אלפי אנשים, אף אחד לא יכול לדעת כמה בדיוק, עמדו בדממה בגינת לוינסקי, על המדרכות סביב, בקבוצות או בודדים, רכוני ראש. פעם אחר פעם הופרה הדממה על ידי גלים של בכי, קולות רמים, קורעי לב, שיצאו מתוך המון האדם חסר התנועה. היחידים שזזו היו קבוצה של גברים ונשים, שבדי כותנה גדולים לבנים גולשים מראשיהן. הם הלכו כל השעות האלו במעגלים, הקיפו את האחרים במין צעדת אבל אינסופית.
בצד של הגינה, לא רחוק מהספרייה, עמדה קבוצת אנשים זקופים, מבטיהם מופנים קדימה, אל האופק. לקראת הצהריים התחילו מאות אנשים לעבור על פניהם, בשורה, וללחוץ את ידיהם בשקט. "אלה האנשים שאיבדו קרובים באונייה שטבעה", מסביר מולוגטה טומזגי, כמעט שש שנים בישראל, "האחרים מנחמים אותם".
אפשר לדבר עם מישהו מהם? "אצלנו זה לא כמו אצלכם", הוא מחייך, "הבן אדם לא יכול לדבר עכשיו, מלים לא ייצאו מהגוף שלו".
ביום חמישי שעבר טבעה בים ספינה עמוסת מהגרים לא חוקיים מאריתריאה, שניסו להגיע דרך האי למפדוזה לאיטליה. כשהתחילה לטבוע חשדו כמה מהנוסעים שהמבריחים לא יזעיקו עזרה, והציתו חפצים קטנים על סיפונה, כדי להזעיק ספינות אחרות. האש אחזה בספינה הטובעת. יותר מ-300 אנשים מבין 500 נוסעיה נהרגו, באש או במים, ושורת הארונות מונחת מאז כצלקת בבשרה של אירופה. איטליה הכריזה על יום אבל לאומי לזכר האנשים שלא רצתה לקבל, מנהיגי אירופה התחילו לדבר על פתרונות.
בליל שישי, כמה שעות לפני תחילת יום האבל שהכריזה הקהילה האריתריאית בישראל, התברר שספינת מהגרים נוספת טבעה, הפעם ליד סיציליה. לפחות 34 הרוגים כבר נספרו, מתוך 250 הנוסעים. כל הלילה נמשכו מאמצי החילוץ של ספינות מאיטליה וממלטה. ראש ממשלת מלטה אמר בייאוש: "הים התיכון נהפך לבית קברות למהגרים". שבוע לפני האסון הראשון טבעה שם עוד ספינה, אבל זה לא עורר כזאת מהומה. רק 13 הרוגים.
הקהילה בישראל, מסביר טומזגי, מורגלת בטקסי אבלות. בכל כמה שבועות הם מתכנסים באותו מקום, מבצעים אותם ריטואלים, לזכר אלה שנפלו במסלול שלהם בדרך לישראל – הרוגי סיני, שלא שרדו את המסע מאריתריאה ואת מחנות העינויים של הבדואים במדבר. מספר הרוגים מדויק אין מסיני, גם לא שמות, בניגוד לרשימה העצומה והמפורטת שהגיעה לידיהם מאיטליה דרך קהילת הגולים האריתראים. אנשים נקברו במדבר, כמו אלה שנעלמו במצולות הים.
טומזגי מסביר שהמסלול של הבורחים מאריתריאה (מסיבות שפירט כאן אתמול דוויט דמוז) משתנים כל הזמן, בהתאם למצב הפוליטי בארצות היעד או באלה שעל המסלול הבריחה. הנתיב לישראל התחזק מאמצע העשור הקודם, לאחר שאירופה הפעילה לחץ חזק על לוב והצליחה למנוע כמעט לגמרי מעבר משם. "בזמן שלי הכי קצר היה לישראל", הוא אומר "והכי פחות כסף".
