נגיד שמה שהיינו צריכים זה נגידה. ונגיד שהנגידה שהיינו צריכים היא קרנית פלוג. נגיד שנגידה זה טוב. זה מרסק את תקרת הזכוכית. זה מהוגן ומסודר. זה לא גונב בקבוקי בושם בדיוטי-פרי בהונג קונג ולא נקשר לסיפורים על הטרדות שהיו או לא היו. נגיד שהגענו לארץ הנגידות המובטחת. נגיד.
נגיד שנגידה זה טוב. והנגידה הזאת במיוחד. הרי אפילו סטנלי פישר, נער הפוסטר של הכלכלה הישראלית, תמך בה בכל מאודו, ואפילו טרח והתקשר ומשך בחוטים כדי שנקבל את מה שאנחנו באמת צריכים. ועל זה שסטנלי פישר יודע מה הוא עושה כולם מסכימים. סטנלי פישר זה קונצנזוס. כמו מכבי תל אביב בכדורסל, כמו הגבעתרון. כמו ירושלים בירתנו המאוחדת לנצח.
אבל מה זה בכלל משנה מי הנגיד? מה היא עושה, הנגידה? מזיזה את הריבית לכאן או לכאן? מעלה ומורידה. בעיקר מורידה. מייצגת אותנו בחו"ל? מגינה עלינו מפני האינפלציה? שומרת על יציבות הבנקים?
ועכשיו בואו נהרהר בעשור האחרון: עשור הנגידות האולטימטיבית. האם הנגיד הצליח למגר את האינפלציה? הצליח. האם הוא הצליח לשמור על יציבות הבנקים? הצליח. ולא היה קל לשמור על יציבות הבנקים. בכל העולם בנקים נפלו כמו זבובים, ורק אצלנו הם עמדו כמצוקים והרוויחו מיליארדים. בקיצור, הצליחה, הנגידוּת, לא ככה? במחיר של 900-800 מיליון שקל בשנה בקושי (זה התקציב של בנק ישראל), מילט אותנו הבנק המרכזי מכל הרעות החולות שיכולות לפגוע בכלכלה.
אז נכון, 50 אחוזים מהשכירים במשק מרוויחים 6,600 שקלים או פחות; אז נכון, מחירי המזון זינקו בעשרות אחוזים; אז נכון, לזוג צעיר בלי עזרה מההורים יידרש נס כדי לקנות דירה באזורים שיש בהם תעסוקה; אבל בנק ישראל עושה את מלאכתו נאמנה. עם אצבע בריאה ותבונית על השלטר של הריבית, הוא שומר על מדינת ישראל מכל משמר.
חבל רק שהוא שכח את הישראלים.
קרנית פלוג לא תשנה דבר מכל זה. מהטעם הפשוט שאין לה צ'ארטר לשנות. בסופו של דבר, התפקיד שלה הוא לא לדאוג ליציבות במצבו הכלכלי של הישראלי הממוצע. התפקיד שלה הוא לדאוג ליציבות של כלכלת ישראל ושל הבנקים בישראל. כל עוד ההון יציב – היא בסדר.
האמת היא שבנקים מרכזיים הם אבן מרכזית בשיטה הכלכלית הרווחת במדינות המערב, שבה השלטון והמגזר העסקי עסוקים בעיקר בלשמר זה את זה. כמו רוב המשרדים הכלכליים החשובים, האמצעים שהיא מפעילה עובדים בעיקר למען תאגידים. במקרה של קרנית פלוג – אלה הבנקים. למי שלא זוכר, הבנקאות היא אחד הסקטורים בעלי המבנה האוליגופולי המובהק ביותר בישראל: ללא תחרות וללא כל אינטרס קצר או ארוך טווח לפתח תחרות שכזו. ואחד הגופים החשובים ביותר שמאפשרים את הפארסה שמכונה בנקאות בישראל, הוא בנק ישראל.
בקיצור, אל תצאו לחגיגות מוקדם מדי. יופי שיש נגידה. יופי שיש אשה בתפקיד מפתח בישראל. אבל למרבה הצער, מהאשה הזאת, כמו מאחיותיה בראשות הבנקים הגדולים ומשרד האוצר, לא תבוא ישועתו של האזרח הישראלי שקורס תחת יוקר המחיה והנדל"ן. גם היא – כמו קודמה וכמו חברותיה המנהיגות הכלכליות החזקות של המשק – תשאף להמשיך לשמור על המצב הקיים, ועל הדרך תתעלם ממעמד הביניים הבור והאדיש, שימחא לה כפיים ויפצח בשירת הבה נגידה.