ההבדל בין ירושלים להפועל תל אביב הוא באחיזה התקשורתית ובחלחול לתודעה הלאומית. לירושלים יש אמנם עיתונאים רבים של אוהדים, אבל הרבה פחות משיש לאחות מבלומפילד, עם כל הכבוד לטורים הפוליטיים החדים של חיים ברעם על מאבקי הכורים במרגרט תאצ'ר בשנות ה-70. תחשבו על העם היהודי הנוירוטי והברברן בלי הוליווד וברודווי כדי לספר על זה. אז זו הפועל ירושלים.
האוהדים של הפועל ירושלים מאסו בבעלי הקבוצה במשך שנותיה בליגת המשנה והחליטו ב-2007 להקים קבוצה משלהם – הפועל קטמון. בעלי הפועל ירושלים הקבלנים הירושלמים ויקטור יונה ויוסי סאסי טענו שהעזיבה של מרבית האוהדים את הקבוצה המקורית קשורה לענינים עדתיים: "זה נובע מגזענות", טען יונה. "לרר, שרצקי… בקיצור, תסתכל על השמות, קשה להם לראות אנשים מזרחים מנהלים את הקבוצה". השמות שמנה יונה הם לא רק אשכנזיים אלא גם ברנז'איים, שכן מקימי הקבוצה הם אורי שרצקי, עורך עיתון "שם המשחק" לשעבר, וגיא לרר מנחה "הצינור" בערוץ 10. הפועל המקורית נשארה אמנם עם נציגות ברנז'אית קטנה משלה בדמות עורכי וכתבי "כל העיר", אבל התקשורת הארצית בחרה במובהק לחבק את פרויקט קטמון והרעיפה עליו שבחים, כתבות וסרטים שתיארו אותו כ"קבוצה של האוהדים", שכל אחד מהם הוא בעל מניה.
השכונה השולטת ביציע היא בכלל פלורנטין. יציע אוהדי הפועל קטמון צילום: גיא יצחקי (פליקר)
הגעתי לדרבי המשונה הזה בטדי במטרה לבדוק אם התזה של ויקטור יונה נכונה. היום, בעידן פוסט-הסדרה של אמנון לוי, אני מחפש יותר מתמיד קריאה עדתית של ויכוחים. את המחצית הראשונה העברתי ביציע של אוהדי הפועל ירושלים המקורית, שממנו נראו אוהדי קטמון ביציע המקביל כקומץ קטן שנבלע ביציעי הענק הריקים של טדי, על כל 34 אלף המושבים שלו. מאז שהאצטדיון הזה נחנך בתחילת שנות ה-90, פעמים ספורות בלבד נפתח היציע המזרחי לקהל במשחקי הבית של הפועל, מהסיבה הפשוטה שלקבוצה אין מספיק קהל בשביל למלא יציע נוסף. מכיוון שהמשחק הזה נתפש כ"דרבי", הוחלט להושיב את אוהדי קטמון ביציע המזרחי, מה שסיפק סוג של מראה נדירה לאוהדי הפועל המקורית. הדיבור בספסלי הפועל המקורית היה ש"אין להם קהל", כשכולם היו משוכנעים שקטמון הפסידה בנוק אאוט ביציעים. הרוח באוויר היתה מתוחה אך תחרותית. שלטים כמו "קטמון = בית"ר" עיטרו את הגדרות ושירים ארסיים בגנות קפטן קטמון, שי אהרון נשמעו תכופות. בתור אוהד של הפועל ירושלים שגר בתל אביב מאז 2006 זו היתה הזדמנות נהדרת עבורי לפגוש פרצופים שלא ראיתי שנים. יחס המזרחים-אשכנזים נטה לטובת המזרחיים אבל לא באופן מוחלט 30:70, בערך.
במחצית זכיתי לחצות את הדשא בלווי מאבטח ולעלות ליציע של אוהדי קטמון. הדבר הראשון שעשיתי בהגיעי לשם, כמו בטיפוס לפסגת הר, היא להסתכל לעבר היציע של אוהדי הפועל המקורית. התחושה שלהם כאילו יש יותר אוהדי הפועל מאשר אוהדי קטמון היא פיקציה מוחלטת, ומתברר שכל מי שנמצא בתוך קבוצת אוהדים שמונה יותר ממאה אנשים ומצוידת בתופים משוכנע שהוא הרוב. בשורה התחתונה, קטמון הביאו לפחות פי 1.5 אוהדים יותר מהפועל המקורית. מבחינת האווירה הרגשתי שם יותר בבית. היו שם הרבה פרצופים שיוצא לי להיתקל בהם ברחוב מאז ימי התיכון, דרך הצבא ועד להווה. השיר השכיח ביותר שם היה אמנם "אני בא מקטמון ויש עלי פזמון", אבל בפועל נתקלתי שם בעיקר בחבר'ה שאפשר למצוא עובדים בלפטופ בקפה "קסבה" או שותים בירה ב"הודנא". השכונה השלטת ביציע של קטמון, אם כבר, היא בכלל פלורנטין, מחוזקת במשפחות צעירות של ירושלמים ששמאלניוּתם אומנוּתם (ניר חסון מ"הארץ", הבמאי רענן אלכסנדרוביץ', פפה אללו וצאצאיו). היו שם יותר אשכנזים, בהחלט, אולי אפילו ביחס של 30:70 אבל לדעתי זה לא המפתח הנכון שעל פיו מתחלק הקהל בין שני היציעים.
אוהדי הפועל המקורית נוהגים להטיח באנשי קטמון ש"קבוצה לא מחליפים" ומכנים אותם "בוגדים". אחד מהם אף שאל אותי פעם את השאלה הרטורית "מה, הגיע המוות?", בהתייחסו לשיר "עד המוות הפועל" שנוהגים אוהדי הקבוצה לשיר. הוויכוח מבחינתם אינו רציונלי, מאחר ש"הפועל היא הפועל ואין דבר כזה להחליף את הקבוצה רק כי אתה לא מבסוט על הבעלים". בחינה מדוקדקת של הקהל בכל צד מבהירה שהחלוקה הנכונה אינה עדתית אלא מוניציפלית: ירושלים מול תל אביב. חלק ניכר מאוהדי קטמון גרים בעיר השפלה, וכשהם אומרים ש"הקבוצה זה האוהדים והאופי שלה, לא הבעלים או החולצות של השחקנים, ולכן לא החלפנו קבוצה אלא להיפך – החיינו אותה, אנחנו הפועל האמיתית", הם בעצם טוענים שהמהות של הפועל ירושלים היא ערך מופשט שיכול להתקיים גם תחת שם חדש והנהלה אחרת. זה די הכרחי להאמין בטענה הזאת כדי לאהוד קבוצה מעיר שאתה לא גר בה יותר וכנראה בחיים לא תחזור אליה. רק מי שמשוכנע שקבוצה היא מהות מופשטת יכול לשיר מכל הלב "תל אביב עולה באש!" למרות שהוא גר בתל אביב וחולם להקים בה משפחה.
ירושלמים מתייחסים לעירם כאל מוצב- מקום שקשה לשהות בו אבל חשיבותו גדולה, ולכן מי שנשאר לשמור עליו ראוי להערכה רבה. בהתאמה, מי שבורח מהאחריות ומוציא עצמו מרשימת השמירה הוא בוגד. מרבית החילונים הירושלמים עוזבים את העיר, ואלה שנשארים הופכים כמעט תמיד לפטריוטים בעל כורחם. כשאוהדי הפועל המקורית מטיחים באוהדי קטמון שהם בוגדים, אני חושב שהם בעצם מתכוונים שבגידתם היא בגדר הוספת חטא על פשע. לא רק שעזבתם אותנו עם כל הצרות והחרדים והמתח והקור- עכשיו אתם רוצים גם לקחת לנו את הפועל ירושלים ולתת לה שמות חדשים ומתחכמים? מבחינתם, זה כמו שהאגואיסטים שברחו מהמוצב יחזרו אליו לרגע, ייקחו ממנו את תנור הסלילים היחיד ועוד יעזו ברוב חוצפתם להתפייט על החום שהוא מפיץ. כי בסופו של דבר, הפועל קטמון זה קונספט תל-אביבי.