לכל מחאה יש סמל, ובעיני, סמל המחאה נגד תוכנית פראוור היא רואיה אלהוזייל – סטודנטית מרהט, שנעצרה ביחד עם עשרות מפגינים באירועי המחאה הראשונים שהתקיימו ב-15 ביולי השנה ברחבי הארץ. משמעות שמה בערבית היא חזון – והשם מתאים לה כי זה החזון של ערביי הנגב, מושמע מפי נשים חזקות ואמיצות ששוברות את מחסום הפחד הפטריארכאלי והממסדי, מובילות מחאה ומוכנות לשלם מחיר על כך. רואיה היתה האשה היחידה מקרב העצורים בארועי המחאה בנגב, בחברה פטריארכאלית שבה נשים מודרות וכמעט שאינן נמצאות. במרחב הציבורי-הפוליטי הנוכחות של רואיה בלטה אף יותר, והיו אף כאלה מקרב ההנהגה המסורתית של החברה הערבית בנגב, שלא ממש חשו בנוח עם המעצר שלה, ועטפו זאת במכבסת המלים "חציית גבול אדום מבחינת רשויות המדינה שעוצרות את נשותינו". חוסר הנוחות נבע מהאמת הפשוטה, שרואיה ערערה את התפישה שלפיה מאבק לאומי שמור לגברים בלבד. אמנם אין זו הפעם הראשונה שנשים ערביות מהנגב יוצאות להפגין, אך לרוב זה בגבולות "המותר", כאשר נשים נמצאות לרוב בחלק האחורי של ההפגנה, וגברים בחלק הקדמי, וכמובן, שהדוברים הם על טהרת הגברים, ומדי פעם פונים לאשה ומבקשים ממנה להיות בין הדוברים כדי לקשט את האירוע. רואיה הלכה צעד נוסף ונעצרה, ובכך שברה סופית את המחסום הפטריארכאלי.
הינד סלמאן בהפגנה נגד תוכנית פראוור צילום: אלון מרום
סביר להניח שמרביתכם לא שמעתם עליה או על המעצר שלה, כי השם שלה זה לא דפני ליף. היא לא מגיעה ממעוז המיינסטרימיות הישראלי, היא מגיעה מרהט, לא מתל אביב. והתעניינות בה היתה מערערת את האופן שבו רוצים שתחשבו על מחאה של ערבים: מחאה גברית, אלימה ובלתי לגיטימית, המאיימת על הסדר הציבורי בישראל ותמיד, אבל תמיד, בסימן של אינתיפאדה שלישית. אני בטוחה גם שמרביתכם לא שמעתם על אירועי המחאה הרבים שמובילים חבר'ה צעירים ערבים ברחבי הארץ, גברים ונשים באמצעות הרשתות החברתיות, התארגנויות שמזכירות את האביב הערבי. והסיקור היחידי שהיה – הוא סיקור מסית שכל מטרתו לעשות דה-לגיטימציה למאבק. כך למשל, בכתבה שפורסמה במהדורת החדשות של ערוץ 10 בעקבות אירועי המחאה שהתקיימו ב-1 באוגוסט היו המוטיבים הקבועים של סיקור מחאה של המיעוט הערבי: דגלי פלסטין, דיווח על ניסיון אלים לחסום את כביש ואדי עארה, וכמובן איך אפשר מבלי ח"כ חנין זועבי – כדי לחדד עוד יותר את הדימוי של המיעוט הערבי כמיעוט לאומני, אלים ומסוכן שנציגיו "מלהיטים את הרוחות" ולא מייצגים את האינטרסים שלו.
המאבק נגד תוכנית פראוור הוא אחד המאבקים הצודקים ביותר שהיו פה לאחרונה, אין זה רק מאבקו של מיעוט לאומי מופלה המבקש הכרה ככזה, והזועק לשוויון זכויות ולתיקון עוול היסטורי. אלא זה מאבקו של מיעוט לאומי המבקש שיתייחסו למחאה שלו ויסקרו אותה באותו האופן שבו סיקרו את המחאה החברתית. דור צעיר שמבקש לשנות סדרי עולם בתוך החברה הפלסטינית, אך גם נאבק על הדימוי שלו בעיניכם – המיינסטרים הישראלי שנזעק על מחירי הקוטג' ומחירי הדיור, אבל לא נזעק על הריסות בתים, נישול בחסות החוק, ועל תנאי החיים המחפירים של אחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל. כל עוד המחאה החברתית בישראל לא תהיה פוליטית ותמשיך שלא לעסוק בכיבוש, במחיר ההתנחלויות ובדיכוי של המיעוט הפלסטיני בישראל, היא לא לעולם לא תצליח לשנות מהותית ומן היסוד את האופן שבו הממשלה מתעמרת באזרחיה.