סופוקלס סחורטסיאניטיס נבחר לשמש כפרזנטור של רשת "בורגר ראנץ'", מדווחים אתרי הספורט בנימה משועשעת. מה משעשע פה? מעבר לרוח השטות שמאפיינת את העיסוק התקשורתי ברשתות המבורגרים- הן זוכות לכינוי הדודתי "מזללות" תוך חיוך של המגיש שכמו מכיר בזלילה כגילטי פלז'ר לאומי- השוס העיקרי הוא שסחורטסיאניטיס הוא איש גדול ממדים, ייתכן שאפילו בזכות בליסת מרכולת שדומה לזו שמציעה "בורגר ראנץ'". זו בחירה מעניינת – להציג דמות מפרסמת שמדגימה בגופה את ההשלכות הלא-בריאות של ביקור תכוף ב"בורגר ראנץ'", בעיקר על רקע נסיונות האחות הגדולה, מקדונלדס", להתחפש לסניף של "בודהה בורגר" ולשכנע את הצרכנים שארוחת מק רויאל דווקא די בריאה ומזינה. אבל מעבר לאסטרטגיה הפרסומית ולעובדה שייתכן שזו הפעם הראשונה בארץ שאדם מפרסם מוצר בלי שצרך אותו בחיים (מישהו מדמיין את סופו ניגש מרצונו לסניף "בורגר ראנץ'" ומזמין ארוחת בומבה?), תשומת לבי נמשכת דווקא לתודעת הפרזנטור עצמו.
סופו מזכיר לי את צביקה הדר בימי פוסט "קומדי סטור". אחרי שהאיש נהפך לכוכב בזכות דמותו של ז'וז'ו חלסטרה והמשפט "מה זה החארטה הזה?"נסיונותיו להמציא את עצמו מחדש כשלו, בין השאר כי הקהל חיפש לקבל שוב ושוב את ז'וז'ו. הוא ניסה להילחם בתופעה, אולי אפילו מירר עליה בראיון לאחד ממוספי סוף השבוע, עד שקיבל תוכנית אירוח משלו בשישי בערב. אלא שהתוכנית התגלתה כפיאסקו והדר לא הצליח להצחיק את הקהל שהגיע לאולפן. בייאושו הוא חזר לכור מחצבתו והתחיל לשלב וולנטרית משפטים של ז'וז'ו בעת הנחיית התוכנית.
הז'וז'ו של סופו הוא המשקל שלו, ולמרות שעשה דרך ראויה להערכה מבחינת ההתמודדות עם עניין זה, המפרסם והצרכן הישראלי רוצים להשאיר אותו במשבצת האיש הגדול והזללן. עם זאת, אף אחד לא כפה על סופו לקחת את הקמפיין והאמת שלא הוגן לצפות ממנו לסרב. מעבר לעובדה שהוא בטח יקבל אחלה כסף מ"בורגר ראנץ'", צריך לזכור שהבן אדם מתפרנס מגודלו כבר עשור, שכן בזכות ממדיו הוא מצליח לפלס לעצמו דרך לסל. עם זאת, סופו לא יכול להיות גדול מדי – כי אז זה יהפוך אותו לאטי, ולכן יחסיו עם ההכרח לשמור על משקל סביר (בסביבות 160-150 קילוגרמים זה הרף שהוצב לו כיעד במשך רוב הקריירה), מסובכים למדי. לא מעט כתבות פורסמו בארץ בנוגע לפרבולת המשקל שלו, כולל אחת גדולה שאני כתבתי ב-2006 ב"הארץ" ובה סיפרתי בהתלהבות איך בגיל 18, כששיחק בקבוצת קאנטו האיטלקית, הוא נרדם בבית בזמן שטיגן ערימת צ'יפס והתעורר רק כשהכבאים המקומיים נקשו על החלון כדי לחלץ אותו מהשריפה שפרצה בדירה. סיקור המשקל נמשך כשלקראת סוף העשור הקודם סופו הגיע למשקל של 190 ק"ג והעיתונות היוונית חגגה על חשבונו והירבתה לפרסם אייטמים סמי-רכילותיים על אינסידנטים שמעידים לכאורה על אורח חיים גרגרני ולא ספורטיבי. בסופו של דבר שלחה אותו קבוצתו אז, אולימפיאקוס, לכמה חודשים במכון הרזיה סגור בשוויץ.
ואז פתאום הגיע סופו לתל אביב והצטרף למכבי בקיץ 2010. בזמנו הסתקרנתי לראות אם התקשורת הישראלית תשכיל לקרוא לסופו בשמו הנכון (סחורטסיאניטיס) או שתמשיך עם הפארסה שנמשכה לאורך כל התקופה שבה שיחק נגד מכבי (שחורציאיניטיס). ההפיכה של ה"סחור" ל"שחור" היא בעיני פרובינציאלית וגזענית ("איך נקרא למי שגם שחור וגם יווני? שחורציאניטיס!) ורציתי להאמין שתיפסק ברגע שהאיש ייהפך לאחד משחקני הליגה הישראלית, אבל לא.
סופו עצמו הפתיע את כל הישראלים והציג בארץ גרסה אתלטית וזריזה של עצמו שהשאירה את ימיו כאיש גדול מדי מאחור, אבל אנחנו נתקענו על הגודל שלו. אני לא בא להצטדק ולטעון שסאטירה מצחיקה על גודלו של סופו, כמו החיקוי של ירון ברלד ב"ארץ נהדרת", אינה בטעם טוב. זה אחלה, אבל מה חוץ מזה? מישהו שמע או קרא ראיון אחד עם סופו מאז שהגיע לתל אביב שאינו חזרה משמימה על קלישאות של לפני או אחרי משחק? לא יכול להיות שהבן אדם מתחיל את שנתו השלישית בישראל וכל מה שיש לנו לומר עליו זה שהוא שמן.
יש שיגידו שרוב הספורטאים אינם אנשי שיחה מעניינים במיוחד ושסופו ספציפית לא נוטף כריזמה. זה נכון, האיש ביישן ולא דברן גדול, אבל בשביל זה יש כותבים, מראיינים, עורכים ובמאים שיצליחו להוציא ממנו את מה שמעניין. בניגוד לפרופיל של 99 אחוזים משחקני הכדורסל הזרים בארץ – אמריקאים שחורים, ייתכן שמשכונת עוני, שגדלו על ברכי הסטריטבול, הגיעו לקולג' בגלל כשרונם במגרש וכעת מתפרנסים יפה בזכותו – סופו הוא טיפוס מרתק. בן לאב יווני ואם קמרונית, יליד העיר טיקו בקמרון שגדל ביוון והגיע להיות השחקן השחור הראשון אי פעם בחמישייה של הנבחרת הלאומית, ובדרך נהפך ליקיר אוהדי אולימפיאקוס, קבוצתו של מעמד הפועלים באתונה.
איך אף פעם לא שאלו אותו בארץ על הילדות ביוון בתור שחור, על החיים עם אמא מהגרת, על היחס שקיבל מהסביבה בבית הספר ועל גילויי הגזענות ברחוב? עזבו ראיון עומק, אפילו סינק תגובה שטחי ופופוליסטי בנוגע להחלטה לגרש ילדים של עובדים זרים מישראל לא לקחו מהבן אדם. והמשבר ביוון, מה אתו? איך אף אחד לא התעניין אם לסופו יש חבר'ה מהתיכון שרובצים בבית מובטלים ורעבים ללחם או מה התחושה להיות מיליונר בזמן שבני הדור שלך שורפים פחים וחוטפים מכות משוטרים ברחובות אתונה? יש בדמות של היווני הזה כל כך הרבה מרכיבים שרלוונטים לחיינו או סתם מעניינים, אבל משום מה בישראל בוחרים להתעלם מהם ושוב להתפייט, ולא בשנינות יתרה, על התחת הגדול שלו, שעוזר לו לתפוס עמדה בריבאונד.