ביום שישי האחרון הלכתי למשחק בין הפועל ירושלים להפועל קטמון ירושלים. ישן מול חדש. הקבוצה החדשה, האופנתית, בבעלות הקהל, מול הקבוצה שכל הקהל הזה אהד בכל נימי נפשו עד לפני כמה שנים, כשהפיצול הגדול התרחש.
הרקע לפיצול היה ההנהלה המחרידה של הפועל ירושלים שהיתה עסוקה בסכסוכים פנימיים ומריבות אינסופיות במקום בקבוצה שהלכה והידרדרה במורד הליגות עד שהגיעה למצב שבו נהפכה לקבוצת ליגות נמוכות לא חשובה – ומדובר בקבוצה שהיתה מאז ומעולם גורם דומיננטי בכדורגל הישראלי. קבוצה שהיתה שולחת תמיד שחקנים לנבחרת. קבוצה שכיכבה בליגות העליונות בזמן שבית"ר ירושלים דשדשה אי שם בליגה א'. ויקטור יונה ויוסי סאסי, שני קבלנים ירושלמים שהיו בעלים משותפים בקבוצה הסתכסכו, זה אמר שלי וזה אמר שלי – ובניגוד למשפט שלמה, לשניהם ממש לא היה איכפת שהתינוק נמצא על סף מוות. לפי ההתנהגות שלהם, כל אחד מהם העדיף להרוג את התינוק מאשר לתת אותו חי לשני.
לקהל פשוט נמאס מזה שהקבוצה שלו הפכה למרמס, ויצא למיזם משל עצמו. קבוצה בבעלות האוהדים במקום בבעלות אנשי עסקים שנאמנותם לקבוצה מוטלת בספק, וזה ניסוח עדין. כל אוהד קנה מניה במחיר אלף שקלים, ונהפך לבעל זכות הצבעה באסיפת בעלי המניות שמנהלת את הקבוצה מכל בחינה שאינה ספורטיבית. הקבוצה ניסתה בהתחלה להתאחד עם קבוצה אחרת וזה לא ממש הסתייע. הם הבינו שאין דרכי קיצור, התחילו מחדש בליגה ג' עם קבוצה חדשה לגמרי – הפועל קטמון ירושלים – וטיפסו במעלה הליגות עד שהגיעו העונה לליגה הלאומית. אלא ששם חיכה המפגש עם האם-המולידה, הפועל ירושלים.
בתור אוהד הפועל תל אביב כל חיי, אני לא יכול שלא לחוש אמפתיה והזדהות עם החברים מקטמון. הרי אצלנו יש את פרויקט אוסישקין ובכלל – כל קבוצה בבעלות אוהדים היא סוג של קואופרטיב, ואני הרי בעד קואופרטיבים. לקחתי אתי שתי חברות טובות, נסענו לטדי וקנינו כרטיסים ליציע של קטמון.
נשים בצד את מה שקרה על המגרש (המחצית הראשונה היתה די משמימה, קטמון עלתה ליתרון, ירושלים השוותה אחרי כמה דקות וקטמון ניצחה בסוף 1:2 משער בדקה ה-91), ונשים בצד את האמוציות של אוהדי קטמון שמבחינתם התמודדו מול "הקבוצה של סאסי" (הבעלים שהם כל כך שונאים של הפועל ירושלים) ונדבר על אוהדי הפועל ירושלים.
אחד השלטים שהניפו שם היה "אהבה לא קונים ב-1,000 שקל". כעיקרון, זה נועד לדקור את עיניהם של אוהדי קטמון – יחד עם שלט שהוא בבחינת הכרזת מלחמה של ממש: "קטמון=בית"ר". אין לך דבר נורא יותר לומר על אוהדי הפועל מלהשוות אותם לצהובים-שחורים מטדי -, אבל אם מסתכלים רגע לעומק השלט הזה בעיקר מבטא כאב.
כולם רוצים איחוד- חוץ מאוהדי הפועל ירושלים. שחקני קטמון חוגגים צילום: גיא יצחקי (פליקר)
הכאב של אלה שנותרו מאחור. הכאב של אלה שהחליטו ללכת באש ובמים אחרי מי ומה שהכירו. שבחרו את הבחירה הפחות פופולרית ופחות סקסית ופחות מגניבה ופחות צעירה ופחות יפה. אלה שבחרו במסורת של הקבוצה שהלכו אתה מאז שהיו ילדים קטנים. האוהדים של קטמון טוענים (והמספרים מגבים אותם) שהם האוהדים של הפועל ירושלים "האמיתית" – אבל עובדתית, זו לא הפועל ירושלים עד שאותו סאסי שכל כך שנוא עליהם יחליט להיעתר למאמצי האיחוד בין הקבוצות וייתן להם להשתמש בשם הקבוצה שהם אוהבים כל כך.
התבוננתי עליהם במשך כל המשחק, על אוהדי הפועל ירושלים שישבו ביציע ממול. הם אמנם עמדו במרחק של כמה עשרות מטרים, אבל אי אפשר היה לפספס את הבעות הפנים: כמה כעס היה שם. כמה אכזבה. כמה תחושת בגידה.
כמה צער.
כן, זו המלה. צער.
צער על כך שהם נותרו לבד עם הסחורה הפגומה. על כך שהם נורא קיוו "לשנות מבפנים" ולגרום לקבוצה שלהם לחזור לימי הזוהר – והנה באים להם אלה שעד אתמול היו אחיהם ועוקפים אותם במדדי הפופולריות ומביאים המון קהל וזוכים לבולטות ולסימפתיה מכל הכדורגל הישראלי והם נותרו עם אותה הנהלה דפוקה, בודדים ביציע של עצמם במשחק ביתי שבו הקבוצה ה"אורחת" מביאה יותר מפי שניים אוהדים מכפי שהם הביאו.
והיה לי עצוב לראות אותם. נורא עצוב.
חבר שפגשתי יום לפני המשחק ושייך לאותם אוהדים מעטים שלא עברו מאהדת הפועל ירושלים לאהדת הפועל קטמון אמר לי שאם יהיה איחוד בין הקבוצות הוא יעדיף להישאר בלי קבוצה ולא יעבור לאהוד את הקבוצה המאוחדת. עד כדי כך תחושת המצור מקננת בו שיעדיף לא להגיע יותר למגרשים מאשר לחבור לחבריו – בשר מבשר קבוצתו – שהקימו את המיזם החדש שלהם.
יום לפני המשחק עלו לפייסבוק דברים שאמר יוסי בר-מוחא – המנכ"ל הנצחי של אגודת העיתונאים בתל אביב – על ארגון העיתונאים שהקמנו. כמו בסיפור הפועל ירושלים וקטמון, גם אצלנו ההנהלות הוותיקות של אגודות העיתונאים די הפסיקו להתעניין במה שקורה "על המגרש" והיו עסוקות בעיקר בעצמן ובענייניהן בזמן שמקצוע העיתונות הלך וצלל במורד ליגות התעסוקה ומעמד העיתונאי במדינת ישראל נהפך לאחד הנמוכים במשק. גם אצלנו באה קבוצה של אנשים שהיה איכפת להם מהמקצוע והקימו משהו חדש מאפס – וה"קהל", העמיתים שלנו למקצוע, הצטרפו למיזם בהמוניהם למעט גרעין קטן שנותר מאחור, שומר מסורת בת עשרות שנים.
אחרי שבר-מוחא קורא לנו בסרטון ההוא "ארגון פוליטי" שדואג להסתדרות ועושה מפקדי ארגזים (???), מתפרצת לדבריו העיתונאית נחמה דואק מ"ידיעות אחרונות" ואומרת שלעולם לא תחליף ארגון עובדים בגלל העובדות האלה ושהיא מחזקת אותו, והוא ממשיך ואומר שלעולם לא יהיו ארגונים אחרים פרט לאגודה שלו שייצגו עיתונאים ושהארגון הוא בכלל לא איגוד עובדים ולא קיים ושאר ירקות.
סאסי כבר-מוחא. אגודת העיתונאים כהפועל ירושלים. קטמון כארגון העיתונאים.
וצער. המון צער ותסכול.
"כולם רוצים איחוד" שרו אוהדי קטמון בסוף המשחק כשחגגו עם השחקנים את הניצחון על הקבוצה-האם. מישהו שישב בשורה מתחתי צעק "לא רוצים איחוד. שיתפרקו וניקח את השם שלהם!", ומישהו צעק לעברו "לא נכון!" ממול, ביציעים של הפועל ירושלים, המעטים שנשארו קיללו את השחקנים שלהם וצרחו לעברם שאין להם כבוד, כי הפסידו לקבוצה "ההיא", זו שאסור לדבר עליה לידם.
הפי-אנד, רשמתי לעצמי, כבר לא יהיה פה. נותר רק לקוות שישמרו על סטטוס-קוו נטול נפגעים.
על מי אמרתי את המשפט האחרון? על קבוצות הכדורגל או על איגודי העיתונאים? את זה אני עוד צריך לבדוק עם עצמי.