בצהרי שבת ראיתי בטוויטר ציוצים ראשונים על כך שהשומר של מעריב התאבד יומיים אחרי שהבניין ההיסטורי של העיתון נסגר סופית. נמרודי לקח את הבניין של העיתון, דנקנר לקח לו את הנשמה, ואלו ששרדו אחרי גלי הפיטורים והקרב ההירואי של העובדים פוזרו בין ירושלים לבין מגדל סמוך.
כל בעלי ההון עשו את הסיבוב שלהם והבניין של סרגיי, המקום שהיה לו בית ומשפחה, נסגר סופית. וסרגיי נותר בחוץ.
והוא היה חלק מהקבוצה, סרגיי. העובדים אהבו אותו והוא הרגיש אחד מהם והם הרגישו אותו דבר לגביו. כי ככה זה עם השומר בכניסה שאומרים לו שלום בכל בוקר ובכל ערב ומחכים לידו למונית שתגיע או למבקר שצריך להכניס פנימה. מחליפים יותר מדברי נימוסין. לומדים להכיר אותו ומתגלגלת שיחה ומגלים איזו קבוצה הוא אוהד ומה הוא אוהב לעשות וכמה רחוק הוא הגיע בקנדי קראש ומאיפה הוא במקור ומתי עזב שם ולמה.
ולפעמים הוא הופך חבר כמו זה שיושב בכיסא לידך בדסק. 17 שנה, אחרי הכל.
ואז העסק נקלע לקשיים והעובדים מנהלים מאבק מתוך תקווה לשמור על כולם, גם על השומר בכניסה כי הוא חלק מהקבוצה. והוא מפגין איתם ומזדהה איתם ותומך בהם, כי הוא חלק מהקבוצה. כי ככה הוא מרגיש וככה הם מרגישים. כי ההזדהות והסולידריות בין כל מי שעובדים באותו הבניין היא לפעמים מוחלטת.
אבל בסוף, מבחינת "החוק היבש" הוא לא באמת חלק מהקבוצה. הוא לא עובד אצל ההנהלה אלא אצל מישהו אחר. אצל קבלן, או בעל הבניין או חברת אבטחה כזו או אחרת.
וזה מה שקרה לסרגיי. הקבוצה עברה למקום אחר, והוא נותר מאחור בלי קבוצה לשמור עליה ושתשמור עליו. בלי החברים שמברכים בכל בוקר ובכל ערב וממתינים לידו למונית או למישהו שצריך להכניס פנימה ומפטפטים איתו ולומדים עליו ובודקים לאיזה שלב הגיע בקנדי קראש.
איזו בדידות זה לראות את כולם נודדים למקום אחר. מכבים את האור בפעם האחרונה, ועוזבים. איזו תחושת ניכור מרגישים אלה שנותרים מאחור. איך לפתע בולט כל כך הפער שמעולם לא הורגש קודם בינם לבין שאר החברים מהבניין בו נפגשו בכל יום.
ואתה חושב על השומרים שליוו את מקומות העבודה בהם עבדת לאורך השנים, ועל נהגי המונית הקבועים, ועל אחראי רשת המחשבים וכל השאר שהם חלק מהקבוצה אבל לא באמת חלק מהקבוצה ופתאום מבין כמה אדוות שולחת סביבה התמוטטות של עסק.
איזה מחיר אנושי יש לדבר כזה. כמה אנשים שהם שקופים לאורחים לרגע ושקופים להנהלות התאגיד ולפעמים גם לעובדים מן השורה נפגעים ואנחנו אפילו לא שמים לב כי הם חלק מ"פגיעה היקפית". הם אלה שלא סופרים אותם כשמונים את מספרי המפוטרים כי באופן רשמי הם אף פעם לא היו ברשימת העובדים במקום העבודה שהתמוטט.
אבל הם הרי לגמרי עבדו שם. יום אחרי יום. שנה אחרי שנה.
ואתה מרגיש תחושה נוראית של אחריות לכל כך הרבה אנשים שזה כמעט מכריע אותך. בא לך נורא להתקשר לכל אחד מהעובדים במקום העבודה שלך שגם הוא לא בדיוק יציב ולהזכיר להם שגם כשהמצב נראה נואש תמיד יש תקווה ושתמיד תמיד צריך להאמין בכך שמחר השמש תזרח מבעד לעננים ונוכל להתחמם. ובא לך להשביע אותם לעולם לא להרים ידיים.
ואתה חושב על סרגיי ומבין שזה הפחד הכי גדול: שמישהו ייקח את מאבק העובדים ללב עד כדי כך שיפגע בעצמו. שירגיש שזה הכל או כלום, שאין על הסקאלה הזאת מספיק תחנות ביניים לעמוד בהן. שזו הסיבה שבגללה סרגיי שם קץ לחייו. אני לא יודע אם זו הסיבה. אבל כמה שאני מנסה, אני לא מצליח לנתק את מה שעשה מהמועד הזה, יומיים אחרי שכולם עזבו את הבניין.
היום בבוקר אראה את ג', השומר הקבוע בבניין שבו אני עובד. אני מכיר אותו כבר עשר שנים בערך כי לכל מקומות העבודה שעבדתי בהם בעשור האחרון היו משרדים בבניין הזה אז רק נדדתי בין הקומות – והוא תמיד נמצא שם.
ואברך אותו בבוקר טוב, ואשאל מה שלומו, ואיך הולך לילד בבית ספר (היה לו בר מצווה לא מזמן וג' הראה לי את התמונות), והוא בטח ישאל מה יקרה איתנו בינואר (כי כרגיל אנחנו לפני סגירה) ומה קורה עם הקואופרטיב שהקמנו ואבטיח לו שוב שאנחנו ניפגש גם בינואר כי תמיד יש תקווה והוא יציע כרגיל לעזור בכל מה שנרצה ויגיד שאם יש הפגנה אז שנקרא לו והוא יבוא כמו תמיד.
כי הוא חלק מהקבוצה שלנו.
לא הכרתי את סרגיי חליופין שעמד 17 שנים כשומר בכניסה לבית מעריב. בטוח פגשתי אותו וזה לא הותיר עליי או עליו חותם כלשהו. אבל הוא היה חלק מהקבוצה. חלק מהקבוצה שלנו, של העובדים בעיתונות, וזה לא משנה אם היה שכיר או פרילנסר או עובד קבלן או במקום העבודה שלי או בחדשות 10 או במעריב או כתב או עורך או מגיה או גרפיקאי או צלם או השומר מהכניסה.
אני יודע למה עצוב לי. חבר מהקבוצה שלי מת.
יהי זכרו ברוך.
סרגיי חליופין ז"ל