ההפיכה במצרים, בשילוב בניית הגדר בגבול ישראל-מצרים , הקטינו מאוד את הזרם לכאן. גל המהגרים לאיטליה התחזק עכשיו באופן פתאומי, לטענתו של טומזגי, מכיוון ששלטון קדאפי החזיק מבקשי מקלט רבים בכלא, "כמו במחסן", ועם נפילתו הם שוחררו והתחילו לצאת לים באלפיהם.
הים התיכון, כמו שאמר ראש ממשלת מלטה, טומן בחובו סכנות אדירות. יותר מהגלים, ממצב הספינות ומכמות האנשים המזוויעה המועמסת על כל אחת מהן, הסכנה האמיתית היא התעלמות מדינות אירופה מהן ברגע שהן מתחילות לטבוע. לפי דוח שהוגש לפרלמנט האירופי ב-2012, לפחות 1,500 איש איבדו את חייהם ב-2011 בים התיכון בניסיון להגיע לאירופה. הדוח מתמקד במקרה של כלי שיט קטן אחד, שיצא לדרך עם 72 אנשים על סיפונו, ונסחף בחזרה אל חופי לוב שבועיים מאוחר יותר, עם תשעה ניצולים בלבד.
מתחקירים עלה כי כוחות נאט"ו התעלמו מקריאות המצוקה ששידרה הסירה, והניחו לאנשיה לטבוע. על פי הטענה, ההתעלמות היא שיטתית ומכוונת. בניגוד לנחישות לתפוס ולגרש ספינות בעודן בים, ברגע שיש זיהוי לווייני של ספינת מהגרים במצב קשה, כלומר ללא תנועה, ספינות נאט"ו מקבלות הוראה לא לשוט לאיזור הזה, בלי הסברים.
זה נשמע מחריד, אבל גם על גבול ישראל הצטברו גופות של מבקשי מקלט, שהצליחו לעבור את המסע במדבר, לצאת בחיים מידי המבריחים, ונורו בדרכם לגדר או ממש עליה על ידי חיילים מצרים. לישראל אין קשר לזה, חלילה, מלבד הדרישה המאוד ברורה מממשלת מצרים, בימים שבהם היה אליה קו פתוח (בקיצור, ממוברק): לעשות הכל כדי לעצור את ההסתננות לישראל. הכל. מה לא ברור בזה?
האנשים בגינת לוינסקי ממשיכים לעמוד בשמש, שותקים ובוכים לסירוגין. על הבמה נואמים בטיגרינית, מבקשים סליחה מהמתים. השקט המופתי נשמר בעזרת מאבטחים בני הקהילה, לבושים וסטים זוהרים, שדואגים שדבר לא יצא משליטה. אין כעס באוויר, מעט מאוד טענות נגד ממשלות המערב נשמעות. האריתריאים ממוקדים במטרה אחת: הנשיא שלהם.
"בגלל הדיקטטור שלנו אנחנו מפוזרים בכל העולם", אומר טומזגי, "אנשים רוצים דמוקרטיה, חיים יותר טובים, להרגיש בני אדם. בגלל זה באנו. חלק הלכו לסיני, חלק לאירופה, וחלק נכנסו בים. אלה החיים המסריחים של האריתריאים בעולם הזה, ולאף אחד לא איכפת".
"אנחנו צריכים לעמוד חזקים, כאדם אחד, ולהביא את הסוף לרודנות ששולטת על עמנו ועל ארצנו", אמר על הבמה הבטום מהרי, "משטר שאינו מסוגל אפילו להכריז יום אבל לאומי כשיותר מ-300 מאזרחיו מתים בטרגדיה מסדר גודל שכזה, הוא כלום מלבד האויב האמיתי של העם האריתראי. 'נשיא' שהיה מוכן לדבר הבלים במשך חמש או שש שעות בטלוויזיה האריתראית לפני כחודש, אבל אינו מצליח להביע אפילו דקה אחת של תנחומים למשפחות ההרוגים ולאומה – אינו ראוי להנהיג. זהו הזמן לכל האריתראים להתאחד ולעמוד יחד, כדי למנוע עוד טרגדיות מהסוג הזה".