של ישראל תמיד לוהקו בתפקידים המסורתיים שיועדו להם על ידי פוליטיקאים ואנשי רוח יהודים חילוניים, למטרות רווח. ליהוק שאת גילגולו המוצלח האחרון ראינו בהצלחתה המטאורית של מפלגת "יש עתיד" בבחירות האחרונות. את חשיבות החיבור בין שני הסרבנים אפשר לראות בין השאר בשיתופי הפעולה שכליאתם כבר הולידה, למשל הפגנת החילונים בסולידריות עם הסרבנים החרדים המתוכננת ליום שני הקרוב מול כלא 6.
אך לצד אמירות הסירוב ההרואיות של שני אלו, חשוב לראות גם את חשיבות המסר של אלו שאמרו לא לצבא מבלי שסירבו. כלא 6 מאכלס יותר משני כלואים. הסיפור האישי של תלמיד הישיבה, של עומר סעד, ושל סרבני המצפון הקודמים להם, הוא למעשה חלק קטן מהתופעה שאפשר לכנותה "סירוב", חלק קטן שנוטים להתמקד רק בו. לחלק הגדול של תופעת הסירוב לשרת בצבא משתייכים חיילים המבקשים לקצר את שירותם, ומלש"בים (מיועדים לשירות ביטחוני) המבקשים להשתחרר מגיוסם המתקרב שלא בהכרח דרך הליכה לכלא. בתקשורת הרחבה מכנים תופעה זו בשם "השתמטות", כינוי המבקש להקטין ולהשניא את האנשים המדוברים. גם סרבני שמאל מסוימים התמסרו לכינוי זה ולשנאה שהוא מבטא. אך כפי שניתן לראות חיבורים משמעותיים בין סרבנות חרדית לבין סרבנות דרוזית, אין סיבה שלא לראות את המשמעות העצומה שבחיבור בין סרבנות מוצהרת לבין "השתמטות".
מיהם המשתמטים בעצם? הכתיבה הרבה בעניינם לרוב נותרת מנותקת מסיפורים אישיים או מנתונים רוחביים. מפגישותי השונות עם "משתמטים" עולה שלרובם אחד מתוך שני סיפורים: סיפור ראשון הוא סיפור של מצוקה נפשית: הרבה צעירים המעוניינים להימנע מגיוס או להשתחרר מהצבא במהלך הגיוס מספרים סיפורים על חוסר יכולת להתעורר בבוקר, וחוסר יכולת לחוש כל דבר שאינו מועקה, בבסיס או בבית. חלקם מספרים על פגיעות עצמיות. בניגוד לתקנות העכשוויות המחייבות מפגש עם קב"ן לכל חייל המבקש זאת לא יאוחר משבועיים מיום הבקשה, הרבה מהם מספרים על היתקלות במפקדים ופקידי לשכת גיוס המונעים מהם פגישה זו. הנערים והנערות הללו אינם עצלנים או מפונקים, אלא אנשים שנסיבות החיים ונסיבות השירות שלהם דחפו אותם לתחושת חוסר אונים מתמדת. המשתמטים הללו הם אנשים המבקשים שתינתן להם האפשרות לנהל חיים נורמליים, עם קשיים והנאות – חיים שהם יכולים לבצע בחירות לגביהם.
הסיפור השני, המסופר אפילו פחות מהסיפור הראשון, הוא הסיפור של המצוקה הכלכלית. בשיח הרחב על צה"ל נוטים להתעלם מכך שהצבא, למעט מקרים יוצאי דופן וטעוני אישור, הינו המעסיק הבלעדי של חייליו, מעסיק המשלם בין 300 ל-900 שקל, קרי בין 21-7 אחוזים ממה שהמדינה מגדירה כשכר מינימום למשרה מלאה. בעוד שחיילים רבים שורדים עם משכורת זו באמצעות תמיכה כלכלית של הוריהם, חיילים רבים נוספים לא יכולים לעשות זאת. אל מול הפער הכלכלי המתרחב שבו יותר ויותר מאזרחיה של ישראל נהפכים ל"עניים עובדים" מתרבים גם סיפוריהם של חיילים שעבורם שירות מלא הוא גזר דין רעב לא רק להם, אלא גם לבני משפחתם שהסתמכו על המשכורת הנוספת שהביאו בזמן התיכון.
אם ניכנס לכלא 6 מחר ונשאל את הנפקדים, העריקים ונמנעי-הגיוס על מה הם יושבים, ככל הנראה רק תלמיד הישיבה וסעד יגידו שהם כלואים מסיבה אידיאולוגית. אבל אם נשאל מי יושב שם בגלל שהצבא דפוק, ולא נותנים לאנשים לחיות באופן נורמלי במדינה הזו, הרבה יותר חיילים יענו בחיוב.
כשאנחנו נזכרים במחאה החברתית של 2011, שווה לזכור שמאבק למען צדק חברתי לא יכול להיות רק מאבק להורדת מחירי הדיור במרכז ומחירי הקוטג' בסופר, אלא צריך להיות מאבק למען קיום בכבוד של כלל האוכלוסייה. עבור חיילים רבים שמכונים "משתמטים", ההימנעות מגיוס וקיצור השירות הם הדרכים היחידות לקיום בכבוד, ולו באופן מינימלי.
אבל אני לא בא לטעון בעד החיבור בין הסרבנים המוצהרים והמשתמטים למיניהם כדי שנוכל להיות צודקים יותר בעצמנו, או כדי לטעון שיש לרחם על האחרונים בזמן שאנחנו מהללים את הראשונים. אני מבקש לטעון שמלכתחילה המשתמטים הם אלו שצודקים. המשתמטים גם הם סרבנים אידיאולוגיים – מסרבים לכך שבתוך המארג הקפיטליסטי המנצל בישראל הם מחויבים לתנאי העסקה לא הגיוניים; מסרבים למוסכמות הכמעט דרוויניסטיות השוררות בישראל לפיהן תמיד צריך להיות חזקים. יתרה מזו: בעוד הסרבנים המוצהרים מחקים במקרים רבים את השיח הקולקטיביסטי הישראלי הדורש הקרבה למען הכלל ועמידות נפשית; בשיח של המשתמטים האישי הוא הפוליטי – ומותר להפגין בו חולשה. החיבור הזה בין הסרבנים לבין משתמטים חייב להראות לנו שגם המשתמטים הם הגיבורים של המאבק לשינוי חברתי.
אורן ירמיה הוא סטודנט לספרות באוניברסיטת תל אביב ופעיל בתנועות שונות נגד המליטריזם בישראל