חיים הר-זהב בטורו "מותר להשוות" (8.11) הוציא מן הארון את משכורתו כעיתונאי. 8,197.34 שקלים, נטו. הר-זהב גם סיפר על חוזה העבודה הראשון שעליו חתם, אשר כלל נספח שאוסר עליו להצטרף לארגון עובדים. עוד גולל הר-זהב בטורו את ישיבת ועדת יחסי העבודה של ארגון העיתונאים שבה צפו בעיות בתנאי ההעסקה של עיתונאים וגם כאלה שעובדים חינם, תמורת "קרדיט", מבלי לדעת שחוקי המגן אוסרים על כך.
שכן אל מול ההגנה נקבעו חובות של מעסיקים ונקבעו סנקציות, בחלקן פליליות, על הפרתן. בכלל זה, נקבע גם כי אסור להעסיק ללא תמורה, וכי "קרדיט" אינו תחליף לשכר-עבודה. ואולם, עדיין לא הושם מעסיק עבריין אחד מאחורי סורג בריח.
המחוקק הישראלי, גם זה שיושב כיום בכנסת וחוקק בשנה שעברה את החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, ובוודאי זה שישב בעשור הראשון להקמת המדינה שבמהלכו חוקקו מרבית חוקי העבודה והביטחון הסוציאלי, מצאו לנכון לעגן סנקציה פלילית למעסיק שמפר חוקי עבודה: כך, למשל, דינו של מעסיק המפר את הוראות חוק שכר מינימום – מאסר שנה או קנס עד גובה של 226,000 שקלים (חוק שכר מינימום). מעסיק שלא מסר לעובד הודעה על תנאי עבודתו עם תחילת עבודתו (לא יאוחר מ-30 ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו) דינו קנס עד גובה של 14,400 שקלים (חוק הודעה לעובד). מעסיק שלא שילם לעובדו שכר וחלף היום הקובע (התשיעי בחודש) שלאחריו הפך אותו שכר לשכר מולן, והמעביד לא הוכיח שאי תשלום השכר נבע מנסיבה שאינה בשליטתו, דינו – מאסר חצי שנה או קנס עד גובה של 75,300 שקלים (חוק הגנת השכר). מעסיק שלא מסר לעובד תלוש שכר עד היום הקובע (התשיעי בחודש) או מסר תלוש שכר ללא פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, דינו 14,600 שקלים (חוק הגנת השכר). מעסיק שניכה שכר שלא כדין, דינו 37,650 שקלים (חוק הגנת השכר). מעסיק שפיטר עובדת בהריון; העסיק עובד או עובדת בחופשת לידה; העסיק עובדת בעבודת לילה בניגוד להוראות החוק; פיטר, בלא היתר, עובדת או עובד בתקופה של 60 ימים לאחר תום חופשת הלידה צפוי גם הוא לקנס בגובה 150,600 שקלים או לעונש מאסר של שישה חודשים (חוק עבודת נשים).
החוק גם קובע שורה של כללים לעניין שעות עבודה ומנוחה, ובהם משך יום עבודה רגיל של שמונה שעות (ובעבודת לילה – שבע); משך שבוע עבודה רגיל של 45 שעות; הגבלת על העסקה בשעות נוספות (המחוקק ההיסטורי סבר שבעיקרו של דבר זה לגיטימי במצבי קיצון כמו מצב חירום, בעבודת משמרות או בהכנת מאזן שנתי – מי זוכר היום מה זה עבודה ללא שעות נוספות?); הגבלות על העסקה בשבת ובחג (בעיקרו של דבר, 36 שעות רצופות של מנוחה שבועית ביחס לכל עובד). היום, היוצא מן הכלל נהפך לנורמה וכדי להסדיר את זכותו של עובד ללכת לשירותים נדרש המחוקק לאחרונה להוראת חוק נוספת, שהסדירה את הזכות הברורה מאליה הזו. החוק קובע במקרה של הפרתו קנס או עונש מאסר של שבועיים עד חודש (חוק שעות עבודה ומנוחה).
בכל הנוגע להפרת שוויון הזדמנויות בעבודה קיים גם הליך פלילי, שבצדו סנקציות עונשיות ובהן קנסות ואף עונש מאסר, במקרים מסוימים (חוק שוויון הזדמנויות בעבודה). תמיכה בשמירה על חוקים אלה עולה גם מהחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה המסדיר הוראות מחמירות, אשר מטילות אחריות (הן בפן האזרחי והן בפן הפלילי) וסנקציות (עיצומים כספיים וקנסות) בגין הפרת חוקי עבודה לא רק על המעסיק או קבלן השירות, אשר הוא המעסיק הישיר של העובד אלא גם על מזמין השירות (למשל בנק המזמין שירותי שמירה מחברת שמירה).
ואולם החוקים בדבר עבודת נוער, חופשה שנתית, הגנת השכר, שעות עבודה ומנוחה, עבודת נשים, שוויון הזדמנויות, חופשת מחלה, פיצויי פיטורים, שכר מינימום והודעה לעובד הם רק חלק מחוקי העבודה שמופרים בבחינת לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן. כאמור, עדיין לא נמצא מעסיק עבריין מאחורי סורג בריח ונדירים המקרים שנאכף הקנס. גם מעסיקים שהם עבריינים סדרתיים שמגלגלים את רווחיהם על חשבון זכויותיהם של העובדים, כאלה שבכיף יכולים להיות מכונים ראשי ארגוני פשע בהיקף ההפרות שלהם ובטיבן – לא מוקעים ולא משלמים את חובם לחברה,גם לא כאשר העובד משולל הזכויות נדרש להיטלטל לבתי משפט, לשכור עורך דין ולהמתין עד תום בירור משפטו בפרק זמן של כמה חודשים במקרה הטוב ושנים במקרה השכיח יותר.
מי אשם?
גם העובדים אשמים (או, לפחות, יש להם חלק בהמשך השתתפות בפס הייצור הזה), במיוחד אלה שמועסקים במקומות עבודה שבהם הביקוש עולה על ההיצע והעובדים רומסים אחד את השני בתחרות על כל משרה פנויה או קידום. גם עובדים משכילים גם אלה במקצוע המסקר עוולות חברתיות, עיתונאים למשל, לא יהססו לחתום על חוזה עבודה מקפח או יסכימו בשתיקה להפר חוק מגן – כי הם חלשים והם מאוד רוצים את העבודה ואם יעמדו על שלהם רבים אחרים ישמחו ליטול את "ההזדמנות" במקומם, לחתום על אותו חוזה ולהסכים בשתיקה על אותן הפרות חוק. העובדים עצמם מוותרים לא פעם על הזכויות שלהם, מתוך דאגה קצרת מועד ליום-המחר: ולא פלא, כולנו הורגלנו לראות את עצמנו חלק ממערכת משומנת בתוך פס ייצור: לייצור נעליים, לייצור מכנסיים, לייצור כתבות לעיתון. הכל נשקל בזמן וכמות – ועובד צייתן הוא עובד טוב.
מצב כזה מביא עובדים בענפים מסוימים, כמו ענף העיתונות למשל, לעבוד תמורת "קרדיט" בלבד או בשביל הזכות להתמחות או לצבור ניסיון כמו לדוגמה בענף יחסי הציבור או בענף המעונב של עריכת הדין. העובדים כל כך חוששים או רוצים את העבודה, כך שהם חותמים על חוזה העבודה כ"כזה ראה-וקדש" מבלי שיעזו לשאול שאלות ולקבל הבהרות. עובדים או מועמדים לעבודה מוכנים לחתום גם על הסכם או איזה נספח להסכם שאוסר עליהם להיות חברים בארגון עובדים; או על סעיף המודיע חגיגית לעובדים כי הסכם קיבוצי, היה ויחול במקום העבודה – לא יחול עליהם.
גם החברה עצמה לא שופטת מעסיקים עבריינים ומתייחסת אליהם, אם בכלל, בסלחנות וללא אות קלון. וגם המדינה עצמה עומדת מן הצד – מספר הפקחים הממונים היום על הפיקוח והאכיפה של חוקי המגן נמוך כל כך, שהפרת החוק "קורצת" הרבה יותר ממאמץ של ממש לשמור עליו. נכון שמעת לעת מתגלגלות תביעות פליליות נגד מעסיקים עברייניים לפתחו של בית הדין לעבודה – פרי עמל של האגף לאכיפת חוקי עבודה במשרד התמ"ת. אולם האגף הזה, עם מספר העובדים הנמוך שלו, לא מסוגל לאכוף את חוקי העבודה ובוודאי לא במשק של 3 מיליון עובדים שכירים. על כן, חוקים נשכניים כמו החוק להגברת האכיפה, יהיו אשר יהיו, אין בהם כל טעם אם לא יהיה מי שיאכוף אותם.
והמעסיקים? שלומם טוב. תודה ששאלתם. המעסיקים מודעים לחולשה זו של העובד הבודד כמו אבות אבותיהם, המעסיקים משחר המהפכה התעשייתית ניצלו את התקוטטות העובדים בשערי המפעל על הזכות לעבוד תמורת פרוטות.
מה לעשות
חוקי העבודה נולדו לאט-לאט, בסדנאות היזע של עובדים קשיי יום. שורת העובדים, האנונימים ברובם, שחלמו על הצלחה ולחמו בשבילה, לא נחלו תמיד הצלחה וההתפתחות לא תמיד היתה לינארית (לרוב לא). בפרשת לוכנר מ-1905, נחל דווקא מעסיק עקשן הצלחה, כשערער בפעם השנייה על אכיפת חוקי שעות עבודה ומנוחה ניו-יורקיים בקשר להעסקה במאפיות (החוק האמריקאי הגביל עד ל- 10 שעות עבודה ביום ו- 60 בשבוע, בנסיבות של עבודה במאפייה שהיא בעיקרה עבודת לילה בתנאים קשים); בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק כי אסור למדינת ניו יורק להגביל את שעות העבודה של אופים – שכן יש פה פגיעה בזכות החוקתית לחופש החוזים. שנתיים אחר כך, ב-1907, התקיים מצעד מחאה של תופרות ניו-יורקיות בדרישה להטבת תנאי העסקתן ושוויון זכויות לנשים. הנשים נעצרו כשניסו להיכנס לשכונות העשירות בעיר (על השקט צריך לשמור) והמאבק הסתיים בכישלון מקומי, אולם נחשב כאבן דרך להצלחות שבכל זאת הגיעו בעקבות שביתת התופרות של 1911, שהתעקשו על תנאי העסקה הוגנים (ובהם תנאי בטיחות מינימליים), לאחר ש- 146 עובדים (בעיקר נשים) נשרפו למוות בשריפה במתפרה (דלת המתפרה היתה נעולה כי המעסיק חשש שהתופרות יגנבו ציוד ולכן לא אי אפשר היה לחלצן). מאז ועד היום, הפתרון מצוי בעובדים עצמם וביכולתם לעמוד איתן – בסולידריות – לפעול לכינון ועדי עובדים במקומות העבודה ולהבטיח תנאים קיבוציים ומניעת הפרד ומשול בין העובדים על-ידי מעסיק כל יכול, ולא לשחק לידיו.
פתרון נוסף מצוי בהוספה משמעותית של תקנים להגברת האכיפה, או, פתרון שהוצע כבר על ידי ההסתדרות, והוא מתן סמכות לארגון העובדים לסייע ולאתר מעסיקים המפרים את החוק. כשם שנהג לא זהיר עובר עבירת תנועה כך מעסיק שמעסיק עובד ללא תשלום זכויות מפר את החוק. בהיסטוריה הקצרה שלנו, כבר היו דברים מעולם: זמן קצר לאחר חקיקתו של חוק הזכות לעבודה בישיבה ("חוק הכיסאות") שלחה הסתדרות הנוער העובד והלומד פעילי שטח שלה לבתי עסק וממכר, איתרה עבריינים של החוק החדש, והוגשה תביעה קיבוצית נגד ההפרות (פסק הדין בעניין "כנען ספא"). את ההצלחה המקומית הזאת כדאי לחזק. כשם שיש שוטרי תנועה ופקחי האגף לאכיפת עבודה וכשם שיש נאמני בטיחות בדרכים, כך יש לתגבר את מערך האכיפה ולהפוך אותם לנשכניים באמצעות אנשי ארגון עובדים כנאמני זכויות עבודה, כי הותרת המצב על כנו, מביא לשאלה מה עוזרים כל החוקים הנאורים, או במלים אחרות מה הועילו חכמים בתקנתם?
עו"ד מורן סבוראי ועו"ד אמיר בשה הם שותפים במשרד בנימין מ. כהן, המתמחה ביחסי עבודה