לרגע היה נדמה שחל בלבול. מה זה, ההפגנה עברה לכיכר רבין? יש שם המון אנשים, מוזיקה, דגלים ומישהו שנושא דברים מעל הבמה. אבל אז עוברים כמה ראשי-רסטות עם שלט גדול שעליו מצויר עלה ירוק מתוק. אה, אלה, פוגעים בזכויותיהם להדליק עוד באנג בנחת.
האוטובוס עשה אתמול בערב דרכו להפגנה האחרת. באלנבי מסיטים אותו השוטרים ממסלולו. על הכביש צועדים המון אנשים שחסמו את הכביש: פליטים מאריתריאה ומסודן, מבקשי מקלט, מהגרי העבודה השחורים שמדינת הפליטים לשעבר ישראל כולאת עכשיו בלא משפט; זורקת למאסר מבלי שפשעו; קוראת לעצור אותם אם הם יוצאים את המחנה שבו היא מרכזת אותם, שולחת את נציגיה לתפוס אותם בכוח ולהחזיר אותם למתקן ה"פתוח" שבנתה להם באמצע החולות (אחרי שבג"צ הורה לה לסגור את המתקן הסגור לשלוש שנים בלי משפט, שייעדה להם עד אז).
מי שלא נכלאו, שטרם נכלאו, שוטפים עכשיו את רחובות תל אביב, מתפצלים לכמה כיוונים: חלקם הגיעו דרך שדרות רוטשילד והיכל התרבות, מישהי מספרת שהיו התנגשויות, שהשוטרים ריססו אחדים בגז פלפל. הקבוצה הגדולה שבאה עכשיו ממול עושה את הדרך מרחוב העלייה, לאלנבי, מבקשת להגיע לרוטשילד 16, בית דיזנגוף ההיסטורי שבו הכריזו פעם על הקמת מדינת היהודים, שבו חתמו על מגילת העצמאות, זו שמבטיחה להיות "מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום". בטח השוטרים שמנעו מהם להגיע עד לשם והפנו אותם בחזרה לכיוון התחנה המרכזית פשוט כרעו תחת עול הסמליות.
הצעדה עוברת לרחוב יהודה הלוי. מאות שחורים שנלחמים על חייהם ועשרות ישראלים שכועסים ומתביישים במדינתם וכבר לא יכולים לסבול את כל זה צועדים עכשיו ביחד. כולם זועקים בקצב אחיד רק מלה אחת, המלה היחידה ששווה לחיות למענה: "Freedom, Freedom, Free-dom". יש התרגשות באוויר, לרגע עולה זיכרון מהחשמל שרץ ברחובות של קיץ 2011. המוני המפגינים החברתיים מאז, איפה הם היום, אתה תוהה, למה הם לא כאן? טוב, אולי הם בדיוק עכשיו בהפגנה בעד הנפאס? או שמא הם משווים בסופר מחירי גבינה? גם בלעדיהם רצות בראש תמונות ואסוציאציות: הסואטו, דרום אפריקה. אסור להשוות. מונטגומרי, אלבמה. אסור להשוות. כולם-יודעים-עוד-איזו-אסוציאציה, זאת אשר אסור, אסור, אסור אף פעם להשוות.
עובר שם בחור עם "מדונה" על הראש, הוא מעודד את הקהל, משמיע סיסמאות: "אנחנו לא פושעים" הוא קורא, "רוצים רק צדק" ועוצר את התנועה, עובר בין מכוניות. מפליא אך איש אינו צופר לו, לא מתרגז. נדמה שקהל הנהגים הבלייני התל-אביבי של מוצאי שבת בעיקר מופתע: איך השחורים-השקופים האלה, שוטפי הכלים ושואבי המים שלנו, מצאו פתאום קול לזעוק בו על חירות?
מגיעים ללוינסקי. נדמה שהמארגנים רוצים לגמור עכשיו מהר ויפה את הארוע, לא לעורר שום פרובוקציה, שום עילה למעצר. מהבמה נישאות כמה מלות סיכום, תפילה קצרה נישאת, ואז דקה של דומיה: עכשיו כל הקהל – פליטים מאפריקה ביחד עם בני פליטים שבאו פעם מאירופה וארצות ערב – מרים למעלה את ידיו כאילו-אזוקות ובאוויר דממה. זה רגע מצמרר שבו כל התמונות רצות לך בראש. ואסור, ואסור להשוות.
וידאו שצילם יוני מרון בהפגנה ביום שבת